השעון מתקתק, והפתרון אינו נראה באופק: זה שמונה חודשים, עולם התרבות הישראלי כמעט עצר מלכת. מלבד מספר אירועים נקודתיים, כמו פסטיבלים במהדורות מקוונות או מתחמי דרייב-אין, ההיכלים עומדים מיותמים - ואמנים ואנשי במה רבים, חלקם בעלי משפחות, מצאו עצמם ללא כל מקור הכנסה. הם כמובן לא לבד - מגפת הקורונה והמגבלות שהגיעו בעקבותיה, הן מכה אנושה שסובל ממנה המשק הישראלי כולו, ממסעדנים, דרך גננות ועד לבעלי חנויות. אבל בקרב התעשייה, רבים טוענים שדווקא ניתן למצוא פתרונות יצירתיים, והממשלה אינה עושה מספיק מאמצים. בשבועות האחרונים הם יוצאים למחות ברחובות ובכיכרות, באמצעים הכי טובים שיש להם - אמצעים אמנותיים. המסר של כולם הוא כפול: התרבות חשובה להם כפרנסה, אך גם לכולנו, כחברה. ובינתיים, כולנו מפסידים.
6 צפייה בגלריה
"תרבות זה החיים, ובחיים אין פשרות". סיסטם עאלי בהופעת מחאה בתיאטרון יפו
(צילום: יון פדר)
ברחבה מול תיאטרון יפו, המחאה כבר הפכה לשגרה. בכל שבוע מגיעה לשם שורה מתחלפת של אמנים, שמשמיעים את את קולם. בגשם או בשמש, הקהל מתאסף - ובא להביע תמיכה. ביום חמישי הזה, למשל (12.11) יגיעו רבקה מיכאלי, קרן מור, חני נחמיאס ונוספים, ויתכנסו תחת הכותרת "ממשיכים להוביל מחאה על הפקרת התרבות", בערב שיוקדש לנתן זך. להקת סיסטם עאלי, שחבריה הכירו זה את זה ביפו והחלו ליצור יחד לפני למעלה מעשור, הפכה גם היא למשתתפת קבועה באירוע.
"תיאטרון יפו נמצא בלב מחאות באופן מאוד אמיץ, שלצערי אין שני לו, במשך שנים. בשבילנו זה בית - מקום שגדלנו בו ואנחנו עובדים איתו בשיתוף פעולה. אבל באופן ספציפי, זה גם גוף התרבות היחיד שאמר שאין פה עניין שקשור לבריאות - אלא עניין פוליטי מובהק, שגורם לתחום הזה לגסוס, כמו לתחומים אחרים", אומר נטע וינר בן ה-33, מחברי הלהקה. לדבריו, במהלך הקורונה בתיאטרון החליטו לחזור לפעילות באוויר הפתוח, תוך שמירה מרבית על הקהל והשחקנים ושימוש במסכות. "אם אנחנו באמת עומדים מאחורי האמירה שתרבות היא חיים, אז בחיים אין פשרות. אי אפשר להמשיך להגיד 'אוי ואבוי, צריך לעשות משהו'. בתיאטרון יפו חטפו הרבה אש, הרבה קנסות והרבה מכות, ואז הבינו את הפורמט המופלא הזה: הצגות אסור, אבל הפגנות מותר. מבחינת סיסטם עאלי זה מופלא, כי בעינינו כל הפגנה היא מסיבה וכל מסיבה היא הפגנה. אז באיזשהו מובן המציאות הדביקה אותנו".
סיסטם עאלי בהופעת מחאה
(צילום: יון פדר)
אירועי מחאה לא זרים לחברי סיסטאם עאלי, ששרים בעברית, ערבית, רוסית, אנגלית, יידיש ואמהרית. "זה סך שפות האם שלנו, זה מי שאנחנו. אף אחד לא חשב, 'בואו נעשה סטראט אפ, נביא ערבייה, נחפש אתיופי ונאייש את המשבצת החרדית. באמת גדלנו יחד מגיל 17, פחות או יותר", ויינר אומר. "זה שזה כל כך חריג בנוף, זה די עצוב. וזה הולך ונהיה יותר חריג - ועוד יותר עצוב". מרגע הולדתה של הלהקה, פסטיבלים והפגנות היו המגרש הביתי שלה, ועל כן המפגש העכשווי עם התיאטרון הוא טבעי לגמרי. "היכולת לעשות את זה שבוע אחרי שבוע היא מאוד משמעותית. באופן משמח לא הפסקנו לעבוד. הופענו גם בהפגנות בבלפור ובצ'ארלס קלור, ובכל חרך שהיה לנו לעשות שידורים של הופעות. מבחינתי זה מבורך".
מחאת "נגן על התרבות" מול הכנסת
(צילום: משה מזרחי)
באשר להתנהלות הממשלה בחודשים האחרונים, ויינר אומר: "אם הייתה הרגשה שיש משהו מוצדק בהתנהלות של המשטר שקשורה לבריאות שלנו, הכול התפוגג מהר מאוד. העוצמה של הזעם והמחאה כרגע טמונה בכך שגם אנשים מנומנמים, שהיו רגילים לשבת ולצקצק, אומרים - 'אי אפשר יותר, כי יש מצב שהעתיד של הילדים שלנו פחות מובטח ממה שחשבנו'. ובסוף זה מגיע למה קורה בגוף שלך". עם זאת, וינר סבור כי משבר הקורונה הוא רק קצה הקרחון. "אנחנו פשוט חיים במקום שהמסכות עכשיו נופלות. יש פחות מס שפתיים, והדברים נחשפים. אני לא חושב שבתקופה הזאת הדברים נעשים יותר גרועים, כמו שהם נעשו יותר ברורים ושקופים. למשל, החוויה של לחטוף מכות באופן ברוטלי מהמשטרה הייתה שמורה לחלק מאיתנו, למי שהוא במקרה אתיופי או פלסטיני או חרדי, והיא פתאום נחלת כלל הציבור, שהיה רגיל שזה לא החוויה שלו".
"מוזיקאים חיים מהיד לפה. עכשיו זה גזר דין מוות"
מחאה מוזיקלית נוספת התקיימה לפני כשבועיים מול הכנסת, בטונים מעט יותר קלאסיים. באירוע התכנסו מעל מאה נגנים ממבחר תזמורות בישראל, תחת הכותרת הדו-משמעית "נגן על התרבות". מול רחבת הכנסת, הם הביעו את מורת רוחם ממצבה העגום של התרבות בישראל מאז פרץ משבר הקורונה. "אנו זועקים את זעקתם של יותר מ-150 אלף אנשים שאיבדו את פרנסתם החל מחודש מרץ ואין להם שום אופק בקרוב", אמרה הילה צברי, נגנית אבוב וממארגנות מחאת הנגנים, בריאיון לאולפן ynet. "אלו אנשים שגם לפני כן לא הייתה להם פרנסה יותר מדי גדולה. מוזיקאים חיים מהיד לפה. כל התרבות פה בארץ חנוקה ועכשיו זה גזר דין מוות".
על פי צברי, מחאת הנגנים דורשת את פתיחת אולמות התרבות באותו השלב של פתיחת החנויות. "אנחנו משוועים לזה", היא אומרת. "בניגוד לקניונים, אצלנו הקהל נכנס וכל אחד יודע בדיוק איפה הוא יושב. כולם עם מסכות ויש ריחוק חברתי. אין קפיטריה לפני המופע או באמצע. זו אוכלוסייה מאוד ממושמעת. גם על הבמה - אנחנו יושבים תמיד באותם המקומות".
מחאה דומה התקיימה גם בתחילת השבוע, תחת אותה כותרת, כאשר שורה של נגנים החליטו להרים קונצרט ברחבת הבימה ולנגן את היצירה מארש האבל מאת המלחין פליקס מנדלסון-ברתולדי. "אנחנו פה כדי להוכיח שאפשר אחרת", אמר במהלך המחאה הנגן צביקי מורן, "אפשר לא להסכים ועדיין אנחנו יחד. כולנו רוצים תרבות חיה, מרגשת, נוגעת, מצחיקה, מרפאת, מצמררת ומלטפת; כולנו רוצים תרבות מאוחדת למרות הדעות השונות שלנו". מורן הפנה גם אצבע מאשימה כלפי הממשלה: "אנחנו מחכים כבר שמונה חודשים ומאוכזבים מהממשלה. אין לנו אפשרות לוותר לא על התרבות ולא על האחדות. פתחו את האולמות".
בהיעדר תיאטרון - וכשבתי הספר נעולים לטובת הזום, גם הסטודנטים למשחק חוששים לגבי עתיד המקצוע שלהם. ביום שלישי התקיימה מחאה בשישה בתי ספר למשחק ברחבי הארץ, תחת הקריאה: "אל תשחקו איתנו, זה התפקיד שלנו". גל ניסים בן ה-24, תלמיד למשחק בניסן נתיב, שאמור להתחיל עכשיו את שנתו השנייה במוסד, מזדהה לגמרי עם המסר. "המחאה שלנו היא בעצם על זה שמונעים מאיתנו לפתוח את הסטודיו שלנו. אנחנו לא כמו אחרים שלומדים בזום לימודי תיאוריה. לעשות שיעור תנועה בזום זה על גבול המביך. או לעשות שיעור פיתוח קול, כשהמורה מנגנת בזום אבל אתה לא יכול לשיר איתה, כי אתה לא באמת שומע אותה. מה זה שחקן בלי קול ובלי תנועה? ייקח זמן עד שהבמה תחזור, אני מבין. אבל לקחו מאיתנו את האופציה להתאמן. הסטודיו זה רחם בשביל שחקנים. אנחנו צריכים את היכולת ליצור עם קבוצה את הקסם הזה שגורם לך ללמוד ולחשוף ולהרגיש בנועם עם זה שאתה חשוף". ניסים הוסיף: "אנחנו רוצים לחזור בתוך קפסולות. שילמנו שכר לימוד על השנה הזאת, והבטיחו לנו שכרגע המצב רק הוקפא, ומהרגע שנחזור תיספר לנו שנה".
"נגן על התרבות" בהבימה
(צילום: עמית הובר, שני שחר)
גל חזאז בת ה-24, תלמידת משחק בבית צבי, אמורה להתחיל כעת את שנתה השלישית. גם היא פעילה במחאות הסטודנטים. "חברנו יחד, קבוצה של סטודנטים מבתי ספר למשחק בכל הארץ, והחלטנו למחות על כך שהלימודים שלנו מתאפשרים רק דרך הזום - כי זאת החלטה בלתי אפשרית בעינינו. מקצוע כמו משחק הוא קבוצתי בהכרח. גם אם לא משתמשים במגע פיזי ושומרים על ריחוק חברתי, אני חייבת את הפרטנר שלי לסצנה או לנאמבר. יש דברים שעוברים בתוך אווירה בחלל, שלא יכולים לעבור בזום". לדברי חזאז, "אני כבר בשנה ג', אבל סטודנטים בשנה א' שפגשתי לא מכירים אחד את השני. אין להם מושג מי איתם בקבוצה, וביום שהם יצטרכו בשנה ג' לעלות להצגה - אין לי ספק שתהיה בעיה. זה מכעיס וזה מתסכל".
כמו ניסים, גם היא קוראת למדינה לאפשר לבית הספר ללמד בקבוצות קטנות. "בעבר למדנו עשרה סטודנטים עם במאי, וזה היה מאוד פרודוקטיבי. תנו לנו ללמוד בקפסולות. אני לא מרגישה שמקשיבים לי, אבל כרגע אני עדיין חיובית".
לוטם חכמון, סטודנטית שנה ג' בבית הספר למשחק גודמן שבנגב סיפרה על הקשיים כמו חבריה לספסל הלימודים, היא לא מתכוונת לוותר, "נמשיך להילחם על החלום שלנו ועל דור העתיד של התרבות בישראל. לא נעצור", היא אומרת ומסבירה "החשיפה הרגשית שהיא חלק בלתי נפרד מלימודי המשחק דורשת עיבוד מעמיק של חווית בזמן הלימודים שאין אפשרות לקיים בזום. כיתת משחק מונה גג 20 סטודנטים. הפתרונות קיימים, בתי הספר ערוכים ללמידה בקפסולות ושמירה על הכללים".
"דיברנו על מחאה שקטה, ומה יותר שקט משינה?"
במחאה נוספת ויוצאת דופן שמתקיימת בימים אלה, המגפונים פינו את מקומם לטובת שקי שינה. לא מדובר בעוד הופעה פומבית, אלא במסיבת פיג'מות מדכדכת שבמסגרתה אמנים ישנים תחת קורות הגג של מוסדות התרבות הריקים. "החלטנו לעשות פעולת גרילה בשטחים המפורזים של דמדומי התרבות. דיברנו על מחאה שקטה, ומה יותר שקט משינה? חשבנו גם על כל הנדל"ן המבוזבז הזה בעוד אמנים נדחקים מחוץ לחדרי הסטודיו שלהם בגלל המצב הכלכלי", מסבירה רויטל בן-אשר פרץ בת ה-51, חברה בקבוצה "פרוטקטיב אדג'" של גלריית שלוש ואוצרת ויועצת אמנותית לראש עיריית תל-אביב. מאחר שמדובר בחלל סגור, כל ההתרחשויות בתוך מוסדות התרבות – ביקורי האורחים, ההופעות, השיחות והשינה עצמה - יוקרנו על הקיר החיצוני של תיאטרון הקאמרי בשידור חי, וברשתות החברתיות של עיריית תל-אביב יפו ומוסדות התרבות.
גיא לואל במחאת הסטודנטים למשחק
ביום שלישי המחאה יצא לדרך, וארבעת חברי הקבוצה, יחד עם אוצרת גלריית שלוש, ישנו בשקי שינה על במת תיאטרון הקאמרי הגדולה והנטושה. היום הם יעברו לבמת האופרה הישראלית, מחר הם יישנו בין מדפי ספרים שוממים בבית אריאלה וביום שישי הם יתפסו תנומה במוזיאון תל-אביב, ממש מתחת לכלב של ג'ף קונס. "בכל אחד מהמקומות יש גם פעולת תגובה", מוסיפה בן-אשר, "אתמול מיה דגן קיבלה אותנו בתיאטרון הקאמרי. היא הראתה לנו איפה מצחצחים שיניים ומתקלחים. כשהלכנו להתקלח בחדר אמנים ופתחנו את הברזים - המים היו חומים. גם דן שפירא הגיע ושר לנו שירי ערש, ובבוקר רון חולדאי ורמי ברוך העירו אותנו. היום נישן באופרה ועידית זמיר תעשה לנו מופע. כשנישן בבית אריאלה יהודה אטלס יקריא לנו".
את מרגישה ששכחו את התרבות בישראל בקורונה?
"שכחו אותה גם לפני. אני מחזיקה את תיק התרבות בתל-אביב, וגם בעיר הזאת התרבות נמצאת אי שם בתחתית הרשימה. ועכשיו בוודאי, אין מתווה ואין תקווה. אין לתאר. הכאב זועק מכל כיסא ריק. אפילו הברזים בוכים".
