מה אומרים על סדרה שנאמר עליה כבר הכל? "חזרות" סגרה אתמול (ב') את העונה הראשונה שלה אחרי שסחפה אחריה קהל עצום ורב, עם פרק עשירי קרוב למושלם. את השבועות האחרונים העבירה עדת המעריצים בהתפקדות לכת עליזה, שמאמינה שנועה קולר היא שליחת האל ומתנתו לברואיו, כשהמציאות לא מאוד רחוקה, אגב. "חזרות", אותה יצרה קולר עם ארז דריגס ואסף אמיר, אכן ספרה את הכסף במדרגות. היא הייתה מענגת, מדויקת, מצחיקה מאוד, לא דרשה שום מאמץ בצפייה ועדיין הצליחה לומר ולגעת לא מעט. היא היתה כתובה כל כך טוב שגם מלכודות הקרינג' הפכו תחתיה לסצנות קומיות וטבעיות ואוצר אינסופי של ממים.
מתוך פרק הסיום של "חזרות"
(באדיבות כאן 11)
נדמה שיותר מהכול, "חזרות" הייתה מפתיעה אפילו עבור היוצרים והמשדרים שלה. העובדה שסדרה קטנה ונישתית (יחסים זוגיים שמתנהלים מאחורי הקלעים של התיאטרון? בואו, אין יותר נישתי מזה) הצליחה לייצר כזה באזז, לסחוף כל כך הרבה אנשים ולקבל מהם ערימות של אהבה; העובדה שיצור כזה לא יומרני, לא "חשוב" ולא מנקר עיניים מבחינת השקעה כספית מעורר כזאת התמוגגות קולקטיבית - לכל אלה יש חלק לא קטן בתענוג. במובן הזה, הערוץ הציבורי מילא את תפקידו - לסקרן ולהביא את כלל הציבור. לכולנו יש געגוע קטן לימים בהם כולנו צפינו באותן תוכניות, ובהתאמה, שיחת הברזייה של אחרי "חזרות" מעולם לא היתה עירנית וחיובית יותר. כולנו צוץ, או יותר טוב, כולנו נינה. אך באשר לקלוז'ר או להיעדרו שהביא איתו הפרק האחרון - פרק הפרמיירה - הדעות עלולות להיות חלוקות.
זה לא במקרה שככל ש"חזרות" התקדמה נועה קולר קיבלה הצהרות אהבה והצעות נישואים (היא כבר נשואה, חבר'ה) וארז דריגס קיבל בעיקר בקשות לטיפים על טיפוח שיער, למרות ששניהם שותפים מלאים בכתיבה. אישית שמחתי שאיריס נוטה להמשיך הלאה, לחיים בפוסט-תומר. אם סצנת הסיום (המקסימה) אכן בישרה על חזרתם הפשרנית של שניהם לזוגיות נטולת אהבה, אז הרשו לי להתאכזב, אם זה בכלל עדיין חוקי להתאכזב ממשהו שקשור ב"חזרות". ברור שהחיים יותר מורכבים מ"נחזור" או "לא נחזור", אבל בהתרוממות של איריס מהתחתית היה משהו כל כך חיוני ואופטימי שקשה לי לראות אותה מתקאמבקת לתומר (שלא התפתח כל כך במהלך העונה, אולי כי כמו שאיריס מציינת בתבונה - הוא עוד לא למד להכיר את עצמו), שעיר ושנון ככל שיהיה.
מי שעוד יכול לשלוח לקולר זר נאה של פרחים הם אגם רודברג ואיתי תורג'מן, שהתסריט של "חזרות" (ויש להניח שגם עבודת הבימוי של בועז פרנקל) הוציא מהם איכויות משחק שאפשר רק להתפעם מהן. בחיים לא ראיתי - והלוואי ואופתע לטובה וגם אראה - את רודברג או תורג'מן כל כך מרגשים, אותנטיים, מצחיקים ומעוררי אמפתיה כמו הדמויות שלהם בסדרה, שאכן נכתבו עבורם כשחקנים. כל אחד מהם קיבל הזדמנות לבעוט בבטן הרכה של העולם המקצועי שהם מתנהלים בו, כולל טייק-אוף לא שחוק או מעושה על אגו שבריר, פיתויים והערכה עצמית של שחקנים. שניהם קנו את עולמם מחדש ב"חזרות" ואני מקווה שהם לא התעצלו והרחיבו את הביטוח בעוד שנתיים-שלוש, כדי שמלהקים יזכרו למה הם מסוגלים גם כשתיגמר תרועת הפסטיבלים.
רגע לפני שהעונה הסתיימה, תאגיד כאן זרק לצופים שלו עצם והכריז על קיומה של עונה שנייה, אם כי בראיונות קודמים, קולר ודריגס כבר ציננו את ההתלהבות והצהירו שגם אם תהיה עונה כזאת זה ייקח לפחות שנתיים עד שהיא תגיע למסך. ואני אומרת - למה לעצור פה? למה לא לנצל את הסגר למשהו חיובי? יש אנשים שלומדים לבשל, יש כאלה שמגלים מחדש את הילדים שלהם, קולר ודריגס צריכים לשבת בחדר עם הרבה קפה ומקלדת נוחה - ולכתוב. לא רק את "חזרות", גם את כל שאר הסדרות - של התאגיד ושל שאר גופי השידור. ברשותכם, אני אקח את הקלונקס שלי עכשיו.
