"אמהות", האופרה הקאמרית של דוד זבה שעלתה אמש (ד') בהופעת בכורה באופרה הישראלית, היא הוכחה מובהקת לכך שאופרה מודרנית ועכשווית יכולה להיות מרגשת, ושיוצרים ומבצעים נטו ישראלים יכולים לקיים מפגן אופראי משובח עד תום.
במרכזה של האופרה עומדות הדמויות הנשיות הגדולות של ספר בראשית, אבל לא רק האמהות "הרשמיות" - שרה, רבקה, רחל ולאה – אלא גם הנשים הפחות מוכרות: הגר, אמו של ישמעאל; בלהה וזילפה, השפחות של יעקב שילדו לו בנים; אשת נח; אשת לוט; ואשת פוטיפר. כולן נשים גדולות מהחיים שעמדו בפני משברים קיומיים ובפני החלטת נוראיות, ואנחנו לא יודעים עליהן כמעט כלום. את קולן במקרא – לא שמענו. את סערת רגשותיהן – נוכל רק לדמיין. ואז בא דוד זבה, המלחין וכותב הליברית, ונותן לנשים הגדולות אך המוּדָרוּת הללו - קוֹל.
אנחנו פוגשים אותן ברגעיהן הנואשים ביותר. זבה פושט מעליהן את ייעודן התנ"כי ובוחן בעין אנושית צרופה: מה הרגישה שרה כשגירשה את הגר למדבר וכשאברהם יצא לעקוד את יצחק בנה? מה חשה לאה כשאביה שיגר אותה בלילה לאוהל יעקב כשהיא יודעת שהוא חושק באחותה הקטנה? ואיך עומדת רבקה מול בנה המרומה עשיו?
לכאורה, אין עלילה לאופרה הזו, אלא תמונות בלבד. אך בעצם האופרה כולה היא רצף הזיכרונות של אלוהים. אלוהים, כמו כל גיבורות האופרה הזו, היא "אישה" (אין שום דמות גברית ביצירה הזו) - וממעמדה המוזנח והמרוט-משהו היום, היא נזכרת במעלליה מלפני 3,000 שנה.
האופרה נפתחת באנסמבל מפעים של האמהות: "אנחנו האמהות שלא זכרתם / שבקושי נתתם לנו שם / שברגעים של סכנה, אותנו ראשונות הפקרתם / שאסור היה לנו לחלום, גם לא להתגשם / ותלד ותהר ותלד ותהר ותלד ותהר / תרמנו בשתיקה את הרחם לתנ"ך / אנחנו האמהות שלא הכרתם / שסיימו את תפקידן בלידתכם / כשספרתם אמהות אותנו לא תמיד ספרתם / אבל לנצח נהיה האמהות שלכם". ואלוהים – בביצועה המזהיר של יעל לויטה - נדרשת להסביר מדוע גזרה אומללות שכזו על גיבורותיה. והיא מגלגלת את האשמה על אם כל חי, חוה, "שבגללה ננעל לנצח גן העדן... שיש לה כושר פיתוי מדהים והיא יותר משכנעת מאלוהים". ובכלל, לא עושה רושם שאלוהים של האופרה הזו מתלהבת מנשים באשר הן: "הנשים נאמנות כמו רוח, הן יקריבו את הכל בשביל תפוח".
נשות בראשית בגרסת זבה הן נשים כואבות אך מתריסות, והן אינן מקבלות עליהן את תפקידן התנ"כי: אשת נח כופרת לכאורה בעיקר, מביטה בגוויות שמגיחות בין הגלים בעקבות המבול ותוהה בקול: "האם היה שווה להטביע כדי שיום חדש יגיע?"; אמנו שרה – כל חייה רצף החלטות קורעות לב – מתייסרת מאשמה כשמגרשת את הגר וישמעאל למדבר, וכאשר היא שומעת כי אברהם יוצא לעקוד את בנה היא קוראת: "העלהו לעולה וקבור אותי במערת המכפלה - יותר מרמז כי החליטה להכיל גם על עצמה את עקדת בנה; ורבקה – באריה חזקה מכמירת לב בביצוע דניאל סקורקה – עומדת מול אשמת בגידתה בגידתה בעשיו בנה ומזמרת לו שיר ערש נורא: "אימא אוהבת אותך, אבל פחות".
ובסוף, מתייצבות כל האמהות, בפני האלוהים, בעמדת הההתרסה שעמה פתחו – "אנחנו האמהות". ואלוהים המותשת והדי-נואשת, מנסה להתגבר עליהן וקוראת "אני אלוהים". אלא שבסופו של דבר מודה כי הפסיקה להילחם, והנשים פורסות עליה את כנפיהן, ויחד הן מסיימות את האופרה ברביעיית קולות נפלאה.
"אמהות" היא הפקה משותפת לאופרה הישראלית ולתיאטרון גשר והמופע כולו הוא אופרה ותיאטרון משולבים זה בזה. יש משהו מאוד מזוקק ומדייק במופע הזה: תפאורה מינימליסטית ומרשימה; תלבושת אחת לאורך כל המופע עם הברקה של שרוולים ארוכים מעלימי ידיים; ובעיקר ההעמדות המבויימות באופן דרמטי, חד וחודר לב.
האמהות "הבכירות" הן זמרות האופרה, כולן ילידות הארץ שאת כל חינוכן המוזיקלי עברו פה, והן כולן נפלאות לגמרי. יעל לויטה, בסופרן עוצמתי, מרגישה לגמרי בנוח בתפקיד אלוהים – שהיא קצת נואשת וקצת אכזרית, וקצת משועשעת וקצת נכלמת. שי בלוך (המצו סופרן היחידה) בתפקיד שרה, מרגשת ממש באריית הגירוש של הגר למדבר, קרועה בין החמלה לשפחה לבין הגנת בנה. ומרגשות לא פחות הן הסופרן דניאלה סקורקה – באריית ההתייסרות של רבקה ואחר כך בתפקיד רחל בדואט נפלא עם שקד סטרול הנהדרת בתפקיד לאה האומללה.
הנשים האחרות – לכאורה משניות יותר בהיררכיה המקראית, כגון בלהה וזילפה ואשת לוט ובנותיה – הן שחקניות גשר. אך גם הן שרות בצד הדיבור. לנטשה מנור הנפלאה בתפקיד אשת נח יש ממש אריה שלמה שהיא עומדת בה בגבורה רבה ובנוסח שירה טבעי, לא אופראי. לנה פרייפלד, אשת פוטיפר, מכשפת בכוריאוגרפיה של תאווה מעורבת בנואשות.
זבה עצמו הוא מולטי-טאלנט מוזיקלי: זמר, פסנתרן, מנצח, מלחין, מורה לזמרה, מתרגם אופרות ומנהל פסטיבלים. הוא מכהן כמנצח תזמורת סימפונט רעננה ובערב הזה הוא גם תיפקד כמנצח – דינמי ונוכח – על אנסמבל של נגנים מן התזמורת הסימפונית הישראלית ראשון לציון. הם יושבים על מחצית הבמה, מאחורי מחיצה שקופה למחצה, והמיקום הזה נותן להם נוכחות מודגשת כראוי למוזיקה המלווה במופע הזה. הבמאית, שירית לי וייס, ראויה לכל שבח. יש לה ניסיון רב בבימוי הפקות אופראיות ומחזות זמר, אך דומה כי הפעם – אולי מחמת הזדהותה עם גיבורות האופרה - היא במיטבה. היא שזרה מאוסף תמונות רצף משכנע של מעמדי תסכול וכאב ואשמה.
שורה תחתונה: מי שרוצה לראות ולשמוע יצירה מקורית, עדכנית ומכמירת לב עם מוזיקה נהדרת וביצוע מוזיקלי מזהיר – יתכבד וילך ל"אמהות". שמחתו מובטחת.
