"ביגי: יש לי סיפור לספר", הסרט הדוקומנטרי החדש של נטפליקס על הראפר האגדי, נוטוריוס ב.י.ג, לא מרבה לעסוק במותו הטרגי. לא תמצאו בו ספקולציות חדשות לגבי מי עומד מאחורי הרצח הבלתי המפוענח שלו, ובכלל, סיפור הסכסוך המגה-מתוקשר עם החבר שהפך לאויב, טופאק שאקור, והסוף המדמם של השניים מתנקז לדקות בודדות רק לקראת סיום הסרט.
ביגי: יש לי סיפור לספר – טריילר
(באדיבות נטפליקס)
באחת הסצנות שבכל זאת עוסקות במותו של ביגי, מתועדים רחובות ברוקלין זמן לא רב לאחר היוודע החדשות האיומות על לכתו מהעולם. המוני צעירים מהקהילה השחורה ומחוצה לה זרמו אל האזור כדי לחלוק כבוד אחרון למלך שלהם. הם לא בכו ולא תפסו את הראש. במקום זאת הם חגגו, שרו וצהלו. הלו, זה החיסול של בן לאדן או המוות המצער של אחד מגדולי הראפרים בהיסטוריה? אבל האמת היא שאין דבר יותר כן מהתגובה הספונטנית של אותם צעירים. במקום לבכות את המוות, הם העדיפו לחגוג את חייו של האליל שלהם, ובמובן מסוים זה גם מה שעושה הסרט.
הרציחות של טופאק וביגי, שניים מהראפרים הפופולריים ביותר בארצות הברית של תחילת שנות ה-90, נותרו עד היום בלתי מפוענחות והסכסוך האלים בין המחנות הולידו אינספור כתבות עומק, סרטים דוקומנטריים ועלילתיים, ספרים, פודקאסטים ומה לא. "ביגי: יש לי סיפור לספר" בבימויו של אמט מאלוי, מעדיף להניח בצד את סוף הסיפור ולשים את הדגש דווקא על ההתחלה - על הימים שקדמו להפיכתו של ביגי לכוכב ענק, ואיך בתוך 24 שנים בלבד על פני האדמה, הפך כריסטופר וואלאס, בן למהגרת מג'מייקה משכונה קשה בניו יורק, למיתוס של ממש.
בין המפיקים בפועל של הסרט נמנים גם אמו של ביגי, וולטה וואלאס, וכן השותף והחבר הקרוב שון קומבס (פאף דדי). למעורבות קרוביו של ביגי בהפקת הסרט יכולים להיות יתרונות וחסרונות. מצד אחד, ישנו תמיד החשש כי הרצון של מוקיריו לכבד את שמו וזכרו ייצר גרסה מעט מפולטרת של הסיפור האמיתי. מצד שני, שיתוף הפעולה של המשפחה ושל החברים העניק ליוצרים גישה נרחבת לחומרים אישיים ונדירים של ביגי שהוא וסביבתו צילמו לאורך חייו וטרם נראו. מתמונות ילדות מברוקלין והביקורים בבית אמו בג'מייקה, שם התחבר למוזיקה בזכות דוד שלו, דרך קרבות הראפ המוקדמים שלו מתקופת נערותו בניו יורק ועד בילויים ועישונים עם החברים הקרובים.
האוצר הארכיוני הזה מעניק לסרט זווית מרעננת ואישית יותר על ביגי מזו שהתרגלנו אליה ומאיר צד נוסף בדמותו המורכבת. כראפר, נוטוריוס ב.י.ג הצטיין בשלל תחומים - הוא היה כותב מחונן, מספר סיפורים מבריק, חורז מצוין והיה לו פלואו מעולם אחר. אבל אולי הסגולה הבולטת מכולן שלו הייתה האותנטיות. ביגי לא הקליט אלבום, הוא צרב את נשמתו עליו. הייתה לו יכולת פנומנלית לתרגם למוזיקה ולמילים את החוויות האישיות והאמיתיות ביותר שלו. "לא אירה בשלושה אנשים כדי לכתוב שיר על כך שיריתי בשלושה אנשים, אני עושה ראפ על מה שאני עובר", הוא אומר באחד מהראיונות המתועדים בסרט. במובן הזה, החומרים האותנטיים הרבים השזורים בסרט עושים שירות מצוין בהעברת סיפורו של מי שהעלה את האותנטיות בהיפ הופ לדרגת אמנות.
גם אם חלק מהפרטים על חייו הושמטו במכוון או מטעמים אמנותיים (הראפרית ליל קים, למשל, שניהלה עימו מערכת יחסים קרובה מאוד ואף נכנסה ממנו להיריון, לא מרואיינת), הסרט לא עושה הנחות גם לתקופות אפלות בחייו כמו ימי נעוריו כששימש סוחר סמים ברחוב פולטון הקשוח בברוקלין. לצד הסיפורים הכנים של חבריו על העסקאות המפוקפקות שניהלו, הדמות הכובשת והנוגעת ללב ביותר באפיזודה הזאת היא וולטה, אמו של ביגי. ברגישות ובעוצמה, האישה היחידה שמקפידה לקרוא לביגי כריסטופר, מספרת כיצד הרגישה שהיא מאבדת את הילד הנבון והמתוק שלה לטובת דמות שלא הכירה ושהשתעבדה למוצר של השטן.
"לסיפור הזה לא צריך להיות סוף טרגי", מכריז פאף דדי במהלך הסרט, ובכל זאת, גם ברגעים הכיפיים והשמחים הרבים בו, קשה להשתחרר מהידיעה כי מדובר באדם שהלך יד ביד עם המוות לכל אורך חייו. ביגי ראה את החבר הקרוב ושותפו לעסקי הסמים, רולנד "או" יאנג, נופל קורבן למלחמות הדילרים העקובות מדם בברוקלין וחזה בחברים אחרים מושלכים למאסר. אמנם הוא עצמו הצליח בכוחות הראפ להימלט מהעולם האפל הזה, דאג לחברי הילדות שלו והקים עימם את קליקת ההיפ הופ Junior M.A.F.I.A והפך לאימפריה של ממש בחסות החבר, השותף והגאון העסקי פאף דדי, אבל מצילו המאיים של המוות הוא לא חמק מעולם. על פי הסרט, למרות הסכסוך המר ביניהם, ביגי כאב את הירצחו של טופאק ובסופו של דבר סיים את חייו בדרך דומה. לא במקרה הוא קרא לאלבומו הראשון והמופתי, Ready to Die. הוא חי חיים שבהם המוות ארב לו בכל פינה. "ביגי: יש לי סיפור לספר" הוא יצירה חשובה בשימור של החיים הקצרים מדי האלו והחותם העצום שהוא העניק למוזיקה במהלכם.
