גברת ברטה מייקלסון היא אימא בשבילי. האישה הכי טובה בעולם. מהיום הראשון שאמרתי לה את השם שלי, אנג’לינה, היא קראה לי אנג’ל. אמרה שאני המלאך שלה. היא לימדה אותי עברית. בהתחלה רק לדבר, ואז גם לקרוא ולכתוב. וגם אני לימדתי אותה דברים, כמו לטלפן בסמארטפון ולפתור סודוקו. אימא תמיד אמרה לי: "אנג’ל, יש לך ראש טוב. את אינטליגנטית, ויום אחד תגיעי רחוק, אם רק תלמדי". וזה היה נעים לשמוע, אפילו שאני יודעת שאני לא. שהיא אומרת לי ככה רק בשביל שאני אהיה שמחה קצת.
לפני כמה שנים, מתי שהיה שבע באוקטובר, שזה היומולדת שלי, היה לי יום שמח. בבוקר דודה סולדאד טילפנה מהפיליפינים לברך אותי, וגם נתנה את הטלפון לילד שלי מרקו, והם שניהם ביחד שרו לי "הפי בֶּרסדֵיי". ואז מרקו אמר לי: "מַאמָה, הבגדים ששלחת לי בדיוק יופי בשבילי". וגם שלחו תמונה שהוא ממש נראה פרינס. שאלתי איך היה בבית ספר היום, והוא אמר 'כיף' בשפה שלנו. זה מה שאומרים גם הנכדים של גברת ברטה ואדון הנרי. ואני צחקתי ונישקתי את הטלפון, שמרקו לא ירגיש שאני בוכה. הדודה הייתה שמחה על השמלה ששמתי בחבילה, אפילו שהיא קצת גדולה בשבילה. אבל עכשיו כבר יש לה מכונת תפירה והיא יודעת לתקן מה שצריך.
זאת השמלה הכי יפה שגברת ברטה נתנה לי. תפרו לה אותה מזמן, לחתונה הראשונה של הבן שלה יואל, ומאז היא לא לבשה אותה אף פעם. וביום שאמרתי לה שאח שלי רוּבֶן מתחתן בפיליפינים, היא ביקשה שאני יוציא מהארון את השמלה.
"קחי אותה, אנג'ל, ותשלחי לדודה שלך, היא תוכל ללבוש אותה לחתונה", היא אמרה לי. "חבל שזה סתם יהיה מונח פה בארון".
ואני לא רציתי לקחת, ואמרתי: "אבל אימא, יהיה לך עוד הרבה שמחות ללבוש אותה". ואז היא אמרה בשקט: "נו באמת, אנג'ל, הרי שתינו יודעות שכבר לא אצטרך אותה בחיים".
אימא בירכה אותי ליומולדת, נתנה לי נשיקה ואמרה: "שתהיי לי בריאה, אנג'ל יקרה, ושיהיה לך כל מה שאת רוצה בחיים!" וגם נתנה לי מתנה, מחברת יפה. לקחתי ואמרתי 'תודה', ורציתי ללכת לשים אותה בארון. לא אמרתי לה שאני לא צריכה מחברת, ואין לי מה לעשות איתה. אבל אימא לפעמים הבינה גם מה שלא אמרתי. היא קראה את המחשבות שלי.
"שבי רגע, אנג'ל", היא אמרה. "במחברת הזו אני מציעה לך לכתוב על החיים שלך. את עובדת אצלנו כבר שנים, וכמוך יש עוד אלפים רבים של נשים וגברים מהפיליפינים ומארצות אחרות המטפלים במבוגרים ובחולים הזקוקים לעזרה. חשוב שאנשים ידעו שבזכותכם אנחנו חיים עוד קצת. כתבי מה עובר על בחורה שחיה בארץ רחוקה מארצה ועל הגעגועים שלה למשפחה שהשאירה מאחוריה. כתבי גם על מרקו שלך. שידעו להעריך כמה קשה לכן, אימהות פיליפיניות שלא יכולות לגדל בעצמן את הילדים שילדו. שאתן משאירות אותם בבית עם סבתא או אחות או דודה, כי אתן חייבות לעבוד בחוץ לארץ, כדי שתהיה לכן משכורת לשלוח הביתה. ספרי על העבודה שלך וגם על החיים של החברות שלך. כולכן עובדות קשה, ולא כל משפחות המטופלים יודעות להעריך את המסירות שלכן כלפינו. כתבי גם על אלה שאין להן מזל לעבוד בבית נעים כמו שיש לך אצלנו. הרי את מכירה גם כאלה שמציקים לבחורה שעובדת אצלם. הם מתייחסים אליה בגסות ומטילים עליה עבודות נוספות, מעבר לטיפול בפציינט. ואל תתביישי לכתוב גם על אלה שמשפחת המטופל מקפחת אותן בתשלום שמגיע להן. כתבי הכול, אנג'ל, בלי בושה. אני משוכנעת שיום אחד יצא מזה ספר. אנשים בכל העולם יקראו מה שתכתבי. הם צריכים לדעת מה קורה בעולם האמיתי, דברים שעליהם אף סופר עדיין לא כתב".
את כל זה אימא ברטה אמרה לי לפני הרבה זמן, מתי שהיא עדיין הייתה כמעט בסדר, גברת חכמה שיודעת מה שהיא רוצה, ורק ללכת לא יכולה. אני הקשבתי למילים היפות שלה, אבל לא ידעתי מה לענות שלא יעליב אותה. שֶמה פתאום אני, אנג'לינה, יכתוב ספר? ואני אפילו לא פגשתי בחיים שלי שום בנאדם שכתב ספר.
לפעמים אימא נזכרה במחברת ושאלה אותי: "מה נשמע, אנג’ל? התחלת כבר לכתוב?" אבל לא אמרתי לה שאני לא יודעת מה לכתוב. גם לא נעים לי להגיד שאין לי מתי לכתוב, כי אני כל הזמן עובדת. שאיך שאני קמה בבוקר אני מתרחצת אותה, ועושה אוכל, ונותנת לה את התרופות. אחר כך אני הולכת לקניות ולבית מרקחת, ולוקחת אותה בטקסי לבדיקות בקופת חולים, וכביסות, ולתלות, ולגהץ, ולסדר בארון. ועוד פעם אוכל. ובערב טלוויזיה, וארוחת ערב, ותרופות ולישון. וכל הזמן אני מחכה שכבר יהיה שבת אחרי צהריים, מתי שמתחיל יום חופש שלי. לנסוע לתחנה מרכזית לדירה שלנו עם החברות. ככה בסוף שבוע אני כמעט מרגישה בבית, מתי שכולם מדברים וצוחקים ומספרים מה שהיה כל השבוע, וגם בוכים לפעמים, ואז מחבקים ומציעים עצות מה לעשות שיהיה קצת יותר קל, ואז ביום ראשון הולכים ביחד לכנסייה ביפו. כל שבוע ככה. אימא נותנת לי מהארנק שלה מאה שקל, ואני נותנת לה נשיקה והולכת, וביום ראשון אחרי צהריים חוזרת.
היום יום שישי, ואימא שלחה אותי לסוּפרמרקט עם רשימה של הקניות, ואחר כך גם לבית מרקחת להביא תרופות. ראיתי שבקופסה שבמגירה עוד יש לה מספיק כדורים, ולמה ללכת לקניות דווקא ביום שישי, שיש תמיד תור ארוך. למה לא לחכות ליום שני, מתי שבא המנקֶה, ואז היא לא תישאר לבד בבית? אבל אני אף פעם לא שואלת למה. לפני שהלכתי היא ביקשה לשתות מים ולהשאיר לה את הבקבוק על הארונית.
באמת היה תור גדול, ולקח לי הרבה זמן עד שחזרתי לבית. אבל ברוך השם היה בסדר הכול. אימא הייתה במיטה, יושנת בשקט, ואני נכנסתי למטבח לסדר את הקניות במקרר, ובישלתי לה את המרק ירקות וטחנתי את הבשר בתוכו. כשהכול היה מוכן, נכנסתי אליה עם האוכל, אבל היא עוד לא התעוררה.
"אימא, צהריים כבר", אמרתי לה. "צריך לאכול עכשיו!" והיא פתחה קצת עיניים, אבל עשתה לי 'לא' עם הראש. שאלתי אם היא רוצה מוזיקה, והיא לא אמרה כלום, אז פתחתי לה ערוץ מֶצוֹ בטלוויזיה. תמיד שיש לאימא מצב רוח רע, אני פותחת מוזיקה וזה תכף עושה לה אור בעיניים, אבל היום העיניים שלה נשארו סגורים.
לא ידעתי מה לעשות עכשיו. מחר שבת, ותמיד אחרי שאוכלים צהריים אני יוצאת לחופש, נוסעת לדירה שלנו להיות קצת עם החברות. נעים לספר מה ששמענו על הילדים שבבית, בפיליפינים, להראות לכולם תמונות ששלחו לנו בטלפון. איך הם גודלים ומצליחים בלימודים. יש חברה אחת, ליסה, בכמה שנים יותר גדולה ממני, שהילד שלה שם כבר גמר אוניברסיטה, והיא נסעה לחופש לראות איך הוא מקבל את הדוקטורט, עם כובע מרובע על הראש ומעיל שחור של שופט. וראינו בתמונות שליסה מחבקת אותו ובוכה. כי היא הצטרכה לחזור לישראל. לעבוד פה עד שהגברת אמפלוייר שלה תמות. ואז נגמרה העבודה שלה, וישלמו לה עוד הרבה כסף, פיצויים בשביל כל השנים שהיא הייתה עובדת איתה.
ויש את אניטה. היא יש לה הרבה סיפורים, וכולם יושבים ומקשיבים לה בעיניים מבריקות, חולמים שגם לנו יהיה מזל כמו של אניטה. אני לא יודעת אם הכול אמת, אבל זה מעניין לי לשמוע. היא פה בישראל יותר שנים מכולנו. את הכסף שהיא קיבלה כל חודש היא כמובן שלחה הביתה לפיליפינים, אבל אניטה יש לה ראש חכם, והיא אמרה לבעלה לקנות אדמה ולא לבזבז את הכסף. היא עבדה כמה שנים עם גברת אחת, וכשהיא מתה אניטה קיבלה מלא כסף פיצויים, שזה כבר הספיק בשביל בית. היא חשבה לחזור הביתה כי נגמרה לה הוויזה, אבל עוד בהלוויה של האמפלוייר שלה ראה אותה אדון אחד ולקח אותה לטפל באבא שלו הזקן. אניטה אמרה לו שהיא כבר בלי ויזה ונהייתה לא חוקית, אבל הוא אמר שלא אכפת לו, שהוא צריך עזרה מהר. אבא שלו בדיוק חזר הביתה מבית חולים ואין לו אף אחד שיכול לטפל בו. אניטה חשבה מהר והחליטה שהיא נשארת עוד בישראל, בלי ויזה. היא כמעט לא יוצאת מהבית, שלא יתפוס אותה שוטר. האדון מביא לאבא שלו את הקניות, ורק אולי פעם בחודש היא באה בטקסי לדירה שלנו. ככה כבר כמה שנים שהיא מטפלת באבא הזקן, והוא כל כך חולה יותר ויותר. אם יהיה לה מזל והוא ימות לפני שיתפסו אותה, היא תקבל עוד פעם מלא פיצויים.
איזה מילה יפה, פיצויים. כמו ציוץ ציפורים בחופש. "צוויץ, צוויץ", ציפור מצפצף פיצויים. ככה היו מדברים הציפורים מהעץ בחצר שלנו בפיליפינים מתי שהייתי ילדה, הציפורים על העץ שעכשיו מרקו שומע כל בוקר בבית של דודה סולדאד. ככה הוא יודע שזמן לקום וללכת לבית ספר.
בדירה שלנו יש עוד חברה מסכנה, שאני לא אומרת את השם שלה. אחרי שהיא עבדה עם אישה אחת יותר מעשר שנים הגברת שלה מתה, ואז נגמר לה הוויזה, ואמרו שהיא מוכרחה לעזוב את ישראל. אבל אחרי כמה ימים היה לה מזל, והיא מצאה עבודה אצל גברת אחרת, יום אחד בשבוע. וביום אחר אצל עוד גברת ועוד אדון. ככה בכל יום יש לה בית לנקות, ולפעמים שני בתים, אחד בבוקר ועוד אחד בצהריים. ניקיון זה עבודה יותר קשה ממטפלת, אבל זה מלא כסף. רק שיש לה בעיה, שהיא לא חוקית, וכל הזמן צריכה להתחבאות, שלא יתפוס אותה שוטר ויזרקו אותה מהארץ הזאתי.
כולם יודעים שישראל זה המקום הכי טוב בעולם. יש לי חברות שבאו לפה אחרי שעבדו בארצות אחרות. אחת הייתה בטהרן, ומישהי באבו דאבי, ועוד אחת עבדה בגרמניה. כולם יודעים שפה אנשים הכי טובים.
כמה חברות שלי צוחקים על האמפלויירס שלהם. זה לא יפה, ואני אף פעם לא צוחקת, ולא מספרת כלום על אימא. אני יודעת שככה זה זקנים, שוכחים איפה שמו את המשקפיים, או את הארנק, ואפילו את השיניים. כל הזמן מחפשים איפה שמו דברים, ויש כאלה שאומרים שהמטפלת גנבה, וצועקים עליה. ואחר כך מוצאים מה שנאבד להם, ורואים שמטפלות לא לוקחים דברים מאימא ואבא. כי לגנוב זה אסור. אף אחד לא רוצה לקבל עונש מאלוהים.
אימא ישנה הרבה זמן. זה לא טוב. ומחר שבת, ואיך אני יכולה לצאת לחופש ולהשאיר אותה לבד שהיא ככה לא בסדר? לפעמים מתי שהיא לא מרגישה טוב ומבקשת שאולי אני יכולה לקחת חופש ביום אחר, אני אומרת לה: "אין בעיה". לא אכפת לי לצאת לחופש ביום אחר, מתי שהבן שלה אדון יואל מיכאלי יבוא לבקר, ויהיה איתה קצת יותר זמן. אז שלחתי ואטסאפ לרוז שהיום אני לא יבוא לדירה שלנו. והיא ענתה: "בסדר. טוב, אז ככה – יש לנו מקום בשביל אחת חדשה, מיי, שגם ביקשה להיות איתנו שותפה בדירה, אז היא תישן במיטה שלך".
ישבתי קצת במרפסת והסתכלתי על האנשים ברחוב, עד שנהיה קצת חושך, זמן של ארוחת ערב. קמתי והלכתי למטבח, עשיתי לאימא דייסה קוואקר שלה, אבל היא עוד הייתה עם עיניים סגורים ולא פתחה פה. אז הלכתי לסלון ולקחתי מהמזנון את התמונה של הנכדה שהיא הכי הכי אוהבת, ואמרתי: "אימא, פֶּה גדול! לא אכלת צהריים, וצריך לאכול עכשיו, בשביל נועה!" ושמתי לה כפית בפה. אבל היא עשתה עם הראש וזה נשפך. ניגבתי פנים שלה בטישיו, ואז היא אמרה ממש ממש בשקט: "תֵה".
רק תה? גם לא דייסה היום? בסדר. הלכתי למטבח לעשות תה. שמתי מים בקומקום, ותיון, וסוכרזית, ושמתי עוד טיפה מים קרים שלא יהיה לה שורף. אבל שחזרתי לחדר היא כבר הייתה יושנת.
אני רגילה לחכות. חזרתי למרפסת וחשבתי שזה זמן טוב להתקשר אל אווה.
מתי שהיינו ילדות אחותי אווה ואני היינו יושנות במיטה ביחד, וסיפרנו הכול אחת לשנייה. אתמול דיברתי איתה, והיא אמרה: "אוי, אל תשאלי, היה לי יום לא טוב". "מה קרה?" שאלתי. אבל היא אמרה: "הכול בסדר, הכול טוב!" וחשבתי שאולי מיגל נכנס פתאום והיא לא רוצה שהוא ישמע מה שיש לה לספר לי. אז אמרתי לה: "אוקיי, מותק, נדבר מחר".
לאווה יש צרות עם מיגל, האבא של התאומים שלה. הוא בא לבית מאוחר בלילה, מסריח מאלכוהול. אווה שואלת איפה היית, ולא נותנת לו כסף לשתייה, ואז הוא צועק וגם מרביץ. מסכנה אחותי. רוצה לנסוע לעבוד מטפלת בארץ אחרת. רק שאין לה כסף לשלם לסוכן, שזה כמה אלפים, וגם קשה לעזוב את הילדים. מה אני יגיד לה? רק היא לבד יודעת מה הכי טוב לה. עכשיו זה בוקר אצל אווה, ואולי זה זמן טוב לדבר, אבל איתה זה תמיד מלא מלא זמן. אולי קודם אני ייתן לאימא את התה, ואחר כך את התרופות של הלילה, ואחרי זה אני יטלפן.
רוצים לקרוא את ההמשך? לחצו כאן
"החיים על פי אנג'ל", נגה מרון, הוצאה עצמית, 124 עמודים
