בוב דילן לא אהב את הספר הראשון שלו, "טרנטולה". חמישה עשורים לפני שזכה בנובל, הבחור הכחוש, האופנתי והמתולתל התיישב לצד מכונת הכתיבה שלו והקליד במרץ, בלחץ מנהליו. מה הוא הקליד שם? איש לא ידע. "בסתיו של 1966, עמדנו לפרסם את הספר הראשון של בוב דילן", כתבו המו"לים בפתח המהדורה הראשונה. "אנשי ההוצאות האחרות קינאו בנו. 'אתם תמכרו המון עותקים מזה', הם אמרו, ולא באמת ידעו מה זה בכלל, חוץ מזה שמדובר בספר של בוב דילן. שם בעל השפעה קסומה, באותם ימים. תראו כמה עותקים מכר הספר של ג'ון לנון - שלכם יהיה גדול פי שניים אם לא יותר'".
למען האמת, גם ההוצאה של דילן לא ממש ידעה מה רוקח הטיפוס המפתיע, אפוף הילת הגאונות. "ידענו רק שמדובר ב'יצירה בתהליכי עבודה'... לא היינו בטוחים מה ייצא ממנו חוץ מכסף", הם הודו מאוחר יותר. אבל אז קרה משהו בלתי צפוי, כצפוי כשמדובר בדילן. בחודש יוני הכוכב קצת נעלם להם. הם התקשרו הרבה, אבל הוא לא תמיד ענה. הוא הבטיח שיכניס כמה שינויים אחרונים בטקסט שלו לפני הפרסום, אף שבעצם הקדיש את רוב מרצו ליצירת סרט, שבסוף נגנז. ואז התרחשה התאונה.
ביולי 1966 דילן דהר על גבי האופנוע שלו, טראיומף טייגר 100, באיזור ביתו שבוודסטוק, ניו יורק. מסיבה שאינה ברורה, הוא התרסק ונפצע באופן שאילץ אותו לפרוש לזמן מה מאור הזרקורים. המרצ'נדייז הספרותי כבר חיכה במחסנים, אבל דילן הגיף את התריסים. שנים אחר כך, אף עלו טענות שביים את האירוע כדי שיוכל לקבל קצת חופש תקשורתי שאיש לא היה מוכן להעניק לו. בהוצאת הספרים שקלו להדפיס את "טרנטולה" בלי אישורו של דילן, אבל הדבר לא התאפשר. מישהו אחר עשה את העבודה בשבילם: אחת הטיוטות של הספר הודלפה, והדפים המצולמים החלו להימכר בשוק השחור, בהמוניהם. תחילה העיתונים הביטו במסיבה מן הצד, ולבסוף החליטו גם הם להסתער אל מרכז הרחבה, ופרסמו קטעים מתוך הספר – לצד ביקורות ארכניות וסקירות מתפלספות. הלחץ עבד, ולבסוף דילן וההוצאה הרימו ידיים. בשנת 1971, כשדילן היה כבר בן 30 ואב לארבעה ילדים, הספר הגיע למדפי החנויות. הוא לא היה שלם איתו, והיה חשוב לו שכולם ידעו.
מה שבא לו, בתנאים שלו
בוב דילן, שנולד בדולות', מינסוטה, בשם רוברט צימרמן, ידוע כיום כאחד מכותבי הלהיטים הגדולים ביותר אי פעם, אבל הספר שלו מעולם לא זכה להפוך ללהיט. בעוד שבשירים שלו התגלה כאמן הסיפור הקצר, דווקא ספרו נכתב בפרץ פואטי רועש וגועש ומשולל נרטיב. בשורה של קטעים הנעים בין פרוזה, שירה, תרגיל רטורי ומלמול היפנוטי – דילן דילג כאיילה רעבה מנושא לנושא ומדימוי לדימוי, חותך ומדביק קטעי משפטים כקולאז'. גם היום הספר הזה, עם כל הקסם הגולמי המצוי בו, נראה כאילו נפלט ממעבדה ספרותית שבה עורבבו יחד אמביציות אוונגרדיות ורוח של מרד נעורים, שכל כולה זועקת – "אני אעשה מה שבא לי, ובתנאים שלי".
כיום אף אחד לא מדבר על "טרנטולה" (בטח לא דילן עצמו, אם הוא כבר טורח לפצות את פיו ולדבר) אך בזמן אמת, אמן המילה המבטיח היה משוכנע שהוא יודע מה הוא עושה. רוצים שיכתוב ספר? אין בעיה, תנו לו כמה דפים מצהיבים ולילות לבנים. ואיך הוא יעשה את זה? בדרך של יוצרי דור הביט. חברים שהכיר לא מזמן, ונכבש בקסמם. בסופו של דבר, גם גאון כמו דילן מושפע בסופו של דבר מטרנדים.
אפשר לומר שזה התחיל בכיכר וושינגטון בשכונת גריניץ' ווילג' בניו יורק. שם נהגו לחלוף זה מול זה, ולפעמים אף להתרועע, אמני הפולק – הקבוצה שמתוכה הגיח דילן - ויוצרי דור הביט. ברחובות הסמוכים ניצבו בתי הקפה, המועדונים והמרכזים התרבותיים של שתי הקבוצות. אלה היו אומנם סצנות יריבות, אבל דומות. הביטניקים אימצו אל ליבם את כתביהם של משוררים אירופאים כמו וויליאם בלייק וארתור רמבו, בעוד שזמרי הפולק חיבקו את כל מה שנשמע אמריקני וישן ונידף ממנו ריח של סופות אבק וחכמת חיים. המשותף לשני הצדדים: קידוש המילה, בכל האמצעים האפשריים.
דילן עצמו התיישב בניו יורק ב-26 ינואר 1961, חודשים ספורים אחרי שנטש את הקולג' בהחלטה לצעוד בעקבות גורלו. עברו ימים ספורים בלבד עד שפגש את אלן גינסברג, משורר הביט שזכה לתהילת עולם כשהפואמה שלו "יללה" הצליחה להצית בלהבות את ארצות הברית כולה והכתה במבוכה את הממסד. זו הייתה אהבה, או הערצה הדדית, ממבט ראשון. דילן התמוגג מהשיחות עם האיש שהכיר את ג'ק קרואק, סופר שהעריץ את כתביו עוד כנער. הוא סיפר לגינסברג ש"בדרכים" ו"מקסיקו סיטי בלוז" שינו את המחשבות שלו על יצירה. "זה פוצץ לי את המוח", הוא אמר, והוסיף שלראשונה בחייו, חש שמישהו כותב בשפתו - לא סתם אנגלית, אלא אמריקאית מודרנית. באחד מערבי הבילוי שלהם, סביר להניח שעם ג'וינט דלוק ביד, הוסיף שספרים ביטניקים אסוציאטיביים וניסיוניים כמו "ארוחה עירומה" של וויליאם בורוז השפיעו עליו לא פחות מוודי גאת'רי ואלביס פרסלי.
וכך, דילן, שהחל את דרכו כזמר וכותב של שירי עם, החל לגלות הודות לביטניקים את קולו הפנימי. בשנים הראשונות הרעיונות האלה הופיעו רק במחברות הפרטיות שלו, הרחק מאוזניהם של מיליוני מעריציו, ילדים טובים של סצנת הפולק. רגע השחרור האדיר התרחש כשדילן חיבר את הגיטרה החשמלית למגבר, הגביר את הווליום והבהיר שאף אחד לא יוכל להכתיב לו כיצד לכתוב. זה היה גייזר שהרעיד את עולם המוזיקה האמריקנית, בלי הגזמה. לפתע, השפה עתירת הפאתוס והמיתוסים של הפולק נמזגה יחד עם האינדיבידואליות הפזיזה ושלוחת הרסן של דור הביט – ובאו לעולם שורות כבירות, מטלטלות ומפתיעות, כמו מילות הפתיחה ההיפנוטיות של "זה בסדר אימא, אני רק מדמם". במשך שנים דילן טען שלא כתב את השורות האלה בהכרה מלאה - "הייתי רק שופר", הסביר – אך בספרו האוטוביוגרפי, "כרוניקות", כבר ניסח את זה טוב יותר. "אם הייתם מקשיבים לכל השירים שאני שמעתי, גם אתם הייתם כותבים בסוף שירים כאלה", הסביר.
כמו שייקספיר, כמו הומרוס
הייתה עוד סיבה שדילן רצה לברוח מהפולק אל זרועותיו של הביט. כזמר עם, דבקו בו כינויים מכבידים כמו "קולו של דור", "מצפון של עם" ו"מנהיג מוסרי". אבל באותו זמן בנפשו התחולל משהו אחר לגמרי. צף בקרבו דחף אמנותי פרוע, ניהליסטי ואפילו "אנרכיסטי", כפי שזעקו כותרות העיתונים. רגע השיא נרשם בערב העגום שבו קיבל את פרס תום פיין עבור פעילות למען זכויות אדם. דילן עלה לבמה, אולי מבושם מקצת אלכוהול, ונשא נאום מאולתר שבו הצהיר כי הוא מזהה בעצמו משהו מלי הארווי אוסוואלד, הרוצח של הנשיא ג'ון פ. קנדי. זמן קצר אחר כך הוא פרסם מכתב התנצלות, ובאופן מפתיע, אמריקה הייתה מוכנה לסלוח. אבל דילן למד את השיעור שלו מהפרשה. הוא הבין שהוא מוכרח למצוא מקום שבו יוכל להתבטא ולהתקיים באותה חירות שבה הוא חושב. האמנות של הביטניקים לא רק איפשרה לו את זה, אלא גם העלתה את זה על הנס. רבים מקרב חוגי הביטניקים אומנם היו קרובים לרעיונות של השמאל, אבל כחבורה, הם העדיפו לראות את עצמם כמי שיוצרים מחוץ או מעל לשיח הפוליטי. הם לא היו שכירים של שום מפלגה, אלא פועלים עצמאיים בשדות השירה.
דילן, מצד אחד, סימן את רגע השיא של שני הזרמים האלה – הפולק והביט – ומצד אחר, יש גם מי שמאשימים אותו בהבאת הקץ על שתי התנועות גם יחד. העיתונאי אל ארונוביץ, האיש שהכיר בין דילן והביטלס (האחרונים למדו באותו יום לראשונה מה זה צינגלה, כפי שמספרת האגדה), טען שהרגע שבו שוחחו לראשונה דילן ואלן גינסברג היה גם הרגע שבו הביט החל להתפגר. בדיוק כמו שעשה בסצנת הפולק, גם כאן דילן הצליח להבין את הרגישויות והאפשרויות הטמונות בחזון הביטניקי כמו שאיש לא עשה לפניו. הוא למד את הסגנון, שכלל ודייק אותו, הוסיף כמה אקורדים – והגיש אותו בשתי ידיו החשופות הישר לחיקו של המיינסטרים. מתנועת נגד חיה ובועטת לטבלת הלהיטים תוך כמה צעדים פשוטים ופזמון. כשהספר "טרנטולה" התפרסם לבסוף, באיחור ניכר ולאחר שדילן לא הצליח לגנוז אותו, איש כבר לא זכר כל כך מה זה דור הביט. כולם רוצים שירים פשוטים, ואם אפשר גם גאוניים.
דילן פרסם רק שלושה ספרים בחייו: "טרנטולה" הבוסרי והבעייתי, "כרוניקות" האוטוביוגרפי ואוסף המילים של שיריו. לכולם ברור שלא בזכותם הוא זכה בפרס נובל בשנת 2016. אם כבר, הוא זכה בפרס למרות הספרים האלה. שתי דקות אחרי ההכרזה השנויה במחלוקת, העולם הספרותי כבר נחלק לשניים – אלה שהאדימו מזעם, כאילו מישהו בא לביתם ובעט להם בספרייה, ואלה שדווקא פרגנו. כותב שורות אלה, למשל, אינו מתבייש להצהיר שלדעתו, אין זכייה מוצדקת מזו. הרי אם מכניסים לספירה גם את החוברות שנלוו לאלבומים של דילן, אי אפשר להתכחש לעבודה שמדובר באחד המשוררים המשפיעים, הפורים והחדשניים אי פעם. דילן עצמו, שהתחמק ולא הגיע לאסוף את הפרס במו ידיו (מי שהופתע כנראה לא הבין במי מדובר), הסתפק במכתב שנפתח במילים צנועות ודילג חיש מהר להשוואה בינו לבין שייקספיר. "אם מישהו היה אומר לי שיש אפילו סיכון מזערי שאזכה אי פעם בנובל, הייתי חושב שיש סיכוי זהה שיום אחד אעמוד על הירח", אמר. ואז הוא הוסיף שמעולם לא תהה האם יצירתו מהווה ספרות, כפי שהוא משוכנע שהמחבר של "המלט" נמנע מהשאלה הזו, והיה עסוק בתהיות כמו "האם באמת כדאי לקדם את העלילה בדנמרק" ו"איך עדיף לעצב את הבמה". ואכן, דילן צודק – שייקספיר, אחד הכותבים המשפיעים אי פעם, כתב גם הוא את מילותיו תוך שהוא מייעד אותן לביצוע, ולא לקריאה. וכך עשה גם הומרוס, שכתב את "האיליאדה" ו"האודיסאה" וידע שהן יבוצעו בליווי נגינה. ומה עם הטרובדורים ושאר הזמרים הנודדים של העת העתיקה? מרגע הולדתה, השירה הייתה כרוכה במוזיקה. דילן בסך הכול החזיר עטרה ליושנה.
את הגאונות המילולית של דילן אפשר להדגים באינספור דרכים. נניח, באמצעות הבלדות המוקדמות, הפוליטיות כמו Only a Pawn in Their Game, Masters of War ו-With God on Our Side ושירי האהבה הרגישים To Ramona, Just Like a Woman ו-Make You Feel My Love. ומיד עולים בראש ההמנונים העל-זמניים שלו, The Times They Are a-Changin, Forever Young, A Hard Rain is Gonna Fall ו-Blowin' in the Wind. ואולי צריך לדבר דווקא על השירים הסוריאליסטיים, מפוצצי האבסורד, מרוממי הגבות, כמו A Ballad to a Thin Man ו-Leopard-Skin Pill-Box Hat. אוקיי, הפעם זה סופי: רצף השירים המושלם שמרכיב את אלבום הפרידה המופתי Blood on the Tracks? דילן הצליח לעשות את הבלתי ייאמן – לפורר את השפה כמו עוגיית מדלן בתה, ללוש אותה כמו סליים, להדביק מחדש כמו ספינה מגפרורים – ולתת למאזין תחושה שלבסוף המילים התיישבו יחד באופן היחיד האפשרי. ולא משנה באיזה ז'אנר הוא בוחר.
ואולי אפשר לבחור, סתם לדוגמה, להתמקד בשיר Desolation Row (בתרגום חופשי, "שדרת השיממון"), שמציג את דילן במלוא הדרו. לאורך 11:21 דקות וכמעט 700 מילים, דילן מוכיח שאם רק מתחשק לו, הוא יודע לנכוח בשלושה זמנים במקביל – עמוק בעבר של האגדות והמעשיות, בהווה הפרוע של שנות ה-60 וגם בעתיד, שתמיד מסתמן בשיריו כמקום של כפילות: תקווה ואימה גם יחד. על רקע פריטת הגיטרה העדינה, הוא מחליף כובעים: בעלים של קרקס ססגוני, נביא מוכה סנוורים, רומנטיקן חסר תקנה ואקדוחן מתריס. זה לצד זה עולים לבמה סינדרלה, הגיבן מנוטרדאם, רומיאו (בלי יוליה), קין והבל, נח ואופליה, איינשטיין המחופש לרובין הוד, פנטום האופרה וקזנובה, ספינת הטיטאניק השוקעת, בנות ים – והרשימה מתארכת. בבתים האחרונים, מגיח גם דילן עצמו. "כן, קיבלתי את מכתבך אתמול", הוא שר ומקפיד לדלג בין נימה מתריסה לחולמנית, "אבל אני לא מצליח לקרוא היטב כרגע". בהופעות מהתקופה ההיא אפשר לראות אותו עומד על הבמה מלא ביטחון עצמי, מרוכז כמו שמסוגל להיות רק מי שמאמין באמת ובתמים שיש בפיו בשורה. אם לא נבואית, לפחות ספרותית.
כתב היד שנמכר בשני מיליון דולר
בשנים שחלפו מאז שנות ה-70, התרומה האקטיבית של דילן לתרבות העולמית שככה משמעותית. השירים הישנים שלו המשיכו את מסעם הבלתי פוסק לכל פינה וחור ברחבי הפלנטה, בעוד שהוא הקפיד לדלג בין אולפני הקלטות, טקסי פרסים, בתים ונשים. הוא גם הקפיד לטפח את הקריירה שלו, כאיש שיווק ממולח. זה נעשה בשורה ארוכה של סרטים, דוקומנטריים ועלילתיים, בהנפקה של אינספור בוטלגים (אלבומים שמאגדים שירים והקלטות שלא פורסמו קודם לכן), בכתיבת האוטוביוגרפיה שלו וגם בשלל עסקאות רווחיות. בשנת 2014 כתב היד של שירו Like a Rolling Stone נמכר בשני מיליון דולר.
אבל נדמה שדילן לא מוכרח לעבוד כל כך קשה כדי לשווק את עצמו. השירים שלו עושים את זה בשבילו, יותר מכל ספר או מארז מהודר. בכל פעם שבה מישהו מחזיק גיטרה, בפלורנטין או בברלין, מישהו שומע מרחוק את הדי המפוחית של דילן. לאחר שזכה בנובל, ידידו לאונרד כהן אמר באצילות שמדובר בצעד מתבקש, "כמו לתלות על ההאוורסט מדליה שתציין שזה ההר הכי גבוה". את תרומתו האדירה לשניים או שלושה דורות של יוצרים, הגדיר היטב גם ברוס ספרינגסטין, שהסביר ש"כמו שאלביס שחרר לנו את הגוף, כך דילן שחרר לנו את המחשבה. הוא הראה לנו שהעובדה שמוזיקה היא דבר פיזי במהותו, לא אומרת שהיא צריכה להיות אנטי-אינטלקטואלית". גם בארץ קמה לו שורה של מעריצים, ממאיר אריאל דרך אהוד בנאי ועד שלומי שבן - אבל אלו הם רק המעטים שהצהירו על כך במפורש. "הכתיבה שלו היא המשפיעה ביותר עבור הדור שלי", אמר יהונתן גפן אחרי הזכייה בנובל, "אבל רק פה, כמובן, כל משורר דל וחסר חשיבות אומר שזו לא ספרות". הפילוסוף הצרפתי ברנאר אנרי לוי כתב באותם ימים כי דילן מייצג "מהפכה פואטית-מוזיקלית המגולמת באדם אחד ובכל היקף היצירה שלו".
לקראת סוף אחד משיריו המוקדמים, דילן שר בקול מתקתק של ילד מבויש: "אני אתן לכם לבקר בחלומות שלי אם תרשו לי להיות בשלכם". הצעתו המנומסת התקבלה והעסקה אושרה בהצלחה. אוצר המילים והתחביר הפנימי של התרבות העכשווית הושפעו בשלל דרכים מהאופן שבו דילן שר, אוהב, מורד, הוזה ומתחצף. אנחנו מבקרים אצלו תדיר - בין אם השיר שמתנגן ברקע הוקלד במכונת הכתיבה שלו, או על ידי אחד מאינספור יורשיו ברחבי העולם. בתחילת דרכו, כשרק נחת בניו יורק, דילן חלם לעורר את כולנו עם שירי מחאה. בסוף הוא הציג לנו דלת סתרים אל תוך עולם החלומות. מה לנו כי נלין.
