כשסדרה ישראלית כמו "פאודה" מצליחה לפרוץ את גבולות הארץ ומצליחה בחו"ל, יש בזה ממד של הפתעה מעורבת בגאווה. בכל זאת, לא בכל יום התכנים שיועדו לקהל ישראלי מצליחים לעניין גם את מי שלא מתגורר פה. במובן מסוים, הסדרה התיעודית "קרוב רחוק", שעוקבת אחרי שבעה צעירים ערבים ישראלים שנמצאים בשלבים שונים של העתקת המגורים שלהם הרחק מבית ההורים, עשתה מהלך דומה: היא יועדה במקור לערוץ מכאן, שמפעילה החטיבה הערבית בתאגיד השידור לטובת הצופים דוברי הערבית, אבל היא מעניינת מספיק כדי שהערוץ המרכזי של התאגיד (כאן) ישבץ אותה בלוח השידורים שלו.
מתוך "קרוב רחוק"
(באדיבות מכאן 33)
במשך שנה וחצי עקבו היוצרים, אחלאם כנעאן, ניקולאס יעקוב ואיילת בכר, אחרי גיבורי הסדרה. סובחי סמארה ומייס גונדיה הם זוג מאורס ופעיל חברתית שמתנסה לראשונה במגורים בישוב יהודי, צור יצחק, בסמוך לעיר הולדתם, טירה. אמל סאלח דהאמשה, שההורים שלה הסלילו אותה מאז שהייתה קטנה ללימודים אקדמאים, מגיעה לאוניברסיטת בן גוריון לבדה ומשאירה מאחור את משפחתה בכפר כנא. הנאדי שאער, בוגרת תואר ראשון לעבודה סוציאלית במכללת ספיר שמתחילה את העשור הרביעי בחייה ללא פרטנר לחיי נישואים, מתלבטת אם לחזור לבית הוריה ביפיע ולחפש עבודה באזור, אם כי די במבט אחד כדי להבין שהמרחק שנפער בינה ובין כור מחצבתה במהלך שנות לימודיה בדרום יקשה עליה לחזור לסביבה בה גדלה.
על פניו, ששת הפרקים של "קרוב רחוק" לא נושאים איזו בשורה בתחום הדוקומנטרי - המבנה שלהם מיושן למדי ואיטי, אבל הסיפור של כל אחת מהדמויות שמרכיבות אותה והפרספקטיבה שמספק הזמן, מחפה על החיסרון הזה בקלות. היא אומנם צולמה כך כדי שקהל היעד המקורי שלה יזדהה עם הגיבורים מתוך היכרות עם נקודת המוצא וההתמודדויות שלהם, אבל בתור צופה מבחוץ אני מעזה להגיד שהאפקט שלה חזק הרבה יותר דווקא עבור צופים ישראלים שלא מעורים באורח החיים הערבי-מסורתי, שמבחינתם לארוז את הפקלאות ולעבור לעיר אחרת הם שלבים מובנים מאליהם בהתבגרות בישראל. עבורם - עבורנו - "קרוב רחוק" היא עוד דרך אלגנטית וחכמה להתוודע למעגל חברתי שחי בתוכנו, ובדיוק בנקודה בזמן שלוכדת את שני הקצוות שלה. מצד אחד, דור ההורים המסורתי שנאבק להשאיר בתלם התרבותי את הצאצאים שלו, לחתן אותם, לשמור על צניעותם, על המקום שלהם בשבט, ומנגד הפתיחות והשאיפה לאינדיווידואליות שמאפיינת את הדור הנוכחי.
בסופו של יום, סדרות כמו "קרוב רחוק" הן מסוג הכלים האפקטיביים ביותר בגזרת קירוב הלבבות, בזכות ההצצה המעניינת שהיא מספקת ושטרם נטחנה בסדרות ישראליות, וההנכחה המבורכת של השפה הערבית ביומיום שלנו. שיחות שלום זה נחמד, מנהיגים שיושבים על בקלאווה ומנסים להחליט איפה יעברו הגבולות זה אולי טוב לכותרות בתקשורת, אבל החיכוך הבינאישי ברמה הזאת, של היכרות עם אנשים והעולם הפנימי שלהם, הלבטים, השאיפות, האתגרים והרגשות, הם אלה שבאמת גורמים לנו לראות את האחר. צעד אחרי צעד, הם הופכים אותנו באופן טבעי ולא מאולץ לחברה טובה יותר לחיות בה. והבונוס, מעבר למסר האופטימי של קרבה ואמפתיה, "קרוב רחוק" היא באמת סדרה מרתקת ולא פדגוגית שערוץ כאן יכול להוסיף לרשימת ההצלחות שלו.
