18 סרטים מתמודדים בתחרות הרשמית בפסטיבל ברלין השנה, שישה מהם בוימו על ידי נשים. ללא ספק נתון סטטיסטי מרשים ביחס לפסטיבלים הגדולים האחרים. הבולט ביניהם, נכון לעכשיו, הוא First Cow, סרטה של הבמאית האמריקנית קלי רייכרט, שעל אף היותה אחת היוצרות המעניינות היום בקולנוע האמריקני, לא רק הנשי, אף לא אחד מסרטיה חצה את דרכו אלינו מעבר לגבולות הפסטיבלים. זהו סרטה השמיני של רייכרט ("נשים מסוימות", "וונדי ולוסי"), והוא המערבון השני שהיא מביימת. העובדה הזו כשלעצמה הופכת אותו ליצירה ייחודית, שכן אין בסרט כמעט נשים למעט בתפקידי משנה יפהפיים.
זהו עיבוד לספר מאת ג'ונתן ריימונד (שהוא גם שותפה הקבוע לכתיבה), שעלילתו האפית צומצמה כאן לסיפור על טָבָּח המלווה חבורה של סוחרי פרוות במערב הפרוע, ונתקל באקראי בפועל סיני הנמלט על נפשו לאחר שהרג אדם. השניים מקימים עסק צנוע לממכר סופגניות, שטעמן וניחוחן כובש את מחפשי האוצרות והציידים שבסביבה, ומעניק להם כסף ופרסום. העניינים מסתבכים כאשר הם מוזמנים לביתו של יזם בריטי אמיד, שאינו מודע לעובדה שהמרכיב הסודי בסופגניות הוא החלב שהם גונבים מהפרה שלו – הפרה הראשונה שהגיעה אי-פעם לאיזור.
יש משהו בסיפור שמזכיר את עלילותיו של שלום עליכם. זהו משל על קפיטליזם והישרדות, וגם מעשיה מינורית על זוגיות בלתי צפויה, שיש בה מידה של רלוונטיות באמריקה המטיפה לשנאת הזר של טראמפ. זוהי עוד יצירה קטנה ומרגשת של רייכרט, שמשרטטת את דיוקנו של המערב הפרוע בדרכה הלקונית והמלנכולי. מעין סיפור אגדה יפהפה, שהתמונה החותמת אותו מעצבת דימוי של רומנטיקה גברית בלתי נשכחת.
עוד מפסטיבל ברלין:
עוד הוקרן בתחרות הסרט השוויצרי My Little Sister שכתבו וביימו צמד היוצרות סטפני שואט ו-ורוניק ריימון. מדובר בדרמה משפחתית שהגיבורה שלו היא מחזאית גרמניה שוויתרה על הקריירה שלה למען בעלה המנהל בית-ספר בינלאומי יוקרתי בשוויץ. כאשר אחיה התאום, שחקן תיאטרון הומוסקסואל, לוקה בלוקמיה, היא נוטלת אותו תחת חסותה. זהו סרט עשוי היטב, מגובה במשחק נהדר של נינה הוס בתפקיד הראשי והופעה מזהירה של מרת קלר הוותיקה בתפקיד אם השושלת התיאטרלית, אבל החיבור שנוצר בין גסיסתה של דמות אחת וגאולתה של האחרת נדמה מדיי מאולץ ושחוק.
סרט נשי נוסף בתחרות הרשמית הוא Never Rarely Sometimes Always של אליזה היטמן האמריקנית. הכותרת מתייחסת לתשובות אפשריות שנדרשת לענות נערה בת 17 מפנסילבניה לשאלון הכנה להפלה שהיא מתעדת לעבור. דרך תשובותיה אנו נחשפים לעברה הבעייתי. יחד עם דודניתה היא נוסעת לניו-יורק, ללא ידיעת הוריה, והסרט המצוין הזה עוקב בפרטנות אחר החוויה שהשתיים עוברות בדרך לביצוע ההפלה, באופן שמזכיר את "ארבעה חודשים, שלושה שבועות ויומיים" הרומני. הסרט אינו מנסה לחבב עלינו את הגיבורה שלו, והוא חף מכל מידה של רגשנות. יש כאן רגע משעשע של תרנגולת שמשחקת איקס-מיקס-דריקס (ומנצחת), ואחר, נוגע ללב, שבו הבת-דודה מתמסרת לבחור צעיר בתמורה לדמי נסיעה חזרה הביתה, שעה שהגיבורה מלטפת את כף ידה ברוך.
במסגרת החדשה Encounters המיועדת לסרטים מאתגרים למיטיבי לכת הוצג Shirley, סרטה של ג'וזפין דקר אודות סופרת האימה המנוחה שירלי ג'קסון ("מי מתגורר בבית היל"). זה מתחיל כמו "מי מפחד מווירג'יניה וולף", כאשר סטודנט צעיר ואשתו ההרה (לוגן לרמן ואודסה יאנג) מגיעים להתאכסן בבית הקמפוס של ג'קסון (אליזבת' מוס) ובעלה, מרצה לספרות בקולג' (מייקל סטולברג). ג'קסון זוכה אומנם להערכה בזכות סיפורה הקצר "ההגרלה", אך היא גם מתבודדת אלכוהוליסטית שמעוררת סביבה בעיקר מבוכה ואי-נוחות, שעה שבעלה נדמה כסדיסט שהיה רוצה שתשוב לכתוב רק כדי להעמיק את שליטתו בה.
למרבה הצער, הסרט (שזכה לביקורות נלהבות בארה"ב) אינו יותר מאשר הצגה רוטינית של סופרת החווה מצוקה יצירתית וזוגית. שירלי כלואה בנורמות של מגדר והבורגנות האקדמית השמרנית של שנות ה-60, ודרך סיפוריה מבקשת להשתחרר מהן. השאלה היא, כמובן, כיצד תושפע מערכת היחסים בין שני הצעירים נוכח המרירות והרעל שניתזים בין בני הזוג המבוגר שבביתם הם משתכנים ובשירותם הם עובדים. אין בסרט משהו פרוורטי ומטריד באמת, והטוויסט בסופו (שכמותו כבר ראינו בעבר) מרדד את היצירה יותר מאשר מעניק לה עומק ומורכבות. סטולברג, תמיד נפלא, מעצב קריקטורה אקדמית פרוורטית שהתנהלותה ודאי לא הייתה עוברת בעידן MeToo.
מחוץ לתחרות הציג מתאו גרונה ("גומורה") את עיבודו ל"פינוקיו" (Pinocchio), שבו מגלם רוברטו בניני את ג'פטו, והילד המקסים פדריקו ללפי הוא בובת העץ שהופכת לאדם. זהו עיבוד נאמן מאוד לספרו של קרלו קולודי שראה אור בשנת 1883, והוא עשיר בדמויות משנה ססגוניות כמו משרתת-חילזון, שופט-קוף ודג טונה בעל פנים אנושיות. זוהי חוויה מרהיבה, גם אם לא בטוח שהולמת לילדים צעירים, והקרנת הבכורה של הסרט בפסטיבל התקבלה במחיאות כפיים של קהל שעמד והריע לבמאי ולשחקנים שנכחו באולם. מעניין יהיה להשוות את הסרט עם גרסתו הקודרת של גיירמו דל טורו שצפויה להגיע לאקרנים בשנה הבאה. בניני עצמו שיחק את פינוקיו ב-2002, בגרסה משלו של הסיפור, שהדבר הטוב היחיד שאפשר לומר עליה הוא שהיום כמעט ולא זוכרים אותה.
במסיבת העיתונאים שליוותה את הקרנת הסרט דיווח בניני על עוד גרסה שכמעט הייתה: "רובין וויליאמס הזמין אותי לארוחת ערב בביתו. הלכתי, ופרנסיס פורד קופולה היה שם. בסוף הארוחה הוא שאל אותי מה דעתי לגלם את ג'פטו ב'פינוקיו' שלו. 'פרנסיס', אמרתי, 'אני מוכן לגלם כל תפקיד בסרט אתך, אפילו את הלוויתן'. נפגשנו הרבה פעמים ברומא ובלוס אנג'לס לדבר על הפרויקט, ואז חברת ההפקה שלו פשטה את הרגל וזה נעצר". אגב החמצות, בניני היה אמור לגלם את דמותו של פינוקיו בסרטו של פדריקו פליני, אך מותו של הבמאי קטע את מה שעשוי היה להיות יצירת מופת.
ואנקדוטה לסיום: בתמונת הסיום של סרטו החדש והמקושקש של הבמאי אבל פררה, Siberia, המתמודד אף הוא בתחרות ועוקב אחר אודיסיאה של אדם (ווילם דפו) הנע בין עולמות והזיות בחיפוש, כן עוד חיפוש, אחר גאולה, הופתעו דוברי העברית בקהל לשמוע דג צלוי פוצה את פיו ומתריע: "צריך שמירה. הסוף בא". חשבתי שאיני שומע טוב, אבל כן, כה אמר הדג הצלוי, ולא פירש. מי אמר שאין נוכחות ישראלית בפסטיבל?
