היא הייתה אחת מתוכניות הריאליטי המצליחות בישראל, אבל בניגוד למקבילותיה בז'אנר, לא הצופים או המפרסמים היו קהל היעד של "השגריר". היא לא נועדה לרצות ולסחוף את ההמונים אלא מספר מצומצם של אנשים שישבו בוועדת המכרז של הרשות השנייה, והחליטו אילו מהזכייניות המתמודדות במכרז על הערוץ השני יקבלו את הזכות להתחמם לאורה של מדורת השבט. עולמה של "השגריר" נע סביב השאיפות הערכיות של יוצרי המכרז, כלומר ציונות, לאומיות, גיוון חברתי - לא בדיוק החומר ממנו עשוי להיט טלוויזיוני. אבל להפתעת כל הנוגעים בדבר, העונה הראשונה של "השגריר" הצליחה ובגדול. למעשה היא הצליחה עד כדי כך שהיא הטילה צל עצום על כל מה שהגיע אחריה, ושלפה את השטיח מתחת לרגליה של העונה השנייה.
"השגריר" הייתה הצלחה מהממת, החל מהפרק הראשון, מבין 12 בסך הכל. לתדהמת כולם, היא עקפה את העונה השנייה של "כוכב נולד" ואפילו את הרייטינג של "קחי אותי שרון", שקדמה לה. השאלה מי יהיה הצעיר הרהוט והפוטוגני שיציל את ההסברה הישראלית ויעלה את קרננו בעולם הפכה לעניין האקוטי ביותר בכל סלון וסלון. הביקורות בהתאמה קיימו יחסי שנאה-אהבה עם הפורמט, וטענו שמדובר ב"תרגיל היחצני הגדול ביותר בתולדות הטלוויזיה הישראלית", ושהתוכנית היא "קשקוש פוטוגני סקסי מלא באוויר חם בהזיות לאומניות ובפאתוס מזויף, שקר גדול ואטרקטיבי". ובכל זאת, הן סיקרו את התוכנית ללא הרף.
10 צפייה בגלריה
הטילה צל עצום על כל מה שהגיע אחריה. משתתפי העונה הראשונה של "השגריר"
(צילום: אלדד רפאלי)
מי שיחפור מתחת ל"השגריר" ימצא שם פיגומים של ריאליטי אחר, שכבר היה בשלב מתקדם יחסית של עבודה במשרדים של קשת, אבל נגנז ברגע שהמכרז על הערוץ נכנס לתמונה: "קח אותי משה", שם זמני לגרסה הגברית של הריאליטי המצליח, "קחי אותי שרון". גבר מאושר אחד היה אמור לנפות קבוצת נשים ולבחור לו מתוכן בת זוג. טראש הגון שספק אם מי מחברי מועצת הרשות השנייה היה נוגע בו במקל. העבודה על "קחי אותי משה" הופסקה והמוחות של קשת התפנו לפיתוח פורמט מהוגן קצת יותר.
"המתמחה" (The Apprentice) הייתה תוכנית הריאליטי המצליחה בארה"ב באותה תקופה - קבוצת מתחרים מתמודדת על משבצת המתמחה בעולם העסקים האכזרי, בהובלתו של מי שלימים יסתער במסע פיטורים נוסף על הבית הלבן, דונלד טראמפ. בטלעד, הזכיינית המתחרה, עבדו על פורמט דומה בשם "דרוש מנהיג", שנע סביב מעורבות חברתית ואקטיביזם עם משימות כמו שיקום שכונות. בקשת החליטו להמר על "המתמחה" האידיאולוגי שלהם, כלומר להחליף את הקפיטליזם בערכים אבל בלי לוותר על הגלאם.
חגי לפיד, שהיה העורך של "קחי אותי שרון", גדל בבית ציוני וחדור שליחות. הסברה ישראלית הייתה בעיניו הפתרון הטבעי לצרכים של כל הצדדים – הנושא ייתן מענה לשאיפות הערכיות של ועדת המכרז, הזוהר והיוקרה של מוסד השגרירות ימזגו לפורמט את הסקס אפיל, והרעיון שהסברה מוצלחת תשנה את השיח הבינלאומי על מדינת ישראל - יצית את המעורבות הרגשית בקרב הצופים. הקומוניקט הבטיח ש"השגריר" תספק "הזדמנות חד פעמית להשפיע על דעת הקהל העולמית".
"חיפשנו משהו שנוכל להגיד עליו 'It Matters', וכשחיפשנו נושא - הבנו שאחד הדברים שהכי חשובים לישראלים זה איך תופסים אותנו בחו"ל. ככל שאתה קטן יותר הרבה יותר חשוב מה אומרים עליך, ואנחנו בערך בגודל של שכונה בניו יורק. כמו באירוויזיון, שמאוד חשוב לנו לאיזה מקום נגיע, למרות שמעולם לא היה אכפת לנו משירים של מדינות אחרות". בקשת המשיכו להתלבט אם ללכת על "השגריר" או להמשיך עם "יצאת צדיק" לעוד עונה. היה מי שחשב שהסברה היא לא נושא סקסי מספיק, שאי אפשר להמיר אותו למדיום טלוויזיוני ובטח לא לבסס עליו עונה, אבל הפור נפל וההפקה יצאה לדרך.
"לבנות היה קונפליקט - אם להשתמש במיניות שלהן"
בגאפ שבין "קחי אותי שרון" ל"השגריר" הקים אלעד קופרמן את "קופרמן הפקות". התוכנית הראשונה שלקחה החברה על עצמה הייתה ריאליטי קטן בשם "מכל הבנות בעולם", שיועד ל-HOT. הגיבור של "מכל הבנות" היה ארי גולדמן, יהודי אמריקאי צ'אבי וחמוד שחיפש לעצמו כלה ישראלית ויהודייה שתשמח את אמא שלו, ובתמורה הוא יעניק לה את הפרס הגדול מכל - דרכון מטעם ארצות הברית של אמריקה. הריאליטי נעשה בשיתוף עם עמותה אמריקאית קטנה בשם "ישראל שבלב", ששמה לה למטרה את רווחתה של מדינת ישראל ומוכנה להשקיע בה לא מעט משאבים, החל מפעילויות הסברה בקמפוסים וכלה בסיוע לריאליטי ציוני להביא קצת רייטינג הביתה.
הקשר עם העמותה המשיך גם לפרויקט הבא וסגר להפקה את הפינה של הפרס הגדול שהובטח לשגריר הנבחר - משרה של שנה כמסביר מטעם הארגון בקמפוסים בארה"ב, ובמילים אחרות, שליחות של שנה בניו יורק. "זה ארגון קטן ולא מאוד חשוב", מודה לפיד, "יש עוד אלף כאלה. אבל ברגע שהיה לנו פרס, כתובת, משהו שאנחנו יכולים לשים בסוף הדרך ולהגיד 'על זה אתם מתמודדים', יכולנו לצאת לדרך".
הליהוק לתוכנית נעשה על פי אחד העקרונות החשובים במכרז, להלן גיוון חברתי. כמאה איש ניגשו או הוזמנו לאודישנים, אנשים בעלי מקצועות חופשיים שלא לגמרי הבינו למה הם נכנסים אבל ענו על דרישות הקבלה: הם היו כריזמטיים, שאפתניים והייתה להם אנגלית טובה (או כמו שלפיד מגדיר זאת, "חלקם אולי לא ידעו אנגלית אבל הם גם לא לא ידעו אנגלית"). איתן שוורץ, שעבד אז ככתב ב"ערב טוב עם גיא פינס", אותר דווקא בעקבות ההופעה שלו בערוץ הילדים. "האחיין שלי, רותם, שהיה אז בן שמונה, אמר לי שהוא מקסים ושהוא דיבר איתם בגובה העיניים, אז הזמנו אותו לאודישן", סיפר לפיד. שוורץ, שקטף לבסוף את המקום הראשון, בלט מהרגע הראשון כשגריר הקלאסי - האנגלית שלו הייתה מושלמת בעקבות מגורים ארוכים בניו יורק, הוא היה נואם בחסד ופה ושם אפילו העביר ביקורת על המדיניות הישראלית, תכונה שמאוחר יותר תגרור מיני-שערורייה לקראת סוף העונה.
מהרטה ברוך, שהגיעה למקום השני, הייתה הפייבוריטית של אנשי ארגון "ישראל שבלב". "הם היו מאוד בעניין של אתיופים", מסביר לפיד, "אולי בגלל שזאת הייתה המקבילה שלהם לאפרו-אמריקנים". ברוך כבר עשתה היסטוריה בעצם ההשתתפות שלה והייתה האתיופית הראשונה שלוהקה לריאליטי, במה שהפך לשושלת ארוכה ומכובדת שכללה גם ניצחונות כמו טהוניה, עדן אלנה ותקווה (מה עם אתיופים זכרים, אגב? איפה אתם?).
צביקה דויטש, שהגיע למקום השלישי אחרי שניצל במהלך העונה עם גלגל הצלה, היה נציג מגזר חובשי הכיפה. "דויטש היה מקסים ומצחיק", אומר לפיד, "היה לו הומור וזה היה חשוב, כי בדרך כלל בורות ועילגות הם חלק בלתי נפרד מתוכן של ריאליטי. אני לא נכנס עכשיו לשאלה אם זה טוב או לא, זה ככה. ידענו שלא נוכל לנפנף בבורות כדי להשיג הצחקות, ודויטש ענה לנו על זה כי הוא היה מאוד חכם, גאון למעשה, אבל הייתה לו איזו קלולסיות והוא היה נורא מצחיק. היה לו חן מאוד גדול, וה'שטויות' שהוא עשה וההתלבטויות שלו מול המצלמה יצרו דברים מאוד מצחיקים בלי שנדרשנו לבורות ועילגות".
10 צפייה בגלריה
מימשו את העיקרון הכי חשוב: גיוון חברתי. ברוך, שוורץ ודויטש ב"השגריר"
(צילום: אלדד רפאלי)
"דויטש קם בוקר אחד והפך לנערת תפוזינה", משחזר ארז דן, מי שהיה מפיק זוטר ואמביציוזי ב"השגריר" והיום הוא בעל חברת הפקות משלו, "הוא היה הדבר הכי רותח עם כיפה. פעם ראשונה שראו בטלוויזיה בחור עם כיפה שנראה כמו הילד של יו גרנט וטום קרוז".
המתמודדים הופרדו לשתי קבוצות מתחרות על פי שיטת החלוקה העתיקה בעולם - הבנים נגד הבנות. "רציתי שיהיה קליר קאט מההתחלה", מסביר לפיד. "שיהיה ברור מיד מי הקבוצות. כי הדבר הכי חשוב זה שלושת הפרקים הראשונים, שם צריך לתת את הדם. וככל שתהיה יותר ברור שם ותביא יותר דרמה, תשאיר איתך יותר צופים. הרי גם בריאליטי כמו 'הישרדות' לוקח זמן עד שזוכרים מי חבר באיזה שבט. הבנים מול הבנות היה מעניין גם בגלל ההבדלים בגישה של כל קבוצה. אני הייתי בעד הבנות, אגב. הן היו חכמות יותר, הן גם יותר ורבאליות ויותר עקשניות ורגישות והיו להם יותר קונפליקטים - להשתמש במראה ובמיניות או לא, מקומות של מגדר שהם מעניינים".
מלוהקים נוספים היו יעל בן דב, שהייתה עורכת דין שאכלסה את נישת הביץ' הנחשקת, ועידן וולס, שהיה המתחרה העיקרי של שוורץ, הגיע למקום הרביעי ולקח קשה את ההדחה. וולס הפך ברבות הימים ליד ימינו של הטייקון יצחק תשובה, ורצה הגורל ובין יתר האינטרסים הכלכליים שלו, תשובה גם מחזיק במניות בקשת. וולס, כנציגו, הוא חבר דירקטוריון של הזכיינית - "ברמה כזאת שאבי ניר עושה לו מצגות", צוחק לפיד. "היו פעמים שחיכיתי מחוץ לישיבות לשמוע מה הוא חושב על התוכנית שהצעתי כדי לדעת אם יש תוכנית או לא. זה היה די ברור שהוא יגיע רחוק גם בלעדינו".
"כשעידן וולס היה מדבר זה היה נראה כאילו הוא הגבר הכי יפה שקיים במדינה", מתפייט דן. "הוא היה האל היווני של ההסברה עם שיער מתבדר בסלואו-מושן כזה, ואני כמפיק הייתי בוהה בו ואומר לעצמי בלב 'כזה אני רוצה. יאללה, שיתחיל להסביר כבר'. הרגשנו שאנחנו מייצרים את ההיי פייב של עולם ההסברה".
גם בגזרת השופטים קשת הלכה על הטוב ביותר עבור ההסברה הישראלית. הכתבת הפוליטית, רינה מצליח, חבר הכנסת נחמן שי, לשעבר המסבירן הלאומי במלחמת המפרץ הראשונה ויעקב פרי, ראש שב"כ בדימוס ויו"ר דירקטוריון בנק מזרחי-טפחות בתקופת הצילומים. השלושה התכנסו ב"חדר הוועידות", שהיה באולפן בנווה אילן למרות שהתוכנית יצרה את הרושם שהוא ממוקם במלון המלך דוד בירושלים, והחליטו מי ימשיך להתחרות על הזכות להסביר את ישראל ומי יעזוב.
"לזכותם יאמר שהם לקחו את התפקיד שלהם מאוד ברצינות", מעיד לפיד. "הם היו מנהלים ריבים וויכוחים ארוכים על מי מתאים ומי לא ולמה. זה הדהים אותי. זה 20 שנה ראש שב"כ, זה 'תשתו מים' וחבר כנסת, והאנשים האלה יושבים ומקשיבים למה שאנחנו אומרים להם באוזניה". פרי היה ללא ספק יו"ר דירקטוריון השופטים בתוכנית. הוא היה זה שתפקידו לשחרר את המודחים, עם תנועת האצבע שהתחילה במקרה והפכה לסימן ההיכר שלו. "הוא ידע איך להתנסח, איך לקחת נימוקים ולהפוך אותם לשלו", מאבחן לפיד. "והוא היה כריזמטי מאוד. הוא היה הטראמפ שלנו. גם במציאות. אני זוכר שאת הפגישות איתו היינו עושים בבניין המפואר להדהים של בנק המזרחי".
10 צפייה בגלריה
"הם לקחו את התפקיד שלהם מאוד ברצינות". מצליח, שי ופרי מתוך צילומי "השגריר"
(צילום: עטא עויסאת)
"פרי אולי היה הטראמפ אבל נחמן שי היה הנסיך", מתעקש דן. "זה היה הקאמבק הכי גדול שלו אבר, בחיים הוא לא דמיין שהוא יהיה ככה על המסך. והוא היה שמור היטב, חתיך לא נורמלי, כאילו עכשיו הוא יצא ממלחמת המפרץ. הוא היה אביר נסיך וחתיך והבנות - בתוכנית וגם במערכת - היו הרוסות עליו. אם פרי היה המאצ'ו והשריף שנכנס לסט, נחמן היה פרינס צ'ארמינג. לגבי רינה אני זוכר בעיקר שהייתה המון דרמה סביב האיפור-שיער, שזה בעצם נכון לכל הכוכבות של היום".
"הם עשו עבודה מדהימה", מסכם לפיד. "לפחות פרי ונחמן הם לא אנשים שגדלו בטלוויזיה ותמיד הופתעתי מהיכולת שלהם לדעת מתי לעשות פאוזה, מתי לייצר מתח. אני חושב שהיה להם הרבה יותר חשוב התוצר הסופי מהשואו הטלוויזיוני. הם לא היו זרים לו אבל היה להם חשוב".
"האמנו שאם נצליח בהסברה - החיים של המדינה הזאת ישתנו. זאת הייתה אשליה"
שנת 2005 הייתה שנה לא קלה להסברה הישראלית. תחת מתקפת פיגועים מבית והתקפות תדמית מבחוץ, כשלרשותה מערך הסברה מקרטע, ניסתה מדינתנו לשכנע את העולם בצדקתה. "המחלה הגדולה של ההסברה הישראלית הייתה שחצנות, חוסר קשב, 'אנחנו צודקים, נקודה'", מאבחן לפיד. "לא תפסנו שמערך הכוחות הפוך מהמציאות. בוויכוח הסיכויים שלנו לנצח הם קטנים, למרות שבמציאות אנחנו גוליית".
מתוך המציאות הזו הבינה הפקת "השגריר" שההצלחה של הפורמט תלויה ביכולת לשכנע את הצופים שמדובר בגיים-צ'יינג'ר. "האמנו שאם נצליח בהסברה, מצבנו ישתפר. שאם נסביר את עצמנו, הבעיות שלנו יפתרו. יאהבו אותנו. שנשכנע שאנחנו בעצם האנדרדוג מול הפלשתינים, לא הגוליית. שהחיים של המדינה הזאת ישתנו. זאת הייתה אשליה, כמובן. זה כמו לעמוד ליד הים שכולו מלוח עם רובה מים ולירות מים מתוקים לתוכו. זה הכי הרבה שאיתן שוורץ יכול היה לעשות. אבל כן היה לנו חשוב לחנך את הישראלים להסברה".
גם בקשת לא ישנו טוב בלילה שלפני שידור הפרק הראשון. "היה ברור לי שזה לא הולך להיות 'כוכב נולד' או 'קחי אותי שרון'", נזכר לפיד. "שאם נהיה נורא טובים נגיע ל-20 אחוז, שזה יחסית סביר. כן היה מאמץ להכניס אלמנטים של בידור פנימה. אני זוכר שצפיתי מאות פעמים בפרסומת של פררו רושה בבית השגריר, שואל את עצמי איזה עוד אלמנט אני יכול לקחת ממנה". לצד נאומים נמרצים ברחבי העולם קיבלו השגרירים המיועדים שיעורים בדיפלומטיה, בהתנהגות בקוקטיילים, בהחזקת כוס יין וכיוצא באלה.
שמעון פרס, נשיא המדינה, נפגש עם המתמודדים כדי לחלוק מתבונתו וניסיונו בדיפלומטיה עולמית. הוא החמיא להם שהם מזכירים לו את עצמו כשהיה צעיר, וסיפר להם על אוסף מאה העניבות שהוא מטפח בביתו. ביבי נתניהו, שר האוצר, הגיע גם הוא לאחת המשימות, הסביר ש"ההגנה הכי טובה על ישראל היא ההתקפה" ולימד את השגרירים לעתיד איך לשאת נאום אפקטיבי ומה לעשות עם הידיים.
הדבר היחיד שחסר להפקה היה קאץ' פרייז בסגנון "אתה מפוטר" של טראמפ ב"המתמחה". "חיפשתי משהו שיהפוך למטבע לשון, שאתה לא רוצה שיגידו לך", משחזר לפיד, "והחלטתי שרק בשביל זה כולם כל הזמן יסתובבו מול המצלמות ובחדרי הוועדה עם תיקי עור שטוחים ואלגנטיים, רק בשביל שיוכלו להגיד להם 'אתה מחזיר את התיק'".
העניין בתוכנית, כאמור, היה רב. מדורי הרכילות התמלאו באייטמים שעקבו אחר החיבה שרכש דויטש ליעל בן דב, המתחרה שלו, וליריבות בין מהרטה לבן דב עצמה, ולעובדה שהשתיים סירבו לחלוק חדר במשימה בבודפשט, שם ניסו השגרירים לשכנע צעירים יהודים להצטרף לתוכנית במסגרתה יבואו ללמוד בארץ. הפשרה שהוצעה להן - שכל אחת מהן תחלוק חדר עם הזכרים, שוורץ או וולס, נפלה בעקבות וטו שהטילו בני הזוג של וולס וברוך. הרייטינג נע סביב 30 אחוז מסחררים והציב את התוכנית בצמרת הטבלאות. השגרירים עצמם הפכו לכוכבים. "אנחנו לא התייחסנו אליהם כאל כוכבי ריאליטי, אבל הם היו כוכבים ממש. וכשהם קלטו שהם פופולריים, הם היו קובעים לסיבוב דאווין בתל אביב, יוצאים ביחד כולם ומסתובבים ונהנים מההערצה", צוחק דן.
ההכנסות של קשת מפרסום עמדו על 22 מיליון שקלים בכל העונה. בשיחה עם עיתונאי מקומון ישראלי שליווה את הצוות במשימה האחרונה בניו יורק, הביע מקים "ישראל שבלב", ג'ואי לאו, את חששו ש"ייתקע עם ישראלי קרציה עם אגו בגודל של ניו זילנד, שבשלושת החודשים האחרונים התרגל לשלוח את אנשי הצוות להביא לו קפה 'כי הוא קמל' (שוורץ), והצהיר שאין לו שום כוונה לארגן לזוכה דירה בניו יורק, אלא לשלם לו את המשכורת הצנועה שהוא משלם לשאר הישראלים שעובדים אצלו בהסברה, ממנה הוא יוכל לממן לעצמו דירה. המנצח, כמו ישראלים אחרים שעובדים בארגון, יחלק עלונים בקמפוסים ויספר את סיפורו האישי, הוא לא ישגרר שום דבר.
"כולם רבו מי יהיה זה שיטוס לחו"ל"
"השגריר" הייתה אחת ההפקות הראשונות בארץ שצולמה בחלקה הגדול בחו"ל, אבל החוצפה הישראלית חילצה את ההפקה לא פעם מנפילות טכניות. וגם, אתם יודעים, יהודים, הם בכל מקום. "שיתופי הפעולה היו מטורפים", אומר לפיד. "מה שאומרים עלינו, שאנחנו תמנון, ואומרים את זה לשלילה? זה נכון. בכל מקום שתיפול בו בעולם, אתה תסתדר עם קשרים כי אתה יהודי. ג'ואי לאו, שהיה יהודי, חיבר אותנו לאנשים הכי חשובים בניו יורק, כולל המושל. יו"ר חברת 'סאצ'י אנד סאצ'י' הגיע בזכותו לארץ ותפרנו איתו את המשימה עם הפרסומת שהמתמודדים הפיקו ל-MTV.
"כשהייתה משימה במוסקבה הגיע מישהו שמכיר את פוטין. בעונה השנייה רצינו משימה באוגנדה. מה אתה יכול להשיג באוגנדה? מדינה של 80 מליון איש, הבאנו את הנשיא להגיד מי ניצח. וכמובן שהדבר הנורא היה שהוא היה צריך להגיד The Girls Won. אבל האנגלית שלו הייתה עם מבטא מוזר, אז הוא אמר Girls שנשמע כמו Guys. אז הבנים קפצו משמחה ואמרתי לו אנחנו צריכים לצלם את זה שוב כי אתם לא ניצחתם, והייתה שם סאגה. יושב נשיא של מדינה עם 80 מליון איש ושופט בתחרות ריאליטי של מדינה בין לבנון ותימן, והכל בגלל הקשרים הישראלים".
"אני זוכר שהייתי פישר קטן, בכלל לא היה לי ניסיון בעבודה עם מפיקים מקומיים בחו"ל", נזכר דן. "בקושי טסתי פעמיים-שלוש לחו"ל בעצמי. לא היה לי מושג שצריך להוציא פספורט לציוד, בכלל לא ידענו איך עושים את זה. עד אז עשו רק תוכניות אוכל וכאלה בחו"ל. אבל הייתי כל כך זחוח, כולנו היינו. למדנו הכל דרך טעויות.
"במשימה בניו יורק תיאמנו צילום בטיימס סקוור, אבל התבלבלנו בימים והגענו למצב שאני קולט שאנחנו מגיעים לצלם ואין לנו אישור צילום. בניו יורק אתה סוגר הכל מראש, אין אלתורים. היה לנו את גדי ויינריב, איש עסקים תותח, ואת ג'ואי לאו, מיליונר יהודי שתפר לנו את הכל בניו יורק, כולל פגישה עם ראש העיר של ניו יורק. אני זוכר שכולם התרגשו נורא, וכל מה שעבר לי בראש היה איך אני מצליח ללחוש לראש העיר שאין לי אישור צילום ויש לי פרומו לצלם שם, ואם הוא יכול לסדר לנו משהו. ויינריב הזהיר אותי שאני לא אעז, שזאת בושה וחרפה. בכל זאת זרקתי לו הערה ישראלית מצחיקה והוא באמת צחק. זיהיתי את החלון וקשקשתי איתו סמול-טוק של בוגר בית ספר לתקשורת, שמת להחזיק בן אדם לשיחה של שלוש דקות רק כדי לא להיות חצוף כשאני אבקש ממנו את האישור. אמרתי לו 'תשמע, אמרו לי לא להעז לבקש, אבל יש לי אישור צילום' והראיתי לו את הטופס עם השעות והימים הלא נכונים.
"הוא הסתכל עליי והיה מבסוט שיש לו הזדמנות לצאת גבר, כנראה שהיה לו נורא חשוב הקשר עם ג'ואי לאו, והוא אמר לי 'לך לג'ואנה עם הטופס והיא תביא לך חדש'. וזה היה אחד הימים המאושרים בחיי. הלכתי לקופרמן ולחגי ואמרתי 'השגתי לנו אישור צילום!' ולדעתי הם הרימו גבה כי הם לא ידעו אפילו שאין לנו אישור צילום".
שוודיה, הונגריה, ארצות הברית, רוסיה, צרפת, ואנגליה אלו רק חלק מהמדינות ש"השגריר" בעלת האפיל הבינלאומי הנחיתה בהן את הנציגים הנלהבים שלה. "ואני בן אדם שלפחות אז היה עם פחד טיסה פסיכי", נזכר לפיד, "היה לי מאוד קשה. כמובן שלקשת ולי אישית היה חשוב לתת תחושה שהתוכנית מתרחשת בחו"ל, אבל במקביל כל הזמן ניסיתי שיהיו כמה שיותר משימות בארץ. בסוף הצלחתי לעשות פרק כפול בארץ, עם ארז טל שבחן את המתמודדים בטריוויה, אבל זה היה באילת, שזה גם היה עם טיסה, והכי גרועה כמובן".
"הטראומה הראשונה שלי", נזכר דן, "הייתה בשלב הוועדות. גבעון שניר היה הבמאי הוא רצה לקחת קלוז-אפ של המתמודדים ברגע ההדחה, וכבמאי הוא רצה גם את ה-Walk of Shame, הרגע שהם יוצאים החוצה. אז צילמנו את הוועדה, באותו יום הודחה מתמודדת שלא הפסיקה לבכות, לא משנה שמות. וגבעון אמר לי 'תביא אותה ללונג-שוט. זה אומר שצריך לצלם את אותה הסצנה כדי שמצלמה ורחף יתפסו את זה גם. עכשיו בחוץ יושבת בחורה עם דמעות ואתה צריך להביא אותה. ולך תסביר לה שהרגע הדיחו אותה ואמרו לה כמה היא מזעזעת, ועכשיו היא צריכה לתת את זה שוב עם הלונג-שוט. התכווצתי, בכיתי בלב כמו ילדה בת 12. פשוט לא יכולתי לעשות את זה.
"היום הריאליטי הוא ציני, אבל שם כל הצוות האמין שאנחנו בוחרים את השגריר הבא של ישראל. הייתה פה מסירות נפש ושליחות אמיתית, מעבר לזה שכולם רבו מי יטוס כי כולם רצו לטוס לחו"ל. כל המתמודדים היו כמו פלסטלינה. אף אחד לא ידע מה זה ריאליטי. הם באו להיות שגרירים והם היו אנשים איכותיים בטירוף, ילדים בני 24 ששמו להם פתאום חליפות. אף אחד לא ידע לאיזו תוכנית הוא בא ולדעתי הם גם לא הבינו שיש הדחה כל שבוע. קופרמן ידע איך להכניס אותם לאווירה, לפעמים הוא יצר להם מציאות כוזבת כדי להכניס להם דרייב. הוא היה אומר להם 'הקהל ממש קשה' למרות שהקהל היה הכי רך ומתוק".
"כוכב הריאליטי הגדול במדינה הגיע לארה"ב, והלך לישון בדירת סטודנטים"
בגמר "השגריר", שצולם בשידור חי למרות החשש מפיגוע שיחריב את ההפקה, הוכתר שוורץ כמנצח המאושר ושוגר למשימת ההצלה של ההסברה הישראלית בשדרה החמישית. בקשת נערכו לעונה השנייה של ביצת הזהב המפתיעה שלהם, אלא ששוב, חיכתה להם הפתעה. "בעונה השנייה קרה מה שהנחנו שיקרה בראשונה", משחזר לפיד. "עשינו פרק ראשון ענק באוגנדה, באמת משהו פסיכי. המחקר בקשת תמיד בודק את ציפיות הרייטינג, והפעם זה עמד על 32 עד 35 אחוז. זה הרבה, אבל זה היה ריאלי בהתחשב בהצלחה של העונה הראשונה". פרק ראשון בן שעתיים שודר בשבת בלילה. בבוקר הגיעו נתוני הרייטינג, וקופרמן ולפיד נקראו לחדרו של אבי ניר.
"ואבי אומר 'טוב, הרייטינג מפתיע, 17 אחוז", משחזר לפיד. "אנחנו עוד ננסה לערער אבל זה פחות או יותר מה שיש'. היה שקט של הלם ואז אמרתי 'אני חושב שברגעים האלה אנחנו חייבים לזכור שמה שחשוב בחיים זה הרייטינג'. וכולם צחקו רגע וחזרנו לפרופורציה".
קשת עדיין נאבקה על העונה השנייה והצליחה לסיים אותה עם ממוצע של כ-20 אחוז, כמו הציפיות שנרשמו לקראת העונה הראשונה. כנהוג, ערכה הזכיינית סקרים בניסיון להבין את מקור הפערים בין העונות. "התשובה הייתה מאוד מוזרה, אני עד היום לא מבין את זה", מודה לפיד, "מה שאנשים אמרו כששאלו אותם למה הם לא צפו בעונה השנייה היה 'אבל כבר בחרנו שגריר, בחרנו את איתן, אז אתם כאילו.. מחזירים אותו?'. זה לא שאנשים עזבו, הם פשוט לא באו מלכתחילה. הם לא תפסו את זה כמו 'כוכב נולד' או טקס מלכת היופי, אלא לקחו את זה מאוד ברצינות. ברגע שהבנו את זה שמנו דגש בעונה השנייה על הריאליטי עצמו ולא על הפרס הסופי".
"כולם האמינו בזה", מוסיף דן, "ונוצר מצב אבסורדי שיש מישהו שטס לארצות הברית, למשרה שלא ידענו מהי, והוא כוכב הריאליטי הכי גדול במדינה שלא יכול לעמוד בסופר, ובמקום לעשות קמפיין לבזק ולחליפות - והיו חברות שרצו, כי ידעו שהוא השגריר של ישראל והוא הדף את כולם - הוא הולך עכשיו לעבוד בארצות הברית, במקום שאף אחד לא מכיר אותו, ולישון בדירת סטודנטים".
