יותר מ-70 אלף צופים גדשו את האצטדיון על שם לנין במוסקבה ב-12 באוגוסט 1989. הם הגיעו ברכבות מכל ברית המועצות, חובבי רוק נרגשים שנהרו אל הבירה כמו עדת מאמינים אל הארץ המובטחת. ברית המועצות הייתה עדיין מאחורי מסך הברזל, אבל בהשפעת המדיניות של מיכאיל גורבצ'וב, דברים החלו להשתנות. הציבור שבמשך שנים רבות האזין בסתר למוזיקה מערבית באמצעות רדיו פיראטי וקלטות משוכפלות, נחשף לפתע לפסטיבל שעד אז יכול היה רק לחלום עליו.
במשך יומיים הופיעו ב"פסטיבל השלום" כמה מהרכבי הרוק הגדולים של התקופה. בזה אחר זה עלו לבמה סקיד רואו, אוזי אוסבורן, מוטלי קרו ובון ג'ובי. וינס ניל, סולן מוטלי קרו, שלהב את הקהל כשהוא לבוש מעיל בצבעי דגל ארצות הברית, ובון ג'ובי נעלו את הפסטיבל עם Living on a Prayer ומפגן של פירוטכניקה וזיקוקים. "היינו שגרירים של מוזיקת רוק", אמר אז ג'ון בון ג'ובי.
שיאו של הפסטיבל היה כשלבמה עלתה להקת סקורפיונס מהנובר, מערב גרמניה, שנחשבה לאהודה במיוחד באותן שנים. הקהל יצא מגדרו כשהסולן קלאוס מיין נכנס לבמה ופתח את ההופעה בבעיטות קראטה באוויר. "הייתה תחושה של חופש מוחלט", סיפר דימיטרי, תושב נובגורוד שבצפון-מערב רוסיה, שנסע במשך שעות כדי לצפות בלהקה. זה היה רוקנ'רול בצורתו הגולמית - הופעה מול רבבות מעריצים שרק חיכו לרגע שבו יוכלו להשתחרר ולהשתולל – והחוויה הזו לא עזבה את סולן הסקורפיונס גם כשהמוזיקה פסקה.
בתום המופע יצאה הלהקה לטיול אחרון בעיר. החברים שטו על סירה בנהר מוסקבה, התהלכו ברחובות הבירה וביקרו בגורקי פארק המפורסם. פחות מחודש אחר כך כתב קלאוס מיין את השיר הכי מצליח של הסקורפיונס, Wind of Change. ארבע וחצי דקות שמתחילות בשריקה, שאותה זמזם בחדרו, ונמשכות בתיאור של אותם ימים. הבלדה הפכה להמנון שמזוהה עם התפרקות הגוש הקומוניסטי ומכרה יותר מ-14 מיליון עותקים ברחבי העולם. "זה שיר שמסמל תקווה", אמר מיין בריאיון לסדרת התעודה "הפסקול של ההיסטוריה" של רשת CNN. "כתבתי אותו מבלי לדעת שחודשים ספורים אחר כך תיפול חומת ברלין".
אבל האם קלאוס מיין באמת כתב את השיר? האם יכול להיות שמי שעומד מאחוריו הוא דווקא ה-CIA שניסה לתת למסך הברזל דחיפה אחרונה ולמוטט אותו סופית? או במילים אחרות - האם הסקורפיונס גויסו בחשאי למאמץ האמריקני בבלימת הקומוניזם? על השאלות הללו מנסה לענות העיתונאי פטריק ריידן-קיף בפודקאסט שלו Wind of Change. כמו מרבית התעלומות הבלשיות, גם זאת מתחילה ב"טיפ" שקיבל ריידן-קיף מחבר, שסיפר לו כי לפני כמה שנים סעד בחברת סוכן CIA לשעבר, שגילה לו סוד: את השיר לא כתב רוקר מערב-גרמני מתבגר אלא סוכנות הביון האמריקנית.
הגילוי הזה הפך למסע אובססיבי שצולל לתולדות הרוק, להיסטוריה של המלחמה הקרה ולקשרים שביניהם - ממטה ה-CIA בווירג'יניה ועד אוקראינה. לאורך המסע נתקל ריידן-קיף באמרגנים שניסו לקדם הרכבים אמריקנים בברית המועצות, ובשלב מסוים בחייהם עבדו גם עבור ה-CIA. הוא פוגש בדוברים שמכירים את ההיסטוריה הנעלמה של המאבק התרבותי הבין-גושי וסבורים שהרעיון ששירות הביון עסק בכתיבת שירים אינו מופרך כלל. קלאוס מיין הרי לא נהג לכתוב את השירים בלהקה והנה לפתע הוא אחראי לאחד הלהיטים הגדולים בהיסטוריה.
הפודקאסט מעלה לא מעט תהיות, אחת מהן נוגעת לדוק מקגי, מי שארגן את את "פסטיבל השלום" במוסקבה והיה אמרגן של כמה מלהקות הרוק הגדולות של התקופה: בון ג'ובי, מוטלי קרו וקיס. מקגי היה בכנופיה שהבריחה לארצות הברית סמים בשווי עשרות מיליוני דולרים בראשית שנות השמונים – ואחת מדמויות המפתח בפרשה היה מנואל נורייגה, הרודן מפנמה. מקגי נתפס והורשע אך הצליח להתחמק מתקופת מאסר ממושכת, ג'ון בון ג'ובי אפילו נרתם לסייע לו במשפט כשכתב לשופט: "דוק אכן ביצע פשע ואני מודע לחומרת התיק, אבל אדם עם ידע כמו שלו ומחויבות לתעשיית המוזיקה יכול לתרום רבות לציבור".
השופט, מסיבה כלשהי, השתכנע והסתפק בגזר דין של מאסר על תנאי וקנס על סך 15 אלף דולרים - עונש מזערי עבור מבריח סמים ומלבין כספים. האם ייתכן שהפסטיבל היה חלק מעסקת טיעון חשאית עם הממשל האמריקני? גם העובדה שמטרתו המוצהרת של הפסטיבל לא הייתה לקרב בין מזרח למערב אלא להגביר את המודעות לבעיות הסמים והאלכוהול של הנוער הסובייטי, מוסיפה סימני שאלה. שהרי מדובר במטרה קצת מופרכת לאור העובדה שהפרזנטורים של הפסטיבל היו חבורה לא צלולה במיוחד, שבראשה עמד אוזי אוסבורן, מי שסמים ואלכוהול היו כמו תוסף תזונה עבורו. על פי העדויות אוסבורן היה שיכור במהלך הטיסה למוסקבה ובהתקף אמוק שבר את דלת השירותים במטוס. דוק מקגי אגב הכחיש: "זאת תיאוריית קונספירציה", אמר, "ואתה יכול להמציא כל מיני שטויות".
מרגלות בלונדיניות בלונדון, ג'אזיסטים באפריקה
קונספירציה או לא, תרבות, ומוזיקה בפרט, היו לכל אורך המאה ה-20 כלים בידי ממשלות שניסו להעביר דרכם מסרים. ברית המועצות ראתה את עצמה כמובילה בתחומי התרבות והאמנות בעולם והתגאתה במורשת שלה: מוזיקה קלאסית מפוארת, ספרות מונומנטלית ותיאטרון ששמו נודע למרחקים. הבלט המפורסם בולשוי, למשל, היה אחד השגרירים הטובים ביותר של הקרמלין במהלך המלחמה הקרה.
בשנת 1956 הגיעה להקת הבלט לסיבוב הופעות ראשון והיסטורי בלונדון. "המטוס שלנו הוסט לנמל תעופה אחר וכשהגענו דיווחו בתקשורת ש-26 מרגלות בלונדיניות נחתו", שחזרה הבלרינה מרינה קונדרטייבה בריאיון לרויטרס לרגל 60 שנה למאורע. אבל גם בלי יחסי ציבור מפרגנים, הקהל הבריטי הסתער על הכרטיסים וכשהמופע הסתיים הוא נעמד ומחא כפיים במשך 45 דקות רצופות. "הם לא הכירו את הבלט שלנו", נזכרה הבלרינה, "הם לא ידעו שום דבר עלינו – היה מסך ברזל והוא נפתח כשאנחנו הגענו".
כמו כל תחום במלחמה הקרה, גם התרבות הייתה זירת התכתשות עבור שני הצדדים. האמריקנים האשימו את ברית המועצות בשימוש באמנים לצורכי תעמולה, אבל עשו בדיוק את אותו דבר. הבעיה שלהם הייתה שכמה מהקולות המצליחים של התרבות האמריקנית סבלו בעצמם מגזענות ואפליה קשים, והאמנים לא מיהרו להתגייס. לואי ארמסטרונג, דיוק אלינגטון, דיזי גילספי ונינה סימון – כולם היו מוזיקאים מצליחים ברחבי העולם, אבל דווקא במולדתם היו מקומות שבהם לא יכלו לנגן בשל חוקי ההפרדה הגזעית.
במוסקבה ניצלו זאת כדי להציג את הדמוקרטיה האמריקנית כשיטה צבועה ולא מתפקדת, ובסרטון אנימציה שהפיקה התעמולה הסובייטית נראית מכונית נוסעת בכביש אמריקני טיפוסי, כשבצדדיו תלויים אנשים בעלי גוון עור כהה וברקע נשמע Motherless Child, שיר מימי העבדות. בוושינגטון נבהלו מהדימוי ומיהרו לשלוח את אמני הג'אז המפורסמים לניכר כדי שיפארו את שמה של המולדת ויפיצו את בשורת הדמוקרטיה והקפיטליזם.
מחלקת המדינה האמריקנית יזמה תוכנית בשם "שגרירי הג'אז" ששלחה את האמנים למדינות שבהן היה קיים חשש שהקומוניזם יתפשט. האמן הכי מפורסם שהממשל סימן היה לואיס ארמסטרונג שהתבקש ב-1959 לנסוע לסיבוב הופעות בברית המועצות עצמה. ארמסטרונג הסכים תחילה, אך לאחר שורה של תקריות גזעניות במדינות דרום ארצות הברית, התחרט וסירב. שנה אחר כך הוא קיבל פניה נוספת: לבקר ב-14 מדינות באפריקה שבהן רצה הממשל לתקוע יתד. ההזדמנות לנגן ביבשת השחורה קסמה לו והוא הסכים.
כשארמסטרונג הגיע לקונגו, שבה התרחשה הפיכה צבאית בחסות ה-CIA וקרבות עזים ניטשו ברחובות - הקרבות פסקו ורבבות אנשים, תומכי השלטון ומתנגדיו – התאספו כדי להקשיב לו מנגן. במשך כשלוש שעות שקטה הארץ מקולות הירי והפצצות, ורק צלילי החצוצרה נשמעו. אך כשההופעה נגמרה, חודשו הקרבות וימים ספורים אחר כך הוצא להורג השליט, פטריס לוממבה. "אני לא חושב שארמסטרונג ידע מה שהתרחש שם", אמר ההיסטוריון רובין קלי בסרט תיעודי על שגרירי הג'אז, "זאת הייתה דוגמה נפלאה למה שהסובייטים כינו טקטיקת ההסחה".
כשהמוזיקה חזקה מהדוקטרינה
בעשורים הבאים החל הרוקנ'רול לתפוס את המקום המרכזי בתרבות הפופולרית וכשהמערב נסחף אחרי צלילי הגיטרה, מאחורי מסך הברזל האזינו לצלילים בהיחבא. תחנות רדיו כמו Voice of America שהקים ה-CIA קידמו תכנים ותרבות אמריקנית וכך גם Radio Free Europe. כך נחשפו תושבי מדינות הגוש הקומוניסטי למוזיקה עדכנית על אף ניסיונן הכושל של הממשלות בברית המועצות, ברומניה, פולין וצ'כוסלובקיה למנוע את שידורי התחנה.
סרגיי, אזרח אוקראינה, סיפר בפודקאסט שכאשר היה בתיכון אסור היה לו להאזין ללהקות רוק ולהחזיק תמונות שלהן, כי הן נחשבו אנטי-סובייטיות. האזנה למוזיקה מן המערב הייתה מסוכנת ונעשתה באמצעות הקלטות פיראטיות ודרך תחנות הרדיו שהפיצו גם תעמולה מערבית. להקות רוק ופאנק שקמו בהשראתן לא הורשו ליצור בגלוי ולהופיע בפומבי וקיימו הופעות בבתי חברים. המציאות העמידה אותן בפני בחירה: ליצור ולהופיע במחתרת או תחת פיקוח הדוק של ה-KGB במקומות ממוסדים כמו "מועדון הרוק של לנינגרד".
באמצע שנות ה-80 חלה התקרבות משמעותית בין וושינגטון למוסקבה ואמנים בינלאומיים, כמו בילי ג'ואל החלו להופיע בברית המועצות. משפחתו של ג'ואל ליוותה אותו במסע כי הוא רצה להראות שהוא לא חושש להופיע במדינה שבעבר איימה על מולדתו בטילים גרעיניים. בתום סבב ההופעות אמר ג'ואל כי החום שבו התקבל סימל עבורו את סופה של המלחמה הקרה.
תהליך דומה של הפשרה החל להתרחש גם במקומות נוספים. ב-1987 התקיים במערב ברלין פסטיבל מוזיקה גדול שבו הופיעו דייוויד בואי, היוריתמיקס וג'נסיס. בצידה השני של החומה, במזרח העיר, התאספו סוכני שטאזי ומנעו התקהלויות של אנשים שלא יכלו לראות את ההופעות, אבל ניסו להאזין להן. ההגברה הייתה כל כך חזקה שנאומו של בואי בגרמנית הגיע עד למעריציו מעבר לחומה. "אנחנו מאחלים רק טוב לכל החברים שלנו בצד השני של החומה", זעק בואי והצית מחאה של המוני צעירים ששעטו אל עבר החומה אך נתקלו באלות. הצעקות שלהם - "החומה צריכה ליפול!" – הדהדו היטב גם מבעד לצלילי הרוק.
הצמא לחופש גבר ועימו התסיסה והסדקים בחומה. שנה אחר כך הופיע במזרח ברלין סמל אמריקני בפני עצמו - ברוס ספרינגסטין. להופעה הגיעו 300 אלף איש שכבר הכירו את כל השירים שלו, למרבה ההפתעה. בעיצומה של ההופעה הוא הפסיק לשיר ונאם בגרמנית רצוצה: "אני רוצה להגיד לכם שאני לא בעד ולא נגד אף ממשלה. הגעתי כדי לנגן רוקנ'רול עבורכם, בתקווה שיום אחד כל המחסומים יוסרו". המחסומים אכן הוסרו ב-1989 והחומה קרסה סופית. להקות מערביות נהרו להופיע בברלין המאוחדת. רוג'ר ווטרס הביא ללב העיר את המופע הגרנדיוזי שלו, The Wall עם שלל אורחים ואמנים, בהם גם הסקורפיונס.
נישא על גבי הצלחת Wind of Change, התראיין קלאוס מיין לרדיו הגרמני ונשאל על אירוע מסקרן שקרה לו בזמן סיבוב הופעות בארצות הברית בשנות התשעים. "קיבלתי טלפון למלון שבו התאכסנתי", אמר, "ובו סיפרו לי שמישהי מה-CIA נמצאת במלון ומעוניינת לפגוש אותי. היא הופיעה בדלת, ביקשה ממני לשרוק את מנגינת Wind of Change ואז הלכה". בפרק האחרון בפודקאסט נשאל סולן הסקורפיונס על הסוגייה המסתורית שעומדת במוקד המסע בן שמונת הפרקים. מופתע מן הרעיון שלא הוא כתב את השיר השיב קלאוס מיין בהכחשה גורפת אך הוסיף: "יש היגיון מסוים בכך שה- CIA היה יכול לעשות משהו כזה". "אז אתה לא סוכן מיוחד", שאל אותו ריידן-קיף, ומיין צחק וענה שוב – "לא, אני לא". ב-CIA, אגב, סירבו להגיב.
