החיים של עופר חיון נעים בין חלום למציאות, שני עולמות מקבילים. כך, לדוגמה, קרה לפני מספר חודשים כשאימו נפלה ונפצעה ברגלה - עם שלושה שברים בקרסול, הוא סוחב אותה בכיסא הגלגלים בבית החולים, ובו בזמן מגיעה אישה ומתחילה לדבר איתו על תפקידיו בסדרות טלוויזיה שונות. לא בטוח שכולם היו יודעים להתמודד עם הסיטואציה הלא נוחה, אבל חיון כבר התרגל: יש את החיים של עופר השחקן המצליח שפורץ עוד ועוד תקרות זכוכית, ויש את עופר, בן זקונים לשני הורים שנמצאים בעשור השמיני לחייהם.
"אתה צריך להבין, כשאמא שלי נפצעה עזבתי הכול, לא משנה מה היה לי לעשות באותו הרגע. דחקתי הכול הצידה. לא חשוב שום דבר אחר, כי זאת אמא שלי ואני אעשה הכול בשבילה. ברגע כזה ידעתי שאני הולך לתהליך ארוך. הרי ברור שיש שיקום מסיבי, ועוד שיקום במקום אחר. ובתוך כל זה, אני יודע שתכף אני מתפצל, כי אבא שלי לבד".
ובמקביל לכל זה, אישה זרה באה ומתחילה לדבר איתך על סדרות. מה אתה עושה בסיטואציה כזאת?
"זה דיסוננס מאוד גדול. מצד אחד אתה נמצא במשבר בחיים האישיים שלך, ומצד שני אתה מקבל תגובות חיצוניות שמגיעות מעולם אחר. כשאנשים ניגשים אליך אין להם תמיד את הרגישות להבין את המצב שלך, ולמדתי להתנהל עם זה. אבל אני עונה על השאלה כי אני יודע שהכוונה טובה ואני מסביר שאני צריך להיות עם אמא שלי ומתמקד בזה. ככה זה. יום אחד אתה לוקח את ההורים לרופאים או מנהל עניינים בירוקרטיים של ההורים, ויום אחר אתה בסדרה בפריים-טיים".
חיון רק בן 37 אבל חוץ מהרזומה שלא היה מבייש שחקן ותיק - עם תפקידים בולטים ב"מנאייכ", "להיות איתה" ו"הלהקה האחרונה בלבנון", גם סיפור חייו נותן את התחושה שמדובר בבחור מבוגר בהרבה. הוא גרוש, שעזב את עיר הולדתו אשדוד רק כשהיה בן 32 כדי לא להשאיר את הוריו לבדם. אחיו הבכור נפטר מסרטן בגיל 20, ואחיו השני לוקה בשיתוק מוחין ומשתכן במעון ברחובות.
כל האחריות המשפחתית מתנקזת על הכתפיים שלך?
"זה ממש ככה. שמע, זה משהו שאני לוקח על עצמי הרבה זמן. ברוך השם שיש לי את הזכות והכוחות, זה לא תמיד פשוט, במיוחד עכשיו לאור המשבר והקורונה. ההורים שלי לא יצאו מהבית, הם מבוגרים. אני מאוד משתדל לשמור עליהם, אני דואג לצייד להם את הבית משבוע לשבוע, שומר המון מרחק מהם. גם את אחי אני לא יכול לבקר בתדירות שהייתי רוצה".
מה זה עושה לך?
"זה מאוד קשה שאי אפשר לתת להם את המגע הזה של החום, של האהבה, וצריך לשמור על מרחק. בשביל להביא את אחי הביתה צריך סוג של מערך מיוחד עם רכב מסוים שיביא אותו, וזה משהו שאי אפשר לעשות היום. ההורים שלי לא ראו את אחי כבר שבעה חודשים. אבל מסתגלים למצב, אין מה לעשות. אני משתדל ללכת לבקר אותו כמה שאני יכול כי צמצמו שם את הביקורים בגלל הקורונה, אז גם אני לא ראיתי אותו כמעט שלושה שבועות, עד אז הייתי מבקר אותו פעם בשבועיים".
איך מוצאים את האיזון בין הקריירה שפורחת לבין המציאות היומיומית?
"אני נע בין שני הדברים האלה - אחריות מאוד גדולה לטפל בכל מה שקשור להורים, אבל גם רעב להצלחה, רצון להמשיך לפרוץ ולהגיע לעוד מקומות - ואני מאוד מברך על זה, כי זה תמיד מוריד אותך לקרקע. באחריות הזאת אתה מבין שאלה הדברים שבאמת חשובים בחיים, וזה מכניס לפרופורציות. לפעמים אתה יכול להתבאס על דבר קטן, ואז כשיש עניינים בריאותיים אתה מבין עד כמה זה לא באמת חשוב".
אבל ההצלחה עושה משהו? כמו למשל עם התפקיד של אלירן חן, השוטר שסרח ב"מנאייכ"?
"אני קודם כל לא מתייחס להצלחה, אני מתייחס לזה שאני עושה את הדבר שאני הכי אוהב לעשות, את מה שמספק אותי ושיש לי תשוקה אליו".
למה?
"אני מאוד גאה בעצמי על זה שאני מצליח לעשות מה שאני אוהב, אבל אני חושב שאין מה לעוף על עצמך. אני בסך הכול שחקן, כמו כל אחד שיש לו שיש לו עבודה".
נשמע שאתה עם הרגליים על הקרקע. אתה עובד על זה או שזה פשוט אתה?
"אני חושב שזה מי שאני. בגדול, זה כיף לקבל אהבה ואני אוהב אנשים, אבל בסופו של דבר אני דואג לחיות את החיים שלי ממה שאני מרגיש בפנים, ולא לתת לחוץ להשפיע עליי. נגיד עכשיו יש הצלחה וכולם עפים עליי, ומה שאתה מקבל מהסביבה החיצונית יעשה אותך מבסוט, אבל מה יקרה אם זה יתהפך? החוץ יוריד אותי למטה וישתלט עליי לרעה? אני משתדל לעבוד מבפנים החוצה ולא ההיפך".
יחד עם המקצוע והמשפחה, כמה זמן זה משאיר לעופר שרוצה זוגיות ולהקים משפחה משלו?
"אני לא מודד את הזמן אבל אני מאמין שאני יכול לשלב הכול, זה תלוי בי. אין ספק שהעיסוק המקביל לוקח ממני הרבה זמן אבל באמת שאני משתדל. אני מברך על הזכות שיש לי לעזור להורים שלי ולהיות שם בשבילם, זה בשבילי הכול. ברגע שאתה מסתכל על זה ככה - אתה מבין שאתה לא קורבן אלא חזק, וככה אתה גם מסתכל על הדברים. אני גאה בעצמי על זה".
אתה פנוי רגשית לנהל מערכת יחסים?
"כן".
אתה עובד בזה?
"בחיפוש זוגיות כרגע? האמת שלא. הכול פתוח ואם יקרה משהו אני אקבל בזרועות פתוחות, אבל נכון לעכשיו, במיוחד בנקודת הזמן הספציפית הזאת, אני לא עובד בזה. להקים משפחה זאת המטרה האמיתית בחיים וזה החלום הכי גדול שלי. אני מצפה לזה".
"לשמוע במדינת ישראל מרוקאית בפריים-טיים - זה בטוח ירגש כמה בתים"
חיון כאמור עזב את עיר הולדתו רק לפני כחמש שנים, אבל הרומן עם עולם המשחק החל הרבה קודם. בגיל 22, עם שחרורו מהצבא, הוא החל את לימודי המשחק בבית הספר "הדרך" של אייל כהן ורותי דייכס. "הגעתי בפער עצום מכולם", הוא נזכר. "היו שם הרבה אנשים שעשו מכינות ובתי ספר לאמנויות ואני באתי בלי רקע בתחום, אבל ברגע שהצלחתי להדביק את הפער והתחלתי לפרוח - הבנתי שזה מה שאני רוצה לעשות. הבנתי שזה משהו שיש לי תשוקה מאוד גדולה אליו, ובסוף שנה ב' קיבלתי תפקיד ראשי בסרט שנקרא 'ציון ואחיו'. לא הייתה לי סוכנות אפילו, קיבלתי אותו אחרי חמישה אודישנים מאוד מפרכים".
מאז, מבחינתו של חיון, הכול היסטוריה. הוא כיכב בסרטי הקולנוע "הלהקה האחרונה בלבנון", "איביזה" ו"בננות", ועשה חיל גם בטלוויזיה עם תפקיד משמעותי בסדרה "להיות איתה" וגם ב"פולמון", "אופוריה", "ילדי ראש הממשלה". לאחרונה, כאמור, כיכב על המסך עם תפקידו המצוין בסדרה המדוברת "מנאייכ", והחל מיום שני הקרוב (19 באוקטובר) תוכלו לראות אותו גם באחת הסדרות היקרות שנעשו בישראל - "שעת נעילה", שתעלה לשידור בכאן.
"הדמות שלי הולכת לעורר דיון וברגע שהצופים יתקדמו עם הפרקים הם יבינו למה", הוא אומר בחשש, שמא יחשוף יותר ממה שמותר. "אני משחק את מרקו, אחד המנהיגים של הפנתרים השחורים. יש בו זעם גדול בגלל האפליה והקיפוח שהוא חווה ובגלל התנאים שבהם הוא חי. אין לו פילטר לפה, הוא עובד מהבטן. מרקו כל כך זועם על הממסד, שכל הזמן מפלה אותו וגורם לו להרגיש לא רצוי. הוא זועם בעיקר בגלל שדוחקים אותו לפינה, עם תחושה שהוא לא שווה בין שווים. בנוסף לכל זה הוא צריך לשרת בצבא, שלמעשה שייך לממסד של המדינה שמפלה אותו.
"התפקיד שלי כשחקן זה לבחון את המציאות של הדמות שאני משחק באופן אובייקטיבי, להבין את המורכבות הפסיכולוגית ולשתף את זה עם הקהל בחוץ. כשאתה עובד על דמות כזאת, שיש לה גאווה מרוקאית והמון זעם על האפליה, אתה צריך להבין מאיפה זה מגיע. בן אדם מקופח ומה שמעסיק אותו זו ההישרדות שלו – איך הוא משיג את הארוחה הבאה. הוא לא מתייפייף ולא מתחנף, הוא בז למי שמנסה להיות מי שהוא לא".
איך מתכוננים לתפקיד כזה, כשעוד לא נולדת כשאירעו הדברים?
"קודם כל, בשביל תפקיד כזה אתה עושה עבודת תחקיר מאוד מעמיקה. נסעתי בין היתר לירושלים ונפגשתי עם ראובן אברג'ל, אחד מהמנהיגים של הפנתרים השחורים. ישבנו משהו כמו ארבע שעות לשיחה מהממת, שבה הוא סיפר לי את כל השתלשלות העניינים: איך הפנתרים חיו, מה הוביל לזעם הכל כך גדול שהיה אז, איך הם הוקמו. ראיתי תמונות והבנתי מה היה שם. אני מדבר איתך על משפחות שחיו 12 איש בחדר קטן וישנו על הרצפה. הוא סיפר לי שהוא היה יוצא לרחוב ומחפש איפה לגנוב אוכל. זה כמו במלחמה, אתה הופך להיות חיה. כשאתה מגיע למצב של הישרדות, האינסטינקט החייתי שלך יוצא החוצה. ומרקו, שאני מגלם, יעשה הכול בשביל לשרוד. הוא נלחם על הכבוד שלו, כי כשלקחו ממנו את הכבוד - לקחו ממנו הכול. אלה אנשים שלא נולדו בארץ, אלה אנשים לא צברים שחיו במרוקו ברווחה כלכלית בכבוד, וכשבאו לפה תקעו אותם במעברות וככה נתנו להם לחיות".
חלק גדול מהתפקיד שלך הוא בשפה המרוקאית, כשלך אין קשר לעדה. איך מתכוננים לזה?
"גדלתי באשדוד אז אני מכיר את הצליל, זה לא חדש לי. ידעתי כמה מילים, אבל נתנו לי מילים ספציפיות במרוקאית והיה לי גם מורה. לראות את השכונה של שנות ה-70 ולשמוע מרוקאית זה יפה, וגם מרגש לשמוע אותה בפריים-טיים. מהתגובות שאני שומע - זה מאוד מרגש. אגב, אין ספק שהייצוג שמתחילים לקבל בשנים האחרונות ספרדים, מזרחים-מרוקאים, הוא יותר ויותר גדול. אבל לשמוע במדינת ישראל מרוקאית בפריים-טיים - זה בטוח ירגש כמה בתים".
בכאן אומרים שזאת אחת מההפקות היקרות בארץ. איך זה בא לידי ביטוי מבחינתך?
"לחדש קרבות של טנקים שהתרחשו בשנות ה-70 זה מאוד מאוד קשה. יש פה הפקה מטורפת, ואני מדבר איתך על מנופים וסטים שצריכים להיבנות ברמה הכי גבוהה שיש ואפקטים שצריכים להיות בסדרה. אנחנו יושבים בצילומים בתוך טנק אמיתי ברמת הגולן, איפה שקרתה המלחמה. אני חושב שזה המקום לציין, אנשים נתנו את ה-300 אחוז שלהם וזה הורגש, אנחנו השחקנים לא יכולנו לבוא לידי ביטוי ולא הייתה לנו הפלטפורמה לעשות את כל מה שעשינו אם לא היו את כל האנשים מאחורינו. כבר אז הבנו שזה משהו גדול, כולם הבינו שזה משהו גדול. צריך לציין את היוצרים - רון לשם, עמית כהן וירון זילברמן, שאנחנו קוראים לו הקפטן. יש אנסמבל שחקנים מטורף, וזה באמת שחקנים אחד-אחד. כולם נותנים את הכי טוב שלהם וגורמים אחד לשני להיות הכי טובים".
יש חשש שהסדרה לא תצליח למרות הציפיות?
"אני חושב שהתאגיד עושה עבודה מדהימה, ושהתכנים שם מצוינים. לכל דבר שהם עושים יש משמעות וערך מוסף. למשל ההצלחה של 'מנאייכ' הייתה הצלחה גדולה, וזה רק אומר לך שכולם רואים את התאגיד - בין אם זה ברשת או בטלוויזיה. ברור לי שהסדרה הזאת הולכת לעורר הרבה דיונים ולפתוח הרבה פצעים, כי אנחנו מתעסקים בחומרים לא קלים, ואני חושב שאנחנו עושים את זה בשביל לעורר את הדיון הזה. ראשית, על מנת לחלוק כבוד לחיילים שחרפו את נפשם ולכל המשפחות, וגם לכל נפגעי הפוסט טראומה שלא הכירו בהם במשך 25 שנה אחרי המלחמה - הסדרה הזאת בשבילם. יש שם קטעים מאוד קשים, והיום - במצב שבו אנחנו נמצאים וכשיש פילוג מאוד גדול - חשוב שיראו כמה הקריבו כדי שנוכל להיות פה. אנשים צריכים להבין שהכוח שלנו רק באחדותנו ולא בפילוג, ואני מקווה שזה יעזור להם להבין את זה. הייתי רוצה שהמנהיגים שלנו ילמדו מהסדרה הזאת, וכשהם יצפו בה תהיה להם סוג של מראה למה שהיה פה פעם - איך צריך לאחד את העם ולא לפלג אותו".
"עם הפילוג שיש כרגע לא נגיע לשום מקום ולא נצליח לתקן שום דבר"
מבחינתו של חיון, כפי שהוא מסביר זאת, ישנם קווי דמיון רבים בין המתרחש בסדרה - ההפגנות והמלחמה, לבין מה שקורה במציאות של היום בעידן הקורונה. "זה מתקשר לי עם הסיפור שלנו היום בתור חברה. זה שמנסים לפלג אותנו - בין חילונים לחרדים, שמאלנים לימנים, ערבים ליהודים. בסופו של דבר, כשבן אדם רעב - כמו שיש היום מיליון מובטלים - הוא יוצא החוצה כדי שיהיה לו אוכל. הקורונה הציפה הרבה דברים בארץ, כמו סיפור העצמאים והרבה מערכות שלא מתפקדות, ובעיקר את הפילוג שיש אצלנו בעם".
זה פוליטי לדעתך?
"אני לא חושב שזה קשור לפוליטיקה, אני חושב שבסופו של דבר כולנו רוצים את אותו דבר - לחיות בכבוד, להתפרנס בכבוד ולחיות בשלום אחד עם השני. מה שקורה היום זה שמנשבות המון רוחות רעות מתחת לפני השטח ואתה לא יודע מי נגד מי. חשוב לי להגיד לאנשים - תתעוררו! אתם לא רואים מה קורה פה? תפתחו את המודעות שלכם - אנחנו הולכים למקום לא טוב, ועם הפילוג הזה שיש כרגע והאנרגיה הזאת לא נגיע לשום מקום ולא נצליח לתקן שום דבר".
איך אתה חושב שאפשר לפתור את זה?
"אני חושב שצריך לנטרל את ביטויי השנאה האלה, לנסות רגע להבין אחד את השני, מה אנחנו רוצים בשביל שנוכל לחיות יחד ובשלום. כי כשהגשם יורד הוא יורד על כולם - ימנים, שמאלנים, חרדים, חילונים, יהודים, ערבים. והאופציה היחידה לנצח היא רק אם אנחנו ננקה מאיתנו את האנרגיה הזאת. בימים האחרונים אני חוזר הביתה ואני שומע חדשות עם כל כך הרבה עימותים - אין לי אוויר. אני מרגיש שהגוף שלי מתכווץ, כי זה מגיע מכל כך הרבה כיוונים. אז הפתרון הוא להתחיל להתקרב אחד לשני, ואני בטוח שברגע שנעשה את זה - זה גם ישפיע על השלטון. כשאנחנו מפוצלים יכולים לעשות בנו מה שרוצים, אבל ברגע שאנחנו מאוחדים הכוח אצלנו. התפקיד של אלה שיושבים למעלה הוא לשרת אותנו, ולא ההיפך".
בין אם הסדרה תצליח בישראל או לא, "שעת נעילה" נמכרה עוד בטרם שידורה לשירות הסטרימינג HBO מקס, באמצעות מפיקת הסדרה, מאיה אמסלם. "זאת התגשמות חלום מטורפת", הוא משתף. "אנחנו תמיד אומרים שמלחמת יום כיפור זה מלחמת וייטנאם שלנו, אז אולי בגלל זה הצופה האמריקני יתחבר אלינו. אנחנו מאוד מתרגשים".