בסצנה הראשונה של השחקן הישראלי טום מרסייה בסדרת הדרמה "אנחנו מי שאנחנו", שהופקה בשיתוף פעולה בין HBO לרשת סקיי אטלנטיק האיטלקית (ועולה מחר, ד', ב-HOT), הוא מופיע בעירום פרונטלי מלא. עבור מרסייה זו איננה ההתנסות הראשונה עם עירום מול המצלמה - ב"מילים נרדפות", סרטו זוכה פרס דוב הזהב של נדב לפיד, בו כיכב בתפקיד הראשי, הופיע מרסייה בעירום מלא במספר סצנות. ועדיין, הוא מספר שזה ממש לא היה פשוט עבורו.
"חששתי מזה", הוא מגלה ל-ynet בשיחת זום מביתו בשנים האחרונות שבפריז, "זה היה אישיו עבורי, כי עירום אחד מספר סיפור מסוים, ועירום אחר מספר סיפור מסוג שונה. עירום תמיד זורק אותך מחוץ לסיפור - לעולם של מידות, של החפצה ושל תדמית. אז הגעתי לסט באותו היום, התחלנו את החזרות על הסצנה - ומרוב שהייתי לחוץ, פשוט באתי עירום. נעמדתי מול הצוות כך, בעירום, והודעתי: 'מתחילים חזרה עכשיו, כי ככה החלטתי'. זה היה סט נורא גדול, אמריקני מאוד, והחלטתי פשוט שאני הולך להפוך את זה, לקחת את הלחץ שלי ולהשתמש בו".
אני מניח שחיפשת איך להחזיר לעצמך שליטה בסיטואציה.
"בדיוק, והדרך שלי לקחת שליטה הייתה לוותר עליה לחלוטין, לצאת אליהם עירום ולהגיד: 'ככה זה הולך לקרות'".
ומה הייתה התגובה?
"זה היה מעניין מאוד. במהלך כל הצילומים, לוקה (גואדנינו, במאי ויוצר הסדרה - י"ב) דיבר באנגלית איתי ועם הצוות. אני לא ידעתי שהוא דובר צרפתית. הוא הסתכל על כל מה שקרה בחזרות האלו, ואז הוא ניגש אליי והתחיל לדבר איתי בצרפתית. והרגשתי מוגן לגמרי. זה ריגש אותי נורא. אני אפילו לא יודע איך להסביר את זה, אבל היה בזה משהו נורא אינטימי. הוא הרגיע אותי מאוד. אתה יודע, זה קשה. אתה מגיע לסט, לא מכיר אף אחד, ופתאום אתה צריך להתפשט לגמרי ולהיכנס למקלחת מול המצלמות, אתה צריך להיכנס לתוך הדבר הזה".
אנחנו מי שאנחנו – טיזר
חששת מאיזה תיוג? "טום מרסייה מתפשט בכל סרט"?
"כן. היה חשש. אבל זה תהליך – אתה מתפתח בתור שחקן, ואתה שוקל דברים יותר לעומק. 'אם אעשה את זה, אז כך יתפסו אותי', או 'אם אעשה את זה, כך זה ישפיע על התפקידים הבאים שיציעו לי'. אתה שוקל הכול. פה מדובר בזירה בינלאומית, מדובר ב-HBO שמופצת בכל העולם, ויש שחקנים רציניים פה, ויש את לוקה".
"אנחנו מי שאנחנו" לא דומה לאף סדרה אחרת של HBO. ובעצם, היא לא דומה לאף סדרה אחרת, נקודה. גואדנינו האיטלקי אומנם זכה לפרסום רב בשלהי 2017 עם סרטו עטור השבחים, המועמדויות והפרסים "קרא לי בשמך", אבל עוד קודם ביסס את מעמדו כבמאי ארט-האוס נחשב, בעל טביעת אצבע ייחודית. וטביעת האצבע הזו - ויזואלית ונרטיבית, עם מבע אימפרסיוניסטי משכר ואוזן קשבת לרחשי הלב הצעיר - ניכרת בכל פריים של סיפור ההתבגרות המר/מתוק שמגוללת "אנחנו מי שאנחנו".
הסדרה עוקבת אחר שני צעירים, נער ונערה אמריקנים, שנפגשים בבסיס צבאי באיטליה ומתחבטים בשאלות של חברות, התבגרות וזהות מינית. הדים מ"קרא לי בשמך" תמצאו בה למכביר - בעיקר ברמת קו העלילה המחבר את פרייז'ר בן ה-15 (ג'ק דילן גרייזר, "שהאזאם!", "זה"), לקצין הצעיר והמצודד שמגלם מרסייה.
עבור מרסייה, ההזדמנות לעבוד לצד יוצר נחשב כמו גואדנינו בהחלט לא הייתה עניין של מה בכך, מה גם שהקאסט המרתק של "אנחנו מי שאנחנו" כולל את קלואי סביני הנפלאה, את הראפר המבריק קיד קאדי ואת אליס בראגה ("עיר האלוהים", "מלכת הדרום"). מדובר בפרימיום רציני, במילים אחרות, פרויקט יוקרה נוסף של HBO המופק באיטליה בעקבות הצלחת הסדרה "החברה הגאונה", והישג מרשים עבור מרסייה. אבל אחרי הופעתו האינטנסיבית והלופתת ב"מילים נרדפות", שזיכתה אותו בשלל סופרלטיבים והשוואות מחמיאות (ממרלון ברנדו ועד ז'אן-פול בלמונדו), תשומת לבם של המלהקים הייתה מובטחת - והדרך לפרויקט מובחר שכזה נסללה.
"הייתי בפסטיבל ברלין, וכשהסתיים, חזרתי לארץ", הוא מספר, "הסוכן שלי אמר שלוקה היה שמח לפגוש אותי, אז הלכתי לאוזן השלישית כדי לקחת סרטים שלו ולצפות בהם. ראיתי קודם את 'קרא לי בשמך', אבל את הסרטים המוקדמים לא הכרתי. בעיני, הן עבודות מאוד יפות ויוצאות דופן, ומאוד התחברתי אליהן. רואים איזו תשוקה חזקה יש לו כבמאי, ומאוד החמיא לי שבמאי כזה מזמין אותי לפגישה".
"באתי אליו בתור בן אדם שרק התחיל ללמוד קולנוע. כשהתחלנו לעבוד על 'מילים נרדפות', נדב לפיד חנך אותי בצורה מאוד מעניינת וחזקה בקולנוע הצרפתי ובקולנוע האירופי – כך שתוך כדי שהתחלתי לעבוד בקולנוע, גיליתי את הקולנוע. המפגש עם לוקה התרחש ביוון, הלכנו לאקרופוליס, הוא מתעניין בהכול - קולנוע, אמנות, פיסול. והוא בן אדם מאוד מרשים, כל הזמן עובד, כל הזמן בתנועה".
איך הייתה העבודה איתו, לעומת העבודה עם לפיד?
"העבודה עם נדב הייתה מאוד ספציפית, כי זה היה תפקיד מאוד ספציפי. התעמקתי מאוד בשפה הצרפתית, הייתי נטו במטמורפוזה הזו שבין הישראלי הצבר ליהודי בניכר, זה היה עיסוק אינטנסיבי בזהות. אבל לוקה הרחיק אותי מכל זה. 'אתה לא בפריז, אתה לא בישראל'. הדמות הייתה שונה, תהליך העבודה היה שונה. פתאום זה היה לצלם עם לוקה ועם צוות אמריקני, בשפה האנגלית, אחרי החוויה המאוד צרפתית של 'מילים נרדפות'. אבל גיליתי שאני מתחבר למנטליות של לוקה מאוד בקלות. הבנתי אותו הרבה יותר מהר מאשר במאים צרפתיים שאיתם עבדתי".
והעבודה עם קלואי סביני? איך הייתה החוויה הזו עבורך?
"שמע, היא שחקנית מעולה. שחקנית איכות שחדרה למיינסטרים, ועדיין עשתה המון דברים מעניינים בדרך. ישבנו פעם אחת לארוחת ערב ודיברנו, והיה מאוד נעים. בתור שחקן חדש על הסט, שבחיים לא שיחק עם אמריקנים, מאוד שמחתי להיות איתה באינטראקציה – אבל היא הייתה מאוד במקום שלה. זאת אומרת, 'כבד אותי אבל אל תתקרב יותר מדי'. מין נימוס אמריקני כזה, שיש בו גם ריחוק".
והקאסט הצעיר שמשתתף בסדרה - ג'ייקוב דילן גרייזר, למשל? איך הייתה העבודה איתו? הרי בין הדמויות שלכם יש מתח מיני ברור. הייתה רמה של אי נוחות, עבורך?
"כשאתה קורא תסריט כזה ואתה רואה קשר עם ילד שהוא קטין, ואתה זה שצריך לשחק את המבוגר בקשר, אתה צריך למצוא את המקום של הטוהר – וזה מה שעשיתי. אם הייתי בוחר ללכת למקום אפל, זו הייתה פצצת זמן מתקתקת. זה דבר מאוד אפל גם ככה, לשים את עצמך במערכת יחסים עם ילד בן 15".
8 צפייה בגלריה
היה צריך למצוא את המקום של הטוהר לקראת הסצנות שלהם. גרייזר (מימין) מתוך "אנחנו מי שאנחנו"
(צילום: HBO)
"כל החיים שלי עברו לפריז, אבל אני כל הזמן מחפש סיבות לחזור לישראל"
ממרחק אלפי קילומטרים, בזום, השיחה עם מרסייה נודדת לעיתים למחוזות מופשטים. התהליכים הם שמעניינים אותו, נקודות המפגש בינו לבין היוצרים שאיתם הוא עובד, והתפתחותו כשחקן שרק לפני שנתיים היה חסר ניסיון ואנונימי לחלוטין. הוא נולד לפני 27 שנה בתל אביב, בן לספר הצמרת מישל מרסייה והדוגמנית לשעבר רונית זילברשטיין. למד ג'ודו וריקוד, שוחרר מהצבא עקב בעיות בריאותיות. ל"מילים נרדפות" הוא לוהק אחרי אודישן אחד בלבד. נדב לפיד כנראה זיהה בו את האינטנסיביות הטעונה הזו, שפשוט פורצת מהמסך בסרט.
וכאמור, תצוגת המשחק העזה והאמיצה של מרסייה זיכתה אותו בתשומת ליבם של מבקרים מכל רחבי העולם, כך שלבד מ"אנחנו מי שאנחנו", מצא את עצמו במספר פרויקטים נוספים מאז הפציע "מילים נרדפות". "החבל", למשל, פרויקט של הבמאי הצרפתי דומיניק רושה אשר צולם בצרפת ובמרוקו, ועתיד לעלות בערוץ ארטא. מרסייה מגלם בו את התפקיד הראשי, ובנוסף כבר צילם סרט בשנה שעברה בפריז עם במאית, ו"יש התעניינות מארצות הברית, איזה סוכן אחד שעוקב אחרי".
8 צפייה בגלריה
לפני שנתיים הוא היה אנונימי. מרסייה ב"מילים נרדפות"
(צילום: Guy Ferrandis / SBS Films)
אתה מכוון חד משמעית לקריירה בינלאומית?
"לא כיוונתי לזה, אבל גם לא חזרתי לארץ, אז כך זה התגלגל. פריז היא מרכז תרבות, אז הרבה דברים מתנקזים לפה".
וגם מרסייה עצמו התנקז לשם. כמו הצעיר היוקד והלא צפוי שהוא מגלם ב"מילים נרדפות", החל ללמוד צרפתית - בילדותו לא דיבר את השפה למרות שאביו יליד צרפת - ועבר לגור בפריז. עכשיו, הוא חווה שם את משבר הקורונה, לבדו. "בסך הכול זה אותו הדבר כמו בארץ", הוא מספר, "יש לנו סגר משעה שש, אבל חוץ מזה זה די דומה. גם אין ממש לאן לצאת. בלילה זה מגיע למינוס שלוש-ארבע מעלות... לאן תצא? אם כבר סגר אז עכשיו, כי קר מדי לצאת מהבית. אני נוהג להתאמן בחוץ, אבל עכשיו אין מצב".
איך התחושה שם כרגע, לאור המשבר, לעומת הארץ?
"זה אחר. ללא האנשים, פריז היא לא אותה העיר. אני גר פה כבר כמעט שלוש שנים. עברתי לפה עם הצעות עבודה ודברים, התחלתי לטייל באירופה, חייתי על המזוודה. אפילו אחרי שהקורונה התחילה המשכתי לנסוע ולעבוד. ב-2020 הייתי בשני פרויקטים, אחד בפריז ואחד בבלגיה, ואפילו למרוקו הגעתי. אז אני עוד לא רגיל לסטטוס הזה של 'לא נוסע'. זה נס, שהצלחתי לנוע ולעבוד עד עכשיו. אבל הסטטוס עכשיו, שאני צריך להישאר פה ולנסות לבנות לעצמי חיים, לבנות בית, אני עוד לא יודע איך מתמודדים עם זה".
געגועים לבית, למשפחה ולחברים, יש?
"בטח, מאוד. בשנה האחרונה ביקרתי בארץ פעמיים, בזמן המגפה. נקטתי בכל האמצעים שנדרשו, בידודים של שבועיים".
פריז היא כבר בית עבורך?
"אני לא יודע אם אני מתייחס לזה כך. בית זה משהו עם ערך ספציפי לכל אדם. במקרה שלי, הבית שלי נהיה הפרויקטים שבהם אני משתתף. קיבלתי מהם תשובות להרבה שאלות של זהות שהיו לי. הבית בפריז? קשה לי להגיד לך במאת האחוזים. גם כשאני בארץ, זה לא בית".
יואב, הדמות שאתה מגלם ב"מילים נרדפות", הוא טיפוס אובססיבי, קשה, בלתי חדיר. היה קשה לשחרר דמות כל כך מורכבת וקשה, אחרי שגילמת אותה? התחושות הקשות לגבי ישראל, למשל - זה משהו שחלחל אליך?
"ברור, זה לא היה יכול שלא לחלחל. אבל תהליך ההדחקה החזק הזה של יואב יצר גם התקרבות גדולה אצלי. אני לא רכושני כלפי ישראל, היא לא אובייקט עבורי. בתהליך העבודה על הסרט, ההתרחקות שעוברת הדמות של יואב הפכה אצלי דווקא לכמיהה לישראל, לחוויות שהיא מציעה ולדברים שיש רק בה. כל החיים שלי עברו לפה, לפריז, כך שבאיזשהו מקום חייתי את הסרט - אבל אני כל הזמן מחפש תפקידים וסיבות לחזור".
8 צפייה בגלריה
ההתרחקות של הגיבור הפכה אצלו לכמיהה לישראל. מתוך "מילים נרדפות"
(צילום: Guy Ferrandis / SBS Films)
והמצב בארץ? פוליטיקה זה משהו שאתה עוקב אחריו? או שהתנתקת מזה?
"אני לא חושב שאפשר באמת להתנתק מזה. התחושה הכי חזקה שלי כשאני בארץ, מהמעט שהייתי לאחרונה, זה שאנשים איבדו כל אמון במערכת. אתה מרגיש את זה בכל מקום, ברוסיה, בצרפת ובארצות הברית. אבל למזלי, אני מתעסק בזה בעיקר דרך התסריטים שנשלחים אליי, שאיכשהו להרבה מהם יש נגיעה לנושאים האלה".
אתה נמשך יותר לארט-האוס ולאינדי, לעומת המיינסטרים? כי כשחקן, ברמת הבחירות שלך, זה בהחלט נראה כך.
"אני לא מגדיר את זה כך. ממש עכשיו סיימתי לצפות ב'גמביט המלכה', ובמקביל אני צופה בגרסה הצרפתית שעשו לסדרה הישראלית 'בטיפול'. מצאתי שאני מאוד נמשך לזה. כשהייתי צעיר, בן עשר, הייתי בעצמי בטיפול. לשחק בסדרה כזו זה מעניין בטירוף, מבחינתי. המטרה היא ללכת בין הקצוות, אינדי ומיינסטרים, ארט-האוס ומיינסטרים".
היית מסוגל לראות את עצמך בפרויקט מיינסטרימי לחלוטין? בוא נגיד שמתקשרים ממארוול, בוא לגלם אצלנו איזה גיבור על.
"אין אצלי שחור ולבן, אין את הדיאלוג הזה. אם הדבר מעניין אותך - לך על זה. אותי, למשל, היה יכול לעניין לשחק בסדרות האלו של ערב שישי בתשע וחצי, ברמה של 'מה אני יכול לתת לצופה עכשיו, אחרי ארוחת שישי, כשהוא שוכב מול הטלוויזיה'".
רגע, רגע אנחנו מדברים פה על "סברי מרנן"?
"כן. אחרי ארוחת שישי, הצופה שוכב מול סדרות כאלה, במין מצב חצי מעומעם כזה...".
אז אני מבין שאתה מחפש את האתגר, אם כך.
"העבודה זה להגיע, לדעת טוב את השורות שלך, לתת עבודה. אבל אם אתה יכול לקחת את גרגיר הסיכון הזה, האתגר - זה מה שמעניין אותי".
