אין הרבה סדרות ישראליות שחזרתן לעונה שלישית, שש שנים אחרי שהשנייה הסתיימה, מעוררת ציפייה בקרב כל כך הרבה אנשים. "שטיסל", שהעונה השלישית שלה עלתה אתמול (א') ב-yes, הרוויחה את הכבוד הזה ביושר.
מתוך "שטיסל" - עונה 3
(באדיבות yes)
כמו בתחילת העונה השנייה, ל"שטיסל" לוקח זמן לחמם מנועים. בפרק הראשון נדמה שהעלילה נופלת מספר פעמים בפח (מי ביקש טוויסט מבית "החוש השישי" ולא קיבל?), ושהדיאלוגים נתלים במניירות של שפה ולא בחוכמת הרגש, בניגוד למה שהורגלנו לו בעונות הקודמות. אבל מהר מאוד, תוך פרק אחד, "שטיסל" מתעשתת, בחסדי השם, וחוזרת לפריטה הקטיפתית והמעודנת שמייצרת את המנגינה המוכרת. והנה, היא שוב מציירת בכישרון את היחסים בין הדמויות, שכמו שאומר השיר, לקחנו דקה כדי להתרגל אליהן שוב: קיווע (מיכאל אלוני) הפעם אב לתינוקת, וכמו בשתי העונות הראשונות גם בעונה הזאת יסופק לו מושא אהבה חדש; הרב שולם (דב גליקמן) שוב מושקע בחיידר; גיטי וליפא (נטע ריסקין וזוהר שטראוס) שמנסים למצוא שידוך הגון לבן שלהם; ורוחמי (שירה האס) שמתמודדת עם הקושי להרות. בהמשך יצטרף אליהן גם נוחעם (ששון גבאי), אחיו של שולם, פלוס חיזוקים בדמות מיקי קם, דניאלה קרטס וריף נאמן.
היוצרים, יהונתן אינדורסקי ואורי אלון, לא מחזירים אותנו לנקודה בה עזבנו את השטיסלים בסוף העונה השנייה, אלא מאמצים את פער הזמן שנפתח בין העונות. אנחנו מקבלים אותם חמש שנים אחרי, כאילו בימינו אנו. המציאות העמידה את הקהילה החרדית בפני מבחן לא פשוט, שכפה עליהם את החיבור לעולם החילוני, אבל "שטיסל" נשלחת עמוק יותר אל הבועה שהיא מתקיימת בה, תחת חוקים חברתיים משלה, חוקים נטולי זמן. בשעה שבמציאות, הסדרה הלכה והתפשטה ברחבי הכפר הגלובלי וזכתה להכרה בינלאומית (ותודה לדודה נטפליקס), היקום הקטן של קיווע, שולם, גיטי ושאר הדמויות נותר מצומצם כשהיה והסיפורים שלהם נותרו קטנים כשהיו. ניואנסים על גבי ניואנסים, רמזים על גבי רמזים, בזמן שהעולם כורע תחת מלודרמות שוחקות.
זה נכון ש"שטיסל" מתקיימת בעולם החרדי, ושהחוקים של העולם הזה מאפשרים לו ריחוף שברירי במערכות יחסים בין אנשים, קצת כמו שסדרות בריטיות תקופתיות על אדונים ומשרתים מאפשרות לדמויות שלהן, אבל הגדולה של "שטיסל" היא לא הפיגומים שהדמויות שלה מתנהלות בתוכם, אלא העובדה שלמרות שהן חיות בעולם לא מוכר לנו - צופים שאינם חרדים - הן מותחות חוטים ארוכים אוניברסלים החוצה, מחוץ לגבול המושב, אל הקיום האנושי בכלל. נקודות החוזקה של "שטיסל" ממשיכות להיות דווקא אלו שבהן הדמויות שלה מאיימות להתפקע מתוך החליפה, הפאות, הזקן וכיסוי הראש, ונכנעות דווקא לצדדים האנושיים שלהן, אלה שהקיום החרדי מנסה לא פעם להדחיק.
3 צפייה בגלריה
כשהדמויות מאיימות להתפקע מהחליפה. ששון גבאי ודבל'ה גליקמן ב"שטיסל"
(צילום: ורד אדיר, באדיבות yes)
פרק אחד מתוך תשעה הוא לא מעט, אבל גם פרק פחות מוצלח של "שטיסל" הוא עדיין מוצלח יותר מרוב הסדרות, וזה נאמר בעיצומו של מה שנראה כמו תור הזהב של הטלוויזיה הישראלית, עם חזרתו לתמונה של כאן ופריחתה של היצירה הישראלית בארץ ובעולם. בפרק השני "שטיסל" כבר חוזרת למקומה הטבעי – כמו חברה ותיקה שמגיעה לביקור ארוך, היא שואבת פנימה בקלות ובאצילות את הצופה המתמסר לקסם. אינשאללה היא פה הפעם כדי להישאר. ישר כוייח וכולי.
