"יש אמביוולנטיות בפרס מפעל חיים", אומר האמן פיליפ רנצר. "מצד אחד, יש בזה הכרה בכך שאתה מפעל. אולי מפעל כושל, אבל מפעל", הוא צוחק, "אבל מצד שני, יש בזה אלמנט של סיכום, כלומר – קיבלת את הפרס, מה עושים עכשיו?"
בשבוע שעבר התבשר פרופ' רנצר בן ה-63, אמן ותיק וחבר סגל בחוג לאמנות באוניברסיטת חיפה, כי זכה בפרס מפעל חיים בתחומי האמנות הפלסטית לשנת 2019 ממשרד התרבות והספורט. הוא נולד ברומניה, עלה לארץ עם משפחתו בגיל 3, למד בבית הספר לאמנות "המדרשה" עוד כשפעל ברמת השרון, ומאז עובד ומציג בתערוכות בארץ ובעולם.
הוא פסל וצייר ישראלי ותיק הפועל בסצנה כבר כארבעה עשורים. מוכר בעיקר בזכות השימוש שלו בחומרים כמו עץ, ברזל ורדי מייד, איתם עבד בווריאציות שונות ומגוונות. לאורך מרבית הקריירה שלו עסק בנושאים אישיים, שנבעו מהביוגרפיה שלו: מחוויות ההגירה כילד ומבוגר והחיים במעברה. כך בתים המוצבים על אופניים, שחזרו שוב ושוב בגרסאות שונות הפכו לדימוי מוכר ביצירתו. ב-1992 הציג בדוקומנטה – אירוע האמנות החשוב בעולם בקאסל, גרמניה, וב-1999 ייצג את ישראל בביאנלה לאמנות עכשווית בוונציה. עבודותיו נמצאות באוספים מוזיאליים ופרטיים בארץ ובעולם, והוענקו לו שמונה פרסים מטעם משרד התרבות, מוזיאון תל אביב, מוזיאון ישראל וקרן אמריקה ישראל.
אנחנו נפגשים בסטודיו שלו בקריית המלאכה בדרום תל אביב, שם הוא עובד כשנה. הוא עדיין מחזיק סטודיו נוסף ברחוב קיבוץ גלויות הסמוך, אותו חלק במשך שנים עם חברו הטוב, האמן אורי קצנשטיין, שהלך לעולמו במפתיע לפני כשנתיים. "היה לי קשה להיות שם", הוא מסביר, "הייתי צריך לעבור למקום חדש". את רוב חייו הבוגרים בילה בתל אביב, אך בשנים האחרונות חי במושב בן שמן עם אשתו, האמנית אנג'לה קליין, ושני ילדיהם הקטנים. מלבדם יש לו עוד שני ילדים מבוגרים מנישואים קודמים.
אמנות היא אקט של נדיבות
אמנות פלסטית איננה תחום פופולרי בישראל בימים אלה, אבל לדברי רנצר, ככה זה היה מאז ומעולם. "בקהילת האמנות הפלסטית יש אמנים מסחריים יותר ופחות, ויש מוערכים יותר ופחות. זה לא תמיד חופף, וגם הסיבות בשני המקרים לא ברורות. אף פעם, למשל, לא הייתי נוכח במכירה פומבית. אומנם עבודות שלי נמכרו במכירות כאלה, אבל מסקרן אותי לדעת למה סוג של אמנות, שלא בהכרח מעתיקה את הטבע, היא כזו שיש לה דרישה. אני חייב להודות שהרבה פעמים אני מופתע לטובה שלאהדה רחבה ורייטינג יש סיבות טובות".
אתה מנסה להיות מובן?
"כאמן אני תמיד מתאמץ להיות ברור, נגיש וקומוניקטיבי. הסכנה היא שזה יכול להפוך אותך לחנפן. הניסיון לעשות את מה שאני מאמין בו בלי להתחנף - ועדיין להישאר קומוניקטיבי - הוא מלאכה קשה יותר. לא הייתי אומר שאני מנסה למצוא חן, אבל אני משתדל לדבר בשפה של בני אנוש. אני לא רואה בזה פחיתות כבוד".
התפיסה הזו, הוא מספר, היא תוצאה של תגובה שקיבל מאספן. "פעם הזמינו אותי לעשות ספר הדפסים. מי שמימן את הפרויקט היה אחד האספנים שיש לו באוסף גם כמה עבודות שלי. יצרתי מקבץ של רישומים שנלקחו אליו ואל אשתו. כשהחזירו לי את הרישומים סיפרו לי שהם אהבו אותם מאוד, ואז היה רגע של שקט. שאלתי: 'נו?', ואז ענו לי: 'אבל אתה יודע, הם היו רוצים שבמקבץ יהיו גם אופניים עם בתים'".
"בתור אמן ביקורתי וזועם, הייתי צריך להגיד: 'מה פתאום, זה לא קשור'. אבל חשבתי עוד שנייה, ואז אמרתי שאם זה באמת ישמח אותם – אני אעשה את זה. הרגשתי כל כך טוב עם זה, לא כי הוא גביר ואני מנסה לרצות אותו, אלא כי זה דימוי שיש לי בעלות עליו. החלטתי לא לחזור עליו, אלא לנסות להעמיק אותו, להכניס אותו לקונטקסט חדש, ואני מבסוט מאיך שזה יצא".
ומה הבנת מזה?
"הבנתי שאמנות היא אקט של נדיבות, לא של חנופה. אתה יכול להיות נדיב עם היכולות והכישורים שלך ולשמח אנשים אחרים. לא כל יצירת אמנות חייבת להיות עקרונית, לוחמנית וביקורתית. אתה יכול מהמקום שלך לעורר שאלות ולאתגר בטעם ובמחשבות".
אולם לא עם כל הדימויים שיצר בעבר ממשיך רנצר לנהל מערכות יחסים פעילות: "יש דברים שעם השנים קיבלתי מעין זכויות יוצרים עליהם, כמו כתב היד שלי ודברים שאני מזוהה איתם. אני משתדל לא להתפתות ולחזור אליהם", כך קרה למשל עם סדרת דובי הצעצוע המחוצים שנולדה ברגע מקרי ואפילו רומנטי.
"הייתה לי אז בת זוג חדשה שבאה מאיטליה, והיה לה כאן קשה מאוד בהתחלה. היא באה לבקר אותי בסטודיו בסדנאות האמנים בתל אביב. היה לי שם מטבחון שהיו זרוקים בו כל מיני דברים. מצאתי שם ראש של דב צעצוע פרוותי, לקחתי אותו והכנסתי אותו למסגרת אובאלית, כך שהוא נראה מחוץ ועגמומי, כאילו נכנס עם הראש בזכוכית. החבאתי אותו מאחורי הגב, ואז ניגשתי אליה ושאלתי אותה אם היא רוצה לראות איך היא נראית והוצאתי את הדובי המחוץ. זה הצחיק אותה, ואפילו נתן לה אופק אופטימי.
"קראתי לזה 'דיוקן מלנכולי', הצגתי אותו באחת התערוכות שלי, והוא נמכר עוד לפני הפתיחה. שנים אחרי, אספנים עוד מבקשים ממני דובים מחוצים, וזה מדהים אותי איך דווקא הדימוי הזה תפס אנשים, למה דווקא את זה הם רצו שיהיה להם בבית. הפיתוי לחזור לדימוי הזה הוא גדול, אבל בניגוד לדימוי של האופניים, שמלווה אותי מאז שאני זוכר את עצמי, את הדימוי הזה הרגשתי שמיציתי".
ממה התחיל דימוי האופניים?
"עלינו לארץ כשהייתי בן 3, ואם יש לי זיכרון ויזואלי משם - הוא של ערב הנסיעה ארצה. הלכתי עם אבא שלי ואחותי למכור את האופניים שלנו. לי היה תלת-אופן. זה כנראה היה הדיכאון הראשון שלי. היום אני יודע שזו הייתה תחושה שלוקחים לי את החופש, את התנועה, כי לוקחים לי את האופניים.
"אחרי הרבה שנים שאלתי את אבא שלי, שהיה ציניקן לא קטן, אם הסיפור הזה נכון. הוא הסתכל בזלזול ואמר: 'כן, הלכנו, אבל לא למכור אותם, כי מי בכלל היה רוצה את האופניים האלה?' – על האופניים שהיו כל עולמי. 60 שנה אחרי, האופניים עדיין מרגשים אותי. זה כלי תחבורה שמאז ומעולם רכבתי עליו ואני אוהב אותו אהבת נפש. הנושא של הבתים על האופניים שנמצאים בתנועה הוא לקחת את הדבר הכי לא נייד שיש, ולהציב אותו כמו צב שעובר ממקום למקום. רק שנים אחרי שהתחלתי לעסוק בדימוי הזה, הגירה ונדידה נהפכו לאופנה, ונוצר כל הפולקלור הזה סביב קיבוץ גלויות".
אתה יכול להשוות את עצמך למהגרים העכשוויים?
"הגירה תמיד מלווה בקושי, אבל לנו הייתה הגירה אופטימית. אבא שלי היה ציוני מהשומר הצעיר, החלום שלו היה לעלות לארץ מטעמים אידיאולוגיים. בימינו, המהגר הוא בדרך כלל אדם נרדף, שלא יכול לחיות במולדת שלו, בין אם זה מטעמים פוליטיים, כלכליים או אידיאולוגיים. אבל גם בהגירה שלנו, אף שקרתה שנים אחריה, הדהדה מלחמת העולם השנייה. אבא שלי שנא את הרומנים. וואו, איך הוא שנא אותם".
בשנים האחרונות הוא עבר מעיסוק ביוגרפי ואישי בעבודות שלו, לעיסוק יותר צורני, פורמליסטי, שמתמקד באמנות עצמה. "גם זה בגלל אבא שלי", הוא מסביר. "הוא היה ארכיטקט. איש תרבותי אבל מוגבל. הוא חשב, למשל, שמאז האימפרסיוניזם לא קרה שום דבר משמעותי באמנות. הוא היה מצייר צורות גיאומטריות מדויקות, והציורים שלו היו תלויים בבית. אני כבר כילד נחשבתי למוכשר בתחום, ידעתי להעתיק את הטבע, והוא היה מאוד גאה בי.
"אבל מאז שהפכתי לאמן פעיל ומציג - הוא היה גמור ממני. הוא חשב שאני לא מפגין את הכישורים שלי, שאני מחבל ביכולות שלי. הוא היה מאוכזב ממה שאני עושה. מצד שני, כמו כל רומני טוב, הוא היה גאה בילד שלו שמציג במוזיאון ומלמד באוניברסיטה ואז גם נהיה פרופסור. הוא אמר תמיד שהוא יודע שמעריכים אותי, אבל לא יודע על מה. וגם אני לא הערכתי את מה שהוא עשה. פעם אחת שאלתי אותו שאלה אכזרית: אם בתור אדם מוכשר שהיה קבור שנים במשרד של מע"צ בבניית בתי דואר, ומעולם לא הלך לתחום הפרטי, הוא לא הרגיש החמצה.
"הוא ענה לי שלא, שבעצם מה שהוא עשה זה לאפשר לי להעביר עליו ביקורת. זו תשובה אכזרית לשאלה אכזרית. ביום שהוא מת, עשיתי קעקוע של אחד הציורים שלו. ואז גם התחלתי להבין יותר ממה שהוא עשה, וגם יותר לאהוב את זה. היום אני תופס את עצמי עושה עבודות שמזכירות לי אותו ואת מה שהוא עשה".
למרות זאת, הוא בוחר פעם אחר פעם לעבוד עם אותם חומרים ומעיד על עצמו שתמיד אהב עבודת כפיים ומלאכה. "אני ממציא לעצמי כל מיני דברים, בונה לילדים מכוניות ומשחקים שעוברים מילד אחד לשני. תמיד הרגשתי הכי נוח לעבוד עם חומרים שהבסיס שלהם הוא עץ, אבל כל עבודה לגופה. החומר מבחינתי הוא אמצעי, לא מטרה. התכונות של החומר צריכות לשרת את העבודה. לעבודה יש את הצרכים שלה, ואתה צריך לכבד אותם. זה מעבר להעדפות האישיות שלי", הוא צוחק.
וגם עם רדי מייד יש לך מערכת יחסים מורכבת כל השנים.
"השתמשתי בזה לא מעט, אבל בשנים האחרונות אני מרגיש שזה לא מאתגר אותי במיוחד, אין לי יותר עניין בזה. היחס האמביוולנטי שלי לרדי מייד מקבל ביטוי בעבודה, כשאני יוצר דימויים שנראים כמו רדי מייד אבל בעצם אני יצרתי אותם. אנשים רואים עבודה שלי וחושבים שלקחתי רגל של שולחן או פלטת עץ ואיתן עבדתי. אבל אני ממש עושה את הדברים האלה מאפס. ישבתי וריצפתי בעצמי את הפלטות. זה יוצר בלבול בין חפץ מצוי לחפץ רצוי".
"באמנות בהוראה - אני מיסיונר"
תערוכת היחיד האחרונה של רנצר התקיימה בשנה שעברה בגלריה גורדון, איתה הוא עובד כבר 15 שנה. פסלים שלו מוצבים גם בגן הפסלים החדש של הגלריה שנחנך בסתיו האחרון. במקביל לעבודתו, הוא עסק בהוראה. "אין בית ספר בארץ שלא לימדתי בו", הוא צוחק. "לפני 8 שנים החלטתי שאני משאיר את כל הביצים בסל אחד, מפנה את התקן שלי במדרשה לאנשים צעירים יותר ומתמקד בעבודה באוניברסיטת חיפה. אני מאוד אוהב הוראה. זה התחיל, כמו אצל כולם, כאיזה פיתרון לקניית החירות שלי בסטודיו. אבל ככל שעסקתי בזה יותר, אני מבין שהחשיבות של זה לא פחותה מזו של העבודה האמנותית שלי. בשני המקרים אני מיסיונר".
מה זאת אומרת?
"אני לא מטיף לזה שיקומו לי מוטציות, חלילה. המיסיונריות שלי באה לידי ביטוי בזה שאני מטיף לסטודנטים להיות אנשים סקרנים יותר, מוסריים יותר, אתיים יותר. שילמדו להיות ביקורתיים, לא להתייחס לכל דבר כמובן מאליו, להיות קשובים למקום התרבותי שממנו באו, לגבש את הזהות שלהם. בשבילי זו הזדמנות נהדרת להיות מעורב".
בכל שנות הקריירה האמנותית שלך, לא חשבת לנסות את מזלך בחו"ל?
"לא רציתי", הוא צוחק. "אני אמנם אומר 'לא' מאוד החלטי, אבל ברור לי שזה נובע מפחד. כשהייתי צעיר, ואנשים בגילי יצאו לעשות קריירה בחו"ל, ידעתי עמוק בלב שאני לא אקריב שום דבר בשביל הקריירה שלי. אני רוצה להצליח, כמובן, אבל לא ראיתי את עצמי עובד כמלצר או נהג בניו יורק עד שיגלו אותי. יצאתי לחו"ל, נסעתי, הצגתי, חזרתי, אבל תמיד הרגשתי שמשהו עקר ביחסים האלה. נראה שגם לא כל כך חיכו לי שם. אולי הבינו שאין לי שום עניין לחיות במקום אחר. יש לי צורך עמוק להיות מחובר למקום שאני חי בו, לשפה, לטמפרטורה. שזה יהיה מקום שאכפת לי ממנו, שאני אוהב אותו".
ואתה חי בשלום עם מה שקורה פה מבחינה פוליטית?
"אני מכור לפוליטיקה, זה מאוד מעניין אותי ויש לי דעות, אבל אני משתדל שהעולם החיצוני הזה, שאני בהחלט חלק ממנו, לא יזלוג למה שאני עושה. לא כי מה שאני עושה הוא טהור ואני לא רוצה שהוא יתלכלך במציאות, אלא כי מה שקורה פה הוא מצב זמני, ואותי מעניינים מצבים שנשארים רלוונטיים לטווח הארוך. נכון, יש קולגות שיגידו: 'איך אתה יכול להרשות לעצמך לצייר ואזות כשמתחולל טבח', אבל אני לא יודע לצייר ואזה על רקע של טבח. גם זה מבחינתי אקט פוליטי ודרך להתמודד. לפעמים אמנות שהיא מאוד פוליטית מקוממת אותי ומעבירה אותי למחנה שאני בכלל לא שייך אליו, רק בגלל משהו רדיקלי מדי, טיפשי או פלקטי. אמנות פוליטית כאילו יודעת מה טוב ומה רע, מה שחור ומה לבן. באירופה ברור להם מי צודק בסכסוך, ואני כשמאלני טוב מוצא את עצמי לא פעם נאבק כדי להסביר שהמצב הרבה יותר מורכב".
יש לך ציפיות משר התרבות החדש?
"הוא תרם כליה. אז אולי הוא בסדר. לצערנו הרב, הרף באמת נמוך, אז יהיה קל מאוד לקפוץ מעליו".
גם בתקופת הסגר המשיך רנצר להגיע לסטודיו שלו בדרום תל אביב מדי יום. "כבר לא נשארו קירות שיכולתי לטפס עליהם בבית", הוא אומר. "באחד הימים של שיא הסגר חזרתי מפה, ושוטר עצר אותי בירידה לאיילון. הוא שאל אותי לאן אני נוסע, ועניתי שמהסטודיו הביתה. הוא ענה שהפעם הוא לא נותן לי קנס, אבל שאדע שאסור לצאת מלבד למקומות עבודה חיוניים. אז עניתי לו שאני מקום עבודה חיוני. אני פסל, אני עושה אמנות, וזה מאוד חיוני".
ומה הוא ענה?
"'אוקיי, סליחה, אז זה בסדר'. אני חושב שלהתכנסות הזו של כולנו תהיה גם השפעה טובה. היה נחמד לחגוג את יום העצמאות בלי קצף ופטישים ואת ל"ג בעומר בלי מדורות. זה מעין רוורס – פתאום יכולנו לשמוע ציוצי ציפורים, אין עשן, אין פקקים, אין לחץ ומועקה של האינטנסיביות היומיומית".
ומה לגבי התחזיות על מיתון בשוק האמנות?
"ירידות מחירים זה לא בהכרח רע. היום אמן עכשווי מקבל על עבודה יותר כסף מאמן קלאסי מהרנסנס. מה זה הדבר הזה? ציור של גרהרד ריכטר (אמן גרמני עכשווי מצליח) מקבל כמה עשרות מיליונים. אין ספק שהוא נהדר, אבל רבאק, מה זה מאה מיליון דולר? ריכטר עצמו, שהוא באמת איש נוקב, אמר פעם שהוא נכנס לגלריה ומסתכל על ציור שהוא עצמו צייר ולא מבין איך זה שווה יותר מבית. אני חושב שיש אובדן פרופורציות נוראי בנושא הזה. כסף הפך לסתם מספר, ונשכח משהו מאוד עמוק ביחסיות או בערך של דבר מסוים ביחס לתמורה שהוא מעניק. זה נשמע שאני יוצא נגד עצמי, אבל אני באמת לא מבין למה אמן צעיר בתחילת דרכו צריך לבקש על עבודה 15 אלף דולר. למה עבודות אמנות צריכות להיות כל כך קשות להשגה?"
