לייב סולומון בנה את הבית בנחלת עולם בשתי ידיו. מיום שחפר את היסודות עד שהניח את אחרון הרעפים על גגו, נשרו כל שערות ראשו והקריח כבֵיצָה. תבניתה של הנחלה המשתרעת סביב הבית כתבנית הארץ כולה: בצפון, מעבר למטעי הזיתים ועצי הפרי, בינות שטיחי כלניות כחולות וסגולות, מוריקה לה שורה של ארזי הלבנון. באופק ממזרח מאפירים הר עיבל והר גריזים, ומן העבר השני מנצנצת רצועת הים, כחולה כעין הלאפיס. מדי ערב אחרי שקיעת השמש, כשרוח מערבית מעלה אל הבית ריח אצות מלוח, נדלקים ומאירים למרחוק פרחי נר הלילה והחבצלות כאילו כל כוכבי השמים נשרו לאדמה. מאחורי גבעת הרקפות בדרום, בינות לטיון ומרווה, אטד ומלוח, שומטים שני איקליפטוסים קשישים צמרות ארוכות הנוגעות בגג הצריף של חסן, שומר הנחלה.
שני אגפים לבית, עשויים מלבֵנים של סיד וחול־ים וצדפים טחונים, והם עומדים משני צדדיו של גמלון אבני גזית עתיקות ומסותתות לתפארת, שמרפסת נאה משקיפה ממנו אל הים. עוד בטרם נסתיימה הבנייה החליט לייב בעל החלומות לקרוא לאגף הצפוני בשם העולם העתיק ולדרומי, העולם החדש, ולאכסדרה שביניהם קרא מצרי גיברלטר. ממצרי גיברלטר יוצאים ארבעה מסדרונות כארבעת ראשי הנהר בעדן: הראשון - שלושה צעדים אורכו - מוביל למבואת הבית, השני - חמישה צעדים אורכו - מגיע למטבח ולגרם המדרגות העולה מעלה אל הגג, שמעקה ברזל מפורזל לתפארת מלווה אותו. את המסדרונות המובילים אל העולם העתיק ואל העולם החדש תיכנן לייב שיהיו רחבים וארוכים דיים, שלא יידחקו ויתערבבו הזמנים אלו באלו, רחמנא לצלן.
את כל פתחי החדרים בנה מאותה אבן גזית המפארת את הגמלון שבחזית הבית, ומעליהם לוחות אבן לטושים כשיש. בעולם העתיק חרט באותיות תמות בכל לוח שם של ממלכה אחרת - הממלכה הבבלית, החיתית, ארם־נהריים אשור ואכד - שם תיכנן לשכן את כל בני המשפחה, הוא וסופי אשתו וששת הילדים העתידים להיוולד להם, שניים־שניים בכל חדר, כמו בתיבת נוח. רצה הגורל ורק אחרי שבנה את חדרי הילדים נוכח לדעת שלא תהיה להם אלא בת אחת, הנרייטה, שהרי אין העתיד למֵד מן העבר.
בעולם החדש חרט לייב את שמותיהן של בריטניה הגדולה, גרמניה, צרפת, שלוש הסקנדינביות ושתי האמריקות מעל לחדרים שחבקו כזרועות את אולם ישראל רחב הידיים. אור יקרות ממלא את אולם ישראל, ואשדיו נשפכים מבעד לרעפי זכוכית שניפח רב־אומן חברוני בהזמנה מיוחדת.
המלאכה היחידה שלמד לייב אי־פעם באופן מסודר היתה מלאכת אפיית פארפאלאך, ובאולם ישראל חלם להקים את המפעל העברי הראשון לאפיית פתיתים בצורת האלף־בית העברי, שיהיו ילדי ישראל לומדים לקרוא ולכתוב בשפת הקודש בזמן שיאכלו להנאתם, כדרך שאביו־זקנו, הרב הירש סולומון, האכילו עוגיות טבולות בדבש שצורתן כאותיות שפת הקודש. בשעה שהיה משרטט את הקווים הראשונים של בית החרושת העתיד להיבנות, כבר ראה בחזונו איך בכל יום בשעה שתים־עשרה בצהריים פּוּנְקְט מושכת סופי מן המטבח חוט ארוך שמצילה קשורה בקצהו, והיא מצלצלת בבית החרושת לקרוא לו שיבוא לאכול איתה ועם ששת ילדיהם העתידיים מקערת אותיות מהבילות בשמנת חבוצה, ולצדה מרק גריסים עם לחם שאור חמוץ וריחני.
לייב סולומון שירטט במחברתו את בית חלומותיו לפרטי פרטיו עוד קודם שרכש את אדמות הנחלה, בשעה שהיה נוסע לאורכה ולרוחבה של ארץ ישראל. משהסתיימה בניית הבית, מיסגר ותלה את התוכנית המשורטטת על קיר המסדרון שבין הממלכה האשורית לממלכת בבל. עד היום תלוי שם הרישום המצהיב כמפה עתיקה של מרחבי זמנים אבודים. חדי העין מבחינים במשפט שלייב הנרגש הוסיף בתחתית הדף בעת שבניית הבניין היתה בעיצומה, והוא כבר חש במשוגות הזמן של נחלתו: "הבא בשערי נחלת עולם לא רק שישוטט בין העולמות, אלא ישוט אף במרחבי הזמן", שהרי בנחלת עולם הזמן בחר לרבוץ תחת השמש כחתול שבע, בלי ששעה לכלליהם של שעון גריניץ' או של כל שעון אחר.
בכל יום חמישי אחר הצהריים, כאשר שמש כתומה כתפוח זהב בשל החלה צונחת לאטה אל תוך הים, שילח לייב סולומון את פועליו לבתיהם בכפר נחלא הסמוך, עלה על סוסתו ורכב אל מקשת האבטיחים הגדולה, קטף אבטיח בשל והמשיך בדרכו הארוכה העולה לירושלים, אל הבית שהתגורר בו בניקופוריה עם סופי.
הבית הזעיר שימש פעם בית המוטור של בית חרושת גדול למשי, בימים שגידלו בירושלים עצי תות למאכל טוואי המשי. דאוד פארוס, סוחר בדים נוצרי אמיד מבית לחם שעסקיו משכוהו לירושלים, שכר את בניין בית החרושת המפואר והנטוש, והוא ומשפחתו עברו להתגורר בו. אחרי שאשתו בכתה ובכתה לו שאיננה יכולה עוד להישאר מדי בוקר לבדה על ההר המבודד בכל השעות הארוכות שהוא עובד בעיר, שאימתם של הליסטים וחוטפי ילדים נפלה עליה, ואיך היא - אישה בודדה שכמותה - תגן על אפרוחיה, שיפץ פארוס את בית המוטור הסמוך שיתאים למגורים והשכירוֹ ללייב ולסופי סולומון באפס כסף כמעט, העיקר שתחדל אשתו מבכייה ומתחנוניה. כך בימים הארוכים שבהם נעדר לייב מן הבית היתה סופי מעבירה את רוב ימיה ולילותיה העריריים ליד השולחן הרעוע במטבחון של בית המוטור בכתיבת מכתבים קדחתניים לאמה ולשתי אחיותיה שנשארו במולדת הישנה, בווירצבורג שבגרמניה, שופכת לתוכם קיתונות של דמעות על ארץ החרולים והקוצים שאליה הובלה בכחש ובתואנות שווא.
לייב היה מגיע לניקופוריה בשעת ערב מאוחרת. בחשכת המצולות המעובה שכבר נתלתה על ההר קשר בתנועות גישוש את רתמת סוסתו לציר המוטור הישן גדול־הממדים, שלא היה אלא מנוע פחמים שסובב בימי זוהרו את המוטות שעליהם נשזרו חוטי המשי מן הפקעות, ועכשיו הוא מוטל על צדו כגופה מחלידה התופסת את מרבית שטחה של החצר. אחרי שהיה מכסה את גבה המיוזע של סוסתו בשק וממלא את האבוס בחציר, מניח את האבטיח בדלי של מים קרים, היה נכנס פנימה, מנחית את אחוריו על השרפרף במטבחון ומיישר את ברכיו הדואבות. משראתה אותו סופי תוקע את מרפקיו על השולחן, אגב שהוא מפריח ענני סיד וחול בנאים, היתה שואלת אם בדרך לירושלים נשרו נימוסיו מעליו, אבל לייב היה עייף מכדי לענות ורק הניח את ראשו בין אצבעות ידיו הסדוקות ושבורות הציפורניים, משאיר את עיניו פקוחות אך בקושי ומחכה שתגיש לו קערת מרק גריסים עם כמה פרוסות של לחם טרי מרוחות בחמאה, שכל השבוע היה מגלגל את טעמם בדמיונו. משחיסל את כל מה שהונח לפניו, היה עולה על מיטתו וישן כַּמת עד ארוחת ערב שבת למחרת.
בשבת בבוקר היה מזדמן לבית המוטור מאנפרד הַאבֶּל, חברו של לייב. אף שהשים עצמו בכל פעם כמי שנקלע לשם אגב אורחא, היה מאנפרד מגיח בשער החצר שלהם בשעה אחת־עשרה וחמש־עשרה דקות פונקט. סופי היתה מרתיחה לשניהם קפה שחור ריחני, שולפת מארון כלי הפורצלן שבמסדרון עוגה שאפתה מן התותים שעל העצים הרבים הנטועים בסמוך לבית המוטור, ולייב היה פורס להם פרוסות מחייכות של אבטיח מצונן. משהניחו את המזלג בצלחת ונשענו לאחור לפוש קמעה, היה מאנפרד מפטם את מקטרתו ומקשיב באורך רוח ללייב, שסיפר לו שוב ושוב את סיפור עלייתם לארץ ישראל, סיפור שראשיתו בוורידים הבולטים ברגליה של אמו עליה השלום, חנה־הנרייטה סולומון.
הדבר היה כמעט שנה ומחצה מאז נשא לאישה את סופי לבית מילר כאשר באשמורת הלילה הופיעו לפתע בחלומו הוריו המנוחים, ומראם שטוח כתמונה. לילה־לילה הופיעו השניים בשנתו, הודפים הצידה את החלום שהיה חולם אותה שעה ומתייצבים מולו זה בצד זה, פניהם חמורות כמו בתצלום שעשו לפני עשרים וארבע שנים, ביום הגיעם מפודוליה שבפולין לווירצבורג שבגרמניה, שהיה תלוי לצד הספרייה של לייב מאחורי שולחן האוכל הגדול. בחלומו היו השניים לבושים באותם בגדים כפריים שלבשו ביום הצילום, ולחייהם מפודרות בסומק של צלמים. כך עמדו שעה ארוכה והתבוננו בו, עד ששפתיו של ישראל סולומון סדקו את התמונה וקולו הרועם נישא במרחבי החלום:
- לייב בני, קח את עצמותינו מארץ הערֵלים הזאת והבא אותן להר הזיתים בירושלים עיר הקודש שתיבנה במהרה אמן. בשעה שאביו דיבר נע גם ראשה של אמו עם המילים בהנהון אטי, מתנדנד, כאילו היה מונח על קצהו של מקל מחודד. הן תדע, הוסיף אביו בקול נמוך כממתיק סוד, שעם הוורידים ברגליים של אמא לא נצליח לעשות בכוחות עצמנו את הצעדה הארוכה לארץ ישראל בבוא המשיח.
כך חזרו בכל לילה והופיעו בחלומו, ובכל פעם נשמעה מפיו של אביו אותה הבקשה. בימים נמנע לייב מלחשוב על אודות החלום שרדף את לילותיו ובלבל את שנתו, ואף הגדיל לעשות והסיר את התצלום של הוריו מעל קיר הספרייה והפך אותו כשפניו על השולחן. בלילה החמישי התייצבו הוריו מולו בחלום, אלא שהפעם, משסיים אביו את דבריו, הוסיף ושלח יד ארוכה באורח מבעית אל ירכו הימנית של לייב ולחץ אותה בכוח. לייב המבוהל התעורר, אך נשאר מוטל במיטתו, טבול בעיסת זיעה שחורה כזפת, מנסה לפענח את משמעות החלום. באור השחר הראשון אזר את כוחותיו ובדק את ירכו וראה עליה חמישה כתמים אדומים מסודרים כמניפה פרושה לרווחה. הוא הניח עליהם את ידו ונחרד לגלות שאצבעות ידו אינן מגיעות לכסות אותם.
בליל שבת הקדים לייב ונכנס בעצמו לתוך החלום שחלם, וחיכה עד שהוריו הופיעו לפניו. בטרם נסדקה שוב תמונת שפתיו של אביו, ירד לייב על ברכיו ונדר לפניו שהוא תכף ומיד מחסל את עסקי הפארפאלאך שלו, מחליף את הכסף ביהלומים, מסדר לו ולסופי רישיונות ומוציא את עצמותיהם מן הקבר כדי להפליג עמן לארץ ישראל ולקרבן להר הבית לעת תחיית המתים.
בעת שלייב היה מספר את סיפורו למאנפרד, היתה סופי מנענעת בראשה במורת רוח, טוענת בינה לבין עצמה שחמותה מעולם לא סבלה מוורידים ברגליה ושהוריו המנוחים של לייב בחרו לשלחם לארץ ישראל רק כדי למרר את חייה (אבל בין שהיו ורידים ברגליה של חנה־הנרייטה סולומון ובין שלאו, היא ובעלה הצילו את סופי ואת לייב מגורלם של שאר יהודי וירצבורג ואירופה כולה. השנה היתה אז אלף תשע מאות ותשע־עשרה וההיסטוריה פערה סדק צר בשעריה במיוחד בעבורם, בדיוק בין העלייה השנייה לשלישית, כדי שהם יחד עם ארגז העצמות שלהם יידחקו בעדו ויעלו לארץ ישראל).
מאז ומתמיד לא הרהיב לייב עוז בנפשו להתווכח עם סופי, ומאותה סיבה לא סיפר לה גם אז את כל האמת, שהוא כבר העמיד למכירה את חלקו בבית החרושת לפארפאלאך, ושמעבר לנדר שנדר, עצם הרעיון לנסוע לארץ ישראל מסעיר אותו יותר משנסער אי־פעם. כל שהעז היה לבקש ממנה שתצטרף אליו למסע למימוש הנדר שנדר לאביו המת, ושתארוז להם את המעט שבמעט, הרי בארץ הקודש יימצֵא להם כל מה שהם צריכים.
"נחלת עולם", שלומית אברמסון, כנרת זמורה דביר, 2020
רוצים לקרוא את ההמשך? לחצו כאן
