דרך ארוכה עשה דיוויד פינצ'ר מסרטו הראשון, כשנבחר ברגע האחרון לביים את "הנוסע השמיני 3" (1992) ונלחם בבכירי האולפן, הפסיד וראה כיצד סרטו נלקח ממנו, ועד למעמדו הנוכחי כאחד מבכירי הבמאים ההוליוודיים.
(באדיבות נטפליקס)
כמובן שזו לא הייתה דרך קלה, והיא הייתה רווייה בפרויקטים תובעניים ומאתגרים שהתקבלו הרבה פחות טוב ממה שפילל פינצ'ר, אלפי טייקים שכפה על שחקניו המותשים וכמה מפחי נפש יצירתיים (פינצ'ר התוודה כי הוא מתחרט על המערכה השלישית של "המשחק" מ-1997, למשל). אבל פינצ'ר הוא פינצ'ר, קרי – ממזר עקשן וחדור מטרה שממשיך לעשות את הדבר שלו, למרות הכול ולמרות כולם. אומנם בשנים האחרונות הרבה ממרצו הופנה לזירה הטלוויזיונית, שם כבר עשה היסטוריה עם "בית הקלפים" והמשיך להרשים עם "מיינד האנטר" (שתיהן של נטפליקס). ועדיין, פינצ'ר הוא יוצר קולנוע בראש ובראשונה, ולמרות שסרטו החדש "מאנק", על התסריטאי האלמוני של "האזרח קיין", יצא בנטפליקס – הוא סרט שכולו, מן המסד ועד לטפחות, קולנוע.
לרגל המאורע החלטנו לדרג את עשרת הסרטים שביים לפני "מאנק". ומכיוון שמדובר בפינצ'ר, מן הראוי לומר שכל אחד מהם, גם זה שדירגנו במקום האחרון, אוחז בכמה מעלות מרשימות, גם אם בסופו של דבר הוא לא עובד. אז בואו נתחיל, ונעשה זאת מהסוף, מהסרט החלש בפילמוגרפיה שלו, ועד לסרטו הטוב ביותר.
מקום עשירי: "הסיפור המופלא של בנג'מין באטן" (2008)
הפנטזיה הביזארית הזאת הייתה אמורה להיות "סרט האוסקרים" של דיוויד פינצ'ר. עם תסריט מאת אריק רות' ("פורסט גאמפ"), כוכבים כמו בראד פיט וקייט בלאנשט ותועפות של סטייל הוליוודי קלאסי, היה ברור שלשם הולך כל העניין - לטקסים ופסלונים עבור הבמאי שהצליח לעשות את מה שהוליווד כל כך אוהבת: להמציא את עצמו מחדש. כבר לא המקצוען הקר, הקשוח והאובססיבי עם יצירות אפלות ותובעניות, אלא רומנטיקן חסר תקנה, שכן מעל לכל "באטן" הוא סרט רומנטי.
אבל מה לעשות שקשה להוציא את הפינצ'ר מהפינצ'ר. השילוב של מגע ידו הקרה והדקדקנית עם הסיפור הסנטימנטלי שהגה רות' הקנה לסרט תחושה מלאכותית, מדודה מדי, זהירה. באטן (פיט) נולד זקן, הולך ומצעיר ומנהל רומן בעל תוצאות טראגיות ידועות מראש עם השכנה דייזי (בלאנשט). פינצ'ר לא הצליח לטעת בגיבוריו ובסיפורם את האמוציות הנחוצות, וגם הנימה המלנכולית המעניינת שמלווה את הסיפור לא עוזרת. שום דבר לא מצלצל אמיתי, הכול שמנוני מדי ומתאמץ. מעבר לכך, "באטן" נמשך 166 דקות, נצח ועוד יום. גיבורו אולי הופך לצעיר יותר עם כל יום שעובר, אך צופיו של הסרט רק הולכים ומזדקנים.
מקום תשיעי: "נערה עם קעקוע דרקון" (2011)
שום כלום. זה מה שהביא איתו דייוויד פינצ'ר, אוטר של ממש, לעיבוד האמריקני של הספר הראשון בטרילוגיית "המיליניום" מאת הסופר השוודי סטיג לרסון. סליחה, לא שום כלום: פלטת הצבעים הפינצ'רית נמצאת פה במלוא הדרה, קרי - הצבע השחור, בתוספת כחול קר כקרח. גם העיצוב עתיר הסטייל פה, והצילום האלגנטי, המלהטט של ג'ף קרוננוורת' (שעוד קודם לכן צילם עבור פינצ'ר את "מועדון קרב" ו"הרשת החברתית"), והפסקול הגועש של טרנט רזנור ואטיקוס רוס (שעבדו גם הם עם פינצ'ר ב"הרשת החברתית").
אבל חוץ מאלו, באמת שאין פה שום דבר מיוחד, להוציא אולי את הנימה הפרוורטית טורדת המנוחה - אבל זו כבר שייכת לסיפור של לרסון, ותורגמה באופן מוצלח יותר למסך בעיבוד השוודי לספר, אשר יצא שנתיים קודם לכן. וכך, למרות סימני ההיכר הפינצ'ריים, "נערה עם קעקוע דרקון" נראה כמו פרויקט של במאי-להשכיר, עוד מישהו שבא לעשות את העבודה, לקחת צ'ק וללכת. כמה חבל.
מקום שמיני: "זודיאק" (2007)
הסרט הזה, אשר קנה לעצמו כמות לא קטנה של מעריצים מושבעים מאז יצא, מעוצב ומבוצע באופן שקרוב לשלמות – אבל החוויה הקולנועית שהוא מציע נותרת מנוכרת ומתסכלת. פינצ'ר מביא פה את השפה הוויזואלית שלו לשיא, עם דגש מיוחד על סימן ההיכר שלו – הדומיננטיות של הגוון השחור. מבחינה ויזואלית זהו סרט אפל יותר מ"שבעה חטאים", וזה אומר המון. מעבר לכך, הוא נעזר באופן משמעותי באפקטים ממוחשבים עבור השחזור התקופתי, אך מטמיע אותם באופן כה מוחלט עד שתתקשו לזהותם.
ובכלל, לעיתים קרובות המקצוענות שמפגין פינצ'ר ב"זודיאק" מעניינת יותר מהסרט עצמו – בעיה ש-157 הדקות הארוכות של הסרט רק מחדדות, בעודו מגולל באיטיות אין קץ את המצוד אחר רוצח הזודיאק האכזרי בקליפורניה של תחילת שנות ה-70. מרשימה ככל שתהיה המחויבות של פינצ'ר לתיאור המדוקדק של חקירה אמיתית, מסועפת ומתישה – ומרשים ככל שיהיה הפרפקציוניזם האובססיבי שלו בהבאתה למסך – התוצאה היא סרט מתיש. וזה כבר פחות מרשים.
מקום שביעי: "החדר" (2002)
"החדר", שבו אם (ג'ודי פוסטר) ובתה (קריסטן סטיוארט הצעירה) מנסות לחמוק מפורצים שפלשו לביתן, הוא סרט מתח אפקטיבי להפליא. אבל זה כל מה שהוא, ומבמאי כמו פינצ'ר, זה פשוט לא מספיק. האשם כאן איננו פינצ'ר עצמו, שעושה את המקסימום האפשרי שלו עם המצלמה הנודדת של דריוס קונג'י הגדול, עם אפקטים מיוחדים שתתקשו להבחין בהם, ועם קאסט משובח הכולל גם את פורסט וויטאקר, ג'ארד ליטו וזמר הקאנטרי דווייט יואקם. לא, האשם הוא דייוויד קופ, תסריטאי וותיק, מקצוען ורב זכויות ("פארק היורה", "משימה בלתי אפשרית"), שכתב פה סרט ז'אנר רזה ומהודק ותו לא.
פינצ'ר, כאמור, משדרג את החומר עם כל הארסנל היצירתי העומד לרשותו, אבל מתישהו גם החזון האפל של יוצר כביר עלול להיתקע בחומה הבצורה של תסריט פשוט ודל שאיפות, שבאף שלב לא מצליח להיות יותר ממה שהוא - ובעצם, גם לא ממש שואף לזה.
מקום שישי: "המשחק" (1997)
לפרקים מבריק, לפרקים מתסכל, "המשחק" הוא לא מסרטיו הגדולים ביותר של פינצ'ר – אבל זה לא אומר שהוא לא מהווה תצוגת תכלית של קולנוע נהדר. שם המשחק פה הוא פרנויה, ולא רק של הגיבור - בנקאי ההשקעות ניקולס ואן אורטון (מייקל דאגלס), אשר מוצא את עצמו משתתף במשחק מפוקפק אליו נרשם כמתנת יומולדת מאחיו קונרד (שון פן) – אלא גם של הצופים. הסיפור המופרך שרקחו התסריטאים ג'ון ברנקטו ומייקל פריס הולך ומתפתל סביב ניקולס כמו טבעת חנק, אך פינצ'ר לא מסתפק בהתעללות בגיבורו, אלא עושה זאת גם לצופיו. מה אמיתי ומה לא? האם ניקולס בסך הכל משתתף במשחק מחוכם, כפי שמציע שם הסרט, או שמדובר בהסתבכות אותנטית, סיטואציה של חיים ומוות?
עם כל דקה חולפת פינצ'ר מגביר את רף החרדה, טומן הפתעות מלחיצות לאורך דרכו של ניקולס במורד מחילת הארנב, ושומט את הקרקע מתחת לרגלי גיבורו וצופיו בכל הזדמנות אפשרית. התוצאה היא מותחן חכם ומערער, המלא בסצנות וירטואוזיות (כמו סצנת הנסיעה המבעיתה במונית, שלוש וחצי דקות שהן בית ספר), אך מובס בדקה ה-90 עם סיום מאכזב שמוציא ממנו את כל הרוח. כאילו, כל הוויה דולורוזה הזו בשביל שיעור בענווה ופרופורציות? בוז.
מקום חמישי: "הנוסע השמיני 3" (1992)
החלק השלישי והמושמץ בסדרת "הנוסע השמיני" סבל קשות מהבעיות והקשיים שבהם נתקל פינצ'ר על הסט הראשון שלו כבמאי סרט באורך מלא, לאחר שהוצנח לתפקיד ברגע האחרון. אך יותר מכך, "הנוסע השמיני 3" סבל ממעמדם המיתולוגי של צמד יצירות המופת שקדמו לו: "הנוסע השמיני" החשוב והמשפיע של רידלי סקוט, וחגיגת האקשן הנפלאה של ג'יימס קמרון, "הנוסע השמיני 2". בהשוואה לצמד היצירות הכבירות הללו, ל"הנוסע השמיני 3" הקודר והעגמומי לא היה סיכוי. המבקרים היו צוננים, הקהל לא נהר, ואפילו פינצ'ר עצמו התכחש לו, לאחר שנחסם בחדר העריכה בידי האולפן. "אף אחד לא שונא את הסרט הזה יותר ממני", אמר ל"גרדיאן" ב-2009.
אבל ברבות השנים עלתה מחדש קרנו של הסרט, וביתר שאת אחרי 2003, כששוחררה גרסה ערוכה מחדש, בתוספת כמעט 40 דקות של סצנות שנפלו בחדר העריכה, קרובה בהרבה לחזונו של פינצ'ר. המוניטין של הסרט השתפר בצדק: למרות שהוא חף ממעלותיהם הרבות של קודמיו, "הנוסע השמיני 3" (גם בגרסתו המקורית, אגב) הוא פצצה של הייבריד מד"ב/אימה. הוא נהנה מאווירת נכאים דיסטופית חונקת, וייב פרוורטי טורד מנוחה, עיצוב מרשים והסוף האמיץ ביותר מכל סרטי הזיכיון הנמשך הזה. תנו לו עוד צ'אנס, לא תתחרטו.
מקום רביעי: "נעלמת" (2014)
כאן, במותחן הפסיכולוגי הפתלתל והמפתיע שרקח על פי ספרה ותסריטה של ג'יליאן פלין, פינצ'ר חמור הסבר סוף-סוף מרשה לעצמו להשתעשע, ויוצא עם מה שלגמרי עלול להיות סרטו המהנה ביותר. זה לא שהוא מוותר על קמצוץ מהשליטה האבסולוטית שלו בכל פריים על מנת להשתחרר מעט, אבל "נעלמת" מדגים שפינצ'ר גם יודע לצחוק, כשמתחשק לו. צחוק מרושע, כן, ועדיין: טוב לראות אותו מחייך, הגם שמסיבות נכלוליות. כי "נעלמת" הוא סרט נכלולי – כזה שמשחק עם הציפיות של צופיו ונהנה עד מאוד מלהפוך את הקערה על ראשיהם של גיבוריו, שעסוקים בניסיונות לעשות זאת זו לזו.
הם שניים, הגיבורים הללו: ניק ואיימי דאן (בן אפלק ורוזמונד פייק), בני זוג שמערכת היחסים ביניהם הלכה והחמיצה עד שהגיעה לבגידות, אלימות הדדית והיעלמות מסתורית אחת שפותחת את הסרט ומעניקה לו את שמו. ופינצ'ר נהנה מכל רגע שבו הוא מתאר את המערכה האכזרית ביניהם, נתמך בסיפור עתיר התפניות של פלין ובתצוגות משחק מצוינות של אפלק, פייק ויתר הקאסט הנפלא, שכולל גם את ניל פטריק האריס, טיילר פרי, קארי קון ועוד. ייתכן שמדובר ב-Date Movie הגרוע בהיסטוריה, מכיוון שפינצ'ר ופילן משתמשים בו כדי לבצע טבח עולץ ברומנטיקה – אבל כמה שכיף להיות עדים לטבח הזה.
מקום שלישי: "הרשת החברתית" (2010)
על פניו, השילוב בין אהרון סורקין הפטפטן והאידיאליסט ובין פינצ'ר הלקוני והציני אמור היה להניב משהו מוזר. אבל סורקין יודע גם להיות ציני וצורב, כשהוא לא מנסה למכור לך מניפסט (והרבה פעמים, גם כשהוא כן מנסה) - ובתסריט שכתב על ימיה הראשונים של פייסבוק בהנהגת מארק צוקרברג (ג'סי אייזנברג), הוא שופך את מלוא מררתו. זהו סרט אלים, הגם שלא נשפכת בו טיפת דם; אלים מילולית, אלים רגשית.
פינצ'ר עט על התסריט של סורקין בשיניים חשופות, והופך את הדיאלוגים השנונים שלו, המהירים כברק, למהלומות מילוליות. הוא אומנם מאופק כהרגלו, אבל "הרשת החברתית" כמעט ועולה על גדותיו מרוב זעם, תסכול ודם רע. וכל אלה – הזעם, התסכול והדם הרע - נחוצים על מנת להקים תאגיד גלובלי אדיר עוצמה וממדים, מה לעשות. לא קשה לנחש שהם אלה שמשכו את פינצ'ר אל הפרויקט הזה מלכתחילה. הקור שהוא מביא איתו, הממד הכמעט קליני הנלווה לעיתים לעבודותיו, מרסנים את הפאתוס הסורקיני – ומעניקים נופך אכזרי לסיפור של צוקרברג ופייסבוק. אומנם לא מדובר בסרט נעים במיוחד, אבל זה לא הופך אותו לפחות ממופלא.
מקום שני: "שבעה חטאים" (1995)
מותחן הפשע המהמם ששם את פינצ'ר על המפה עומד במבחן הזמן, ובגדול. זו לא רק האסתטיקה המובחנת של הסרט, אשר אפשרה לפינצ'ר להפגין את יכולותיו הוויזואליות ולהביא טאץ' נוארי מלוכלך לז'אנר הרוצח הסדרתי, אלא גם האווירה הקודרת, הדכאנית והעוטפת שהוא מייצר לאורך כל הדרך. מהרגע שנכנסת ל"שבעה חטאים", אין דרך החוצה – פינצ'ר פשוט לא מאפשר זאת. הוא מטביע אותך עמוק יותר ויותר בתוך המדמנה, קובר אותך בתוך הסיפור השחור משחור שהתקין התסריטאי אנדרו קווין ווקר, ויוצא עם יצירת מופת משחירת-נשמה. וכמובן שישנו הסוף ההוא, המרסק, הניהיליסטי, אשר נכנס לדברי ימי הקולנוע – והמחיש שיש פה יוצר אשר לא לוקח שבויים, לא מחויב לאיש מלבד עצמו ויצירתו, ולא חושש לשלוח את צופיו החוצה מבתי הקולנוע כשהם אבלים וחפויי ראש. איזה סרט נפלא זה. איזה סרט נורא.
מקום ראשון: "מועדון קרב" (1999)
המאסטרפיס הגדול של פינצ'ר, על פי ספרו של צ'אק פלאניוק, לא התקבל באופן מוצלח במיוחד כשעלה על האקרנים ב-1999. אבל לא היה סרט נכון ממנו לסוף המילניום, עם הביקורת הצינית שלו, החומצתית, על תרבות הצריכה ונפשם המעורערת של עבדיה. גיבור הסרט, בגילומו של אדוארד נורטון, הוא עבד שכזה – אלא שמשהו בו זועק להשתחרר, והאלטר אגו הפרוע והמסוכן שמגלם בראד פיט, טיילר דירדן, הוא המוליך. הדרך המשותפת שלהם, שעוברת במועדוני לחימה מחתרתיים, מעשי וונדליזם מגוונים והתאגדויות נפיצות של אינסלים הרואים בדירדן משיח, מובילה לחורבן כללי – כי זה כנראה מה שמגיע לנו, אחרי שאנחנו מסיימים לקנות מדפים באיקאה.
יותר מהכול, זהו סרט שפשוט מתפוצץ מיצירתיות, עבודה משוחררת-מכבלים של במאי שבא לתת את כל כולו, ולעזאזל עם כולם. ולא, זוהי לא קריאה חסרת אחריות לאנרכיה, כפי שכה רבים פירשו, אלא סכין נוטפת ארס – ועתירת הומור מרושע וחירות אינדיווידואליסטית, מתריסה - בליבו של הממסד הקפיטליסטי חובק הכל. איכשהו, פינצ'ר אפילו מסיים בתו רומנטי, כאילו בכדי להציע שביב של תקווה, אחרי כל ההרס – גבר ואישה מחזיקים ידיים מול עולם קורס. הם יחד, וזה כל מה שחשוב, בסופו של דבר. פינצ'ר מבין את זה, ובליבו השחור, גם "מועדון קרב" מבין את זה. בסוף, כשהכול יפול, גורדי השחקים יתפוררו והמדפים מאיקאה יירקבו, זה כל מה שיישאר. וזה בסדר גמור.
