הסופר, המתרגם והעורך יהושע קנז הלך לעולמו הבוקר (ב') בגיל 83. קנז, זוכה פרסי ביאליק, עגנון, אלתרמן ואקו"ם, נמנה עם אנשי הספרות הישראלים המשפיעים והמוערכים ביותר בשנות קיומה של המדינה. בין ספריו המוכרים: "התגנבות יחידים", "אחרי החגים" ו"מחזיר אהבות קודמות". קנז מת בבית האבות בו התגורר והלוויתו תיערך הערב בחוג משפחתי מצומצם בגלל מגבלות הקורונה.
נשיא המדינה רובי ריבלין ספד לו בטוויטר: "יהושע קנז הלך מאיתנו וזוהי פרידה כה קשה לתרבות הישראלית. מתרגם נפלא, עורך חכם וסופר גדול של הפרטים הקטנים, של אנושיות פשוטה. 'זה נכון שהעסק הזה של בני אדם הוא יותר מדי קשה לי. אני צריך שקט', אמר פעם. נוח בשלום ובשקט מר קנז, אוצרות הרוח שהותרת לנו ידברו אותך אחרי לכתך, תמיד". גם שר התרבות חילי טרופר הספיד את הסופר הדגול: "הצטערתי צער עמוק למשמע הבשורה על מותו של הסופר יהושע קנז. קנז תרם רבות לעולם הספרות, בין השאר בספר המופת 'התגנבות יחידים' שכתב וכן באמצעות עבודות התרגום והעריכה שלו. משתתף בצער המשפחה על לכתו. יהי זכרו ברוך".
קנז נולד ב-1937 בפתח תקווה. הוא למד באוניברסיטה העברית פילוסופיה ושפות רומאניות ובהמשך למד ספרות צרפתית בסורבון שבפריז. הוא החל לכתוב בגיל צעיר, ופרסם את סיפוריו הראשונים בשנות ה-60 בכתב העת "קשת" בעריכת אהרן אמיר, תחת שם העט אבי עתניאל. הרומן הראשון שלו, "אחרי החגים", יצא ב-1964 ועקב אחר סיפורם של בני משפחה מסוכסכת במושבה בתקופת המנדט. לאחר מכן ראו אור הרומן "האשה הגדולה מן החלומות" וקובץ הסיפורים "מומנט מוסיקלי".
ב-1986 יצא לאור ספרו "התגנבות יחידים", שבמרכזו חבורה של טירונים בני שכבות ועדות שונות בבה"ד 4 בשנות ה-50. עם השנים, הפכה היצירה למרכזית בקאנון העברי ועוררה דיון במשמעויות ובהשלכות של כור ההיתוך בעשור הראשון למדינה. בספר, קנז העניק קול למי שנותרו בשולי ההגמוניה של תקופת ראשית המדינה, המתוארים אצלו כגיבורים דחויים. ב-2010 הבמאי דובר קוסאשווילי עיבד את הספר לסרט.
בריאיון ל-ynet לרגל ההוצאה מחודשת של "התגנבות יחידים", קנז העיד כי זהו הספר האהוב עליו מבין כל הספרים שכתב: "השקעתי בו מעצמי (מנפשי, אני מעז לומר) יותר משהשקעתי בספרי האחרים. הוא השאפתני מכל הספרים שכתבתי. והוא גמל לי ברוחב יד, זיכה אותי בביקורת אוהדת, עשה לי קוראים רבים והרבה את שכרי".
באותו ריאיון מ-2006 הוסיף קנז: "נכון שהזהות הישראלית - אישית, תרבותית, חברתית ופוליטית - מעניינת אותי מאוד, כאז כן היום, ובספר מדובר בה בהרחבה. האם כתיבתי חותרת לפירוק ה'יחד' הלאומי והחלום הציוני? לא, אני לא חושב. היא מתארת תהליך שהיה אפשר לראות את תחילתו באמצע שנות החמישים, כשהחלו להישמע ביתר שאת הקולות המדברים בזכות ערכי היחיד לעומת היחד. הרבה ויכוחים מתנהלים על זה בספר. אני לא מטיף לזה, כי זו לא עמדתי. חשבתי, בעת כתיבת הספר וגם היום אני חושב, על המתח הפורה שבין שני הקטבים האלה. על הסקאלה הזאת צריכים הדברים להיחתך. תחושת היחד הלאומי לא זרה לי, למרות הספקות שבלבי בעניין 'החלום הציוני'".
ספרו הבא היה "בדרך אל החתולים", ואחריו, בשנת 1997, הוא הוציא את "מחזיר אהבות קודמות". הרומן משלב מספר עלילות של דמויות שונות בתל אביב, שסיפוריהן עתידים להצטלב. דרך הדרמות הקטנות והגדולות בחייהם של אנשים שונים הגרים בעיר, קנז חושף ברומן את המוגבלויות והקשיים של החברה הישראלית. בשנת 2003 גם ספר זה עובד לקולנוע, לסרט "עלילה" של הבמאי עמוס גיתאי.
לאחר מכן ראו אור שתי הנובלות שקובצו ב"נוף עם שלושה עצים" ואוסף הסיפורים "דירה עם כניסה בחצר". קובץ סיפוריו האחרון של קנז, "שירת המקהלה", ראה אור ב-2013. המבקר יותם שווימר כתב אז על הספר, שאוסף יצירות ישנות וחדשות, כי "היחסים הבין-אישיים, הפיצול בין הפרטי לקולקטיבי והימצאותו של אירוע דרמטי (אך לא מלודרמטי) המערער את יסודותיו של המספר או הגיבור של כל סיפור ברמה האישית, הם אלו שמעניקים להם הן את עוצמתם הרגשית, הן את הביקורת והאירוניה המושחזות, והן את המשמעות הספרותית העמוקה הטמונה בהם".
קנז גר כמה שנים מחייו בפריז ולמד כאמור בסורבון. הוא תרגם בין השאר את הקובץ "אינטימיות" של ז'אן פול סארטר, "מזייפי המטבעות" של אנדרה ז'יד, כמה מיצירותיו של אונורה דה בלזק, בהן "סרזין" ו"סזאר בירוטו", "מאמר על המתודה" של רנה דקארט, ולא מעט מספריו של ז'ורז' סימנון, בהם "מותה של בל, מכת ירח", "נוסע סמוי", ו"הדייר, זר בעיר" שיצא לאור ב-2012. לצד כתיבתו ותרגומו, קנז עסק גם בעריכה ספרותית לאורך חייו. בין השאר הוא שימש עורך בכתב העת "הקשת החדשה", גלגול של כתב העת שבו כאמור פרסם את יצירותיו הראשונות.
בכנס שנערך באוניברסיטת בן גוריון ליום הולדתו ה-75, אמר עליו הסופר עמוס עוז, שהחל לפרסם במקביל לקנז כי "הוא הסופר המדייק ביותר בספרות העברית. הזהירות, הקפדנות והאחריות שהוא מפעיל בצירופי מלים וביטויים אין להם אח ורע בפרוזה העברית אלא רק בשירה". הסופרת רונית מטלון אמרה על אותה במה: "אין כמעט טקסט של קנז שלא מתהפנט ומהפנט באמצעות הבחינה וההסתכלות ביחסי הכוח בין בני אדם. במורכבות העצומה שלהם. בריבוד שלהם. בפוטנציאל ובהתממשות שלהם, ובתוצאות של גילויי הרוע שלהם".
קנז התייחס בריאיון מ-2006 גם לפעילותו הפוליטית במפלגת מרצ ואמר: "אני מעריץ את הסופרים ואנשי הרוח המשמיעים את קולם בציבור. הם אכן דמויות ציבוריות, נוסף על היותם סופרים. הם מגייסים את יוקרתם כסופרים למען עניינים שהם ממש בנפשנו, ואני מכיר להם טובה על כך. האם לסופר, מעצם היותו סופר, יש מחויבות פוליטית? אני לא יודע. נדמה לי שלכל אזרח יש מחויבות פוליטית כלשהי, לפחות כלפי עצמו אם לא כלפי זולתו. האם יש לסופר 'תפקיד' פוליטי? אני לא יודע בדיוק מה זה יכול להיות. אולי זה התפקיד שהוא יבחר בו או יטיל על עצמו, אם ירגיש שהוא רוצה בו ויכול למלאו, בלי להפוך את הכתיבה שלו לסיסמאות של תעמולה... לא, אי-אפשר לעשות הפרדה בין הפוליטי והספרותי".
עוד אמר קנז באותו ריאיון על מקום הספרות בחייו: "הספרות היא בעיני אומנות (הכרוכה כמובן במלאכה רבה), אבל בשום אופן לא תראפיה. גם אינני חושב שאני זקוק לתראפיה. ובכלל, אין לי שמץ מושג מדוע קוראים ומדוע כותבים; מדוע אני קורא ומדוע אני כותב. מה פשר הצורך הזה? אבל זה לא מפריע לי לקרוא ולכתוב. רוח היא באדם."
