מה המשותף לישראל ואיראן? אם תשאלו את מנהלי פסטיבל הסרטים בברלין, שנערך השנה באופן מקוון, אלו שתי המדינות היחידות שסירבו לאשר לבכירי במאי הקולנוע שלהן לצאת את גבולותיהן ולהשתתף פיזית בפסטיבל. הנציג הישראלי הוא נדב לפיד, ש"מילים נרדפות" שלו זכה בדוב הזהב בשנת 2019. הנציג האיראני הוא מחמוד רסולוף, שסרטו There is No Evil קטף את הפרס אשתקד. שניהם נבחרו לשפוט בתחרות הבינלאומית השנה שנערכת בתנאי קורונה. יציאתם של שני הבמאים מארצם – סורבה. האיראני, בשל היותו נתון במעצר בית משום שסרטו הנ"ל מהווה "תעמולה כנגד הממשלה האיראנית" (בנוסף נאסר עליו לעשות סרטים למשך שנתיים). הישראלי אפילו לא זכה בנימוק המפוקפק הזה, וועדת החריגים פשוט קבעה שאינו יכול לצאת מהארץ. וכך צופים השניים ב-15 סרטי התחרות מרחוק, ומשתתפים בישיבות השיפוט בזום.
מתכונת הפסטיבל השנה, כאמור ובאופן מתבקש – שונה. במהלך הימים האחרונים מוצגים סרטי המסגרות השונות בפני עיתונאים ואנשי תעשייה דרך אתר האינטרנט של הפסטיבל. קצת מוזר לצפות בסרטים בחמימות הביתית, ללא התורים המשתרכים והקור הברלינאי המקפיא את קצה האף, אבל השנה האחרונה לימדה אותנו שהמוזר הוא השגרה.
התחרות הרשמית אמנם נעדרת נוכחות ישראלית, אבל שני סרטים מתוצרתנו ממוקמים במסגרות האחרות, ושניהם נחשפו בימים האחרונים (הצפייה בכל הסרטים מחולקת לפי ימים ומוגבלת ל-24 שעות). הראשון הוא "54 השנים הראשונות – מדריך מקוצר לכיבוש צבאי" של אבי מוגרבי, שכמה מסרטיו התיעודיים הקודמים כבר התארחו בפסטיבל ("אוגוסט", "בין גדרות").
כמתבקש משמו, סרטו החדש של מוגרבי מספק היסטוריה תמציתית של הכיבוש הישראלי בשטחים, כאשר הבמאי עצמו, עם זקן תיש ומראה של מלומד צרפתי, מלווה את הדימויים בהרצאה המבקשת לחשוף את הדינמיקה שבעזרתה מנכיח ומנציח הכיבוש את עצמו. הטון הוא סרקסטי במתכוון, אבל אין בכך כדי לייצר זילות של המצב. הסרט מבוסס בעיקר על עדויות של קצינים וחיילים מארכיון שוברים שתיקה, אך גם על צילומים מהשטח. באמצעותם בוחן מוגרבי את הסמנטיקה והפרקטיקה של המושג "כיבוש צבאי". כיצד הוא נהפך למפעל שהעובדים בו יכולים להיות כל אחד מאיתנו. יש בו תיאור קר, נטול רגש, של פעולות יומיומיות. אין בו פוליטיקאים וגם לא עדויות של פלסטינים. מאידך, גם אין בו אותה מורכבות אסתטית, אתית ורעיונית שאפיינה את סרטיו המצוינים של מוגרבי דוגמת "איך הפסקתי לפחד והתחלתי לאהוב את אריק שרון" ו-"32-Z".
השילוב של עדויות, דימויים ארכיוניים והרצאה דידקטית מקנה לסרט אופי אקדמי, אך לא פחות מכך – של משפט, שבו הצופים הם חבר המושבעים. המסה של הדוברים (רובם מצולמים על-רקע מדפי ספרים, אולי כדי להראות כיצד אלימות היא גם נחלתם של מי שמחשיבים עצמם כאינטלקטואלים) יוצרת מתקפה אפקטיבית על הצופה, שבהדרגה מוצא עצמו נע ממעמד של מושבע לזה של נאשם. אחרי הכול, הדברים המסופרים והנראים נעשים (גם) בשמו. עם זאת, קשה שלא לחוש שהסרט, אחרי הכול, נעדר פרספקטיבה מעניינת באמת, וההבניה הנרטיבית שמבקשת להעניק היגיון – ועל כן, גם סוג של תוקף מעוות – לשליטה הישראלית בשטחים אינה מחדדת תובנות מחודשות. אבל יש משהו מצמרר בשקט שבו מדווחים המבצעים על הפשעים שביצעו או היו עדים להם, ואם צעירים לפני גיוס יצפו בסרטו של מוגרבי כדי לחשוב פעם נוספת על הדרך שבה הם רוצים להעביר את שירותם הצבאי – דיינו.
הסרט השני, "מישהו יאהב מישהו" של הדס בן-ארויה, עשוי להיכנס לכל אנתולוגיה עתידית שתעסוק בסקס בקולנוע הישראלי, וזאת בזכות שתי סצינות מאוד ישירות שתופסות חלק משמעותי בו. כמו בסרטה הראשון והיפה, "אנשים שהם לא אני" (2016), בו גם כיכבה, זהו סרט העוסק באנשים צעירים מנותקים, רגשית כמו גם מהעולם, והאופן שבו הם מקלפים מעליהם, בעדינות ומבלי שאף ירגישו בכך, את חומות הריחוק ונהפכים לבני-אדם כנים וחשופים יותר.
הסרט, שכותרתו לקוחה משירה של לאה גולדברג "זה מכבר", מחולק לשלושה פרקים שכל אחד מהם מפגיש אותנו עם דמות אחרת, שבפרק הקודם תפסה מקום משני. בפרק הראשון צעירה בשם דני (הדר כץ) מגיעה למסיבה כדי לבשר למקס (לייב לב לוין) שהיא בהריון ממנו; באפיזודה השנייה מקס מממש את הפנטזיות המיניות האלימות של חברתו, אבישג (אלישבע וייל); ובסיפור השלישי, היפה מכולם, נוצר קשר אינטימי עדין בין אבישג ובין רווק מבוגר (יואב הייט) שהיא הדוג-ווקרית של כלבתו.
יש משהו יפה באופן שבו אבישג נהפכת מדמות משנית לחלוטין לגיבורה האמיתית של הסרט. אני אוהב גם את עיסוקה של בן-ארויה, בסרט זה כמו בקודמו, בחרדה מפני אינטימיות שמאפיינת כמסתבר רבים מבני דורה. ישנן בו גם כמה סצינות נהדרות, כמו זו שבה לומדת אבישג, דרך מדריך יוטיוב, להפעיל פטיפון, ואחרת שבה היא פשוט יושבת לבדה על שפת בריכה פרטית מוזנחת, מלאה בעלים, לוגמת מבקבוק יין, כשברקע נשמע השיר שמעניק לסרט את שמו בביצועו של מתי כספי. זהו סרט מפותח יותר מקודמו, פה ושם נזרקת שורה יפה ומדויקת, וסיומו פשוט יפהפה.
צפייה בסרטי התחרות הבינלאומית, שעליהם תבוא סקירה נפרדת, מגלה בינתיים את הסרט הראשון, כמדומה, של עידן הקורונה. זו סרטו של ראדו ג'ודה הרומני, בעל השם הפרובוקטיבי, Bad Luck Banging or Loony Porn, שנפתח אמנם בסצינת מציצה ומסתיים בטבח באמצעות דילדו, אבל כל המשתתפים בו עוטים מסכות הגנה! וכמו בישראל, חלקם אינם תמיד מקפידים על עטיה נכונה. על הסרט עצמו – נהדר! – בפעם אחרת.
