השנה החולפת הייתה קודרת במיוחד לעולם האמנות והתרבות. אולם דווקא בימים בהם הגלריות והמוזיאונים נותרו שוממים וסגורים, נפתח בירושלים "FEEL ביית" - חלל חדש לארגון "מקודשת" בראשותה של נעמי בלוך פורטיס. הוא ממוקם בשכונה היהודית-ערבית אבו-תור, הניצבת במרומי גבעה וצופה על כמה מהנקודות האיקוניות ביותר בבירה: העיר העתיקה וחומותיה, הר הבית, הר ציון, ארמון הנציב ועוד. החלל מארח יוצרים ויוצרות מתחומי האמנות והמוזיקה, המתבקשים, בתמורה, לדמיין מחדש את עיר הבירה כמעבדה של חיבורים אנושיים מכל הסוגים. מלבד תערוכות במקום, החלל, שמכונה על ידי אנשי המקום "נמל תרבות", משיק בימים אלו גם תחנת שידור בשם "מקודשת ONAIR", שתשדר פודקאסטים, פינות מוקלטות, מגזינים חדשניים, פעילויות אודיו ופורמטים לא שגרתיים אחרים, ובתום החורף תפתח במקום גם טיילת באורך קילומטר וחצי מפתח שער החלל, ותאפשר מרחב יצירה נוסף ומסקרן.
בימים אלו מציג החלל את "מעגל פתוח סגור" - תערוכת היחיד החדשה של האמן גיא זגורסקי, שהחל לעבוד עליה בעקבות פנייה של האוצר איתי מאוטנר. "הוא נזכר בעבודת ניאון שעשיתי בעבר, ובא אליי עם איזה רעיון מופשט של להדליק את האור במקום החדש", מספר זגורסקי בריאיון ל-ynet. "זה התחיל מהצבה של עבודת ניאון אחת, אבל אחרי שהגעתי למקום זו הפכה להיות תערוכה גדולה שהנפח שלה מתפרש על פני כל החלל". זגורסקי בן ה-48 הוא אמן פעיל ומשמעותי בסצנת האמנות המקומית. הוא בוגר תואר ראשון בלימודי אמנות במדרשה ותואר שני בבצלאל. במהלך השנים פעל ועבד גם בגרמניה, וכיום הסטודיו שלו ממוקם במרכז תל אביב. זגורסקי נודע בזכות היותו אמן שעובד עם חומרים רבים, מניאון ועד ברזל ועץ, ובזכות שימושו הרב בתעתועי אופטיקה, בניסיון להקסים את הצופים ולהוליך אותם בחלל התערוכה. תערוכת היחיד האחרונה שלו, "מטפס על הקירות", שהוצגה בקיץ האחרון בחלל פופ-אפ בדרום תל אביב, ואותה הגדיר כ"מחברת סקיצות בחלל ובתלת־מימד", כללה עבודות שהוצגו יחד כמיצב גדול מימדים, מלא הומור ושימוש מקורי בחומרים.
בתערוכה הנוכחית מציג זגורסקי מגוון עבודות, כאשר הגדולה והמרכזית ביניהן היא עבודת ניאון המתנוססת בחלקו העליון של חזית הבניין של "מקודשת" ומאירה אותו עם המילה "אור" בעברית, ערבית ובשפת הסימנים. "התחלתי לעבוד עם דימויים שאני עובד במשך שנים", הוא מספר, "ולכופף אותם לכיוונים שלי. כמו בהרבה מהעבודות שלי, גם פה יש מצב פשוט ובינארי של עובד/לא עובד, חושך מול אור. אם הניגודים האלה לא היו מתקיימים לא היה קורה כלום. אני אוהבת להיות ליטרלי ולייצר דברים פתייניים ונגישים, כאלה שגם אם אתה רק עובר שם במקרה, הם יגרמו לך להיתפס עליהם". זגורסקי הוא כמובן לא האמן הראשון שמשתמש בניאון בעבודותיו. השימוש בגופי התאורה, בעיקר כדי לכתוב משפטים מוארים שתופסים את העין, הוא פופולרי כבר שנים רבות בעולם האמנות הבינלאומי, בין השאר הודות לאמנית הבריטית המצליחה טרייסי אמין שמשתמשת בהם על בסיס קבוע. גם בארץ אנחנו רואים שימוש בפורמט הזה בשנים האחרונות אצל אמנים כמו מאיה אטון, אורי הולבן ואחרים. "הניאונים הם דימוי מרשים, ואותי באופן אישי הם תופסים בעיקר כשהם מרכיבים טקסטים", הוא מסביר. "עשיתי הרבה עבודות ניאון בעבר, חלקם בתוך מיצבים גדולים יותר. אני אוהב לשלוט בתנועה של הצופה בחלל, והניאון גורם לו להפנות מיד את המבט כמו מלכודת זבובים. אני קונטרול פריק במה שקשור בהתנהלות של עין הצופה, ואני משתמש בשליטה הזו במבט כאסטרטגיה".
אולם בכל זאת יש לא מעט דברים חדשים שעשה הפעם זגורסקי לראשונה. "מעולם לא כתבתי טקסטים בערבית. זה פשוט לא עלה בדעתי, אני אפילו לא יודע למה", הוא מודה, "אבל הפעם הבנתי שזה צריך להיות קומוניקטיבי לקהל המיידי של המקום הזה, שהוא דובר ערבית. בנוסף, יצרתי רישומים של הידיים שלי שמסמנות בשפת הסימנים את המילה 'אור' בעברית וערבית – כי מסתבר שלכל שפה יש את שפת הסימנים שלה. גם הרישומים האלו הפכו לעבודות ניאון, שהן חלק מהעבודה הגדולה הזו". במקביל לעבודה שמוצגת בחזית המבנה, ישנה עבודה המשלימה אותה בתוך החלל עצמו, רק שבמקום "אור" היא נושאת את המילה "חושך" בניאון - גם היא בעברית, ערבית ושפת הסימנים. בעבודה נוספת בתערוכה רצים למעלה מ-100 משפטים שונים בעברית, אנגלית וערבית. גם זו עבודת אורות מרצדים, אך לא בטכניקה של ניאון, אלא עשויה לוחות של נורות לד שרצות בטכניקה לואו-טקית, בדומה לזו שאנחנו מכירים מפיצוציות. המשפטים היומיומיים אותם בחר זגורסקי להציג בחלק זה, כמו "למה היא לא מתקשרת", או "אל תשכח להדליק את הדוד", מאזנים את הפאתוס שמייצרות עבודות הניאון, ומזכירים שכולנו, בסך הכל, בני אדם עם צרכים ורצונות דומים. בעבודת הווידאו שמציג זגורסקי בתוך חלל התערוכה הוא מתמקד בנורת ליבון ששוקעת אל תוך פח נפט, שגם מכבה אותה, אך גם זה שמדליק אותה. "זו מטאפורה נורא פשוטה על נרטיבים ישנים, על הגבולות של כוח, והקריסה שלו אל תוך עצמו".
וזה מתקשר עבורך גם למיקום הפיזי בו מוצגת התערוכה?
"כן אבל אני לא כזה מתוחכם. יש לי בנק של דימויים שמסתובבים בראש, ופתאום אפשר היה לקרוא אותם בתור משהו אחר. זה לא שהתחלתי מהסיפור של המקום".
אז אתה לא הולך להגיד שיצרת עבודה על הכיבוש.
"לא. אני אף פעם לא יכול ליפול לקטגוריה הזו של אמנות פוליטית. זה מרגיז אותי ובלתי נסבל בעיניי".
למה?
"כי מעולם לא נתקלתי במשהו כזה שעשוי טוב. זה מגויס, יש לזה תכלית. מעבודות כאלה אתה אמור לצאת יותר חכם, אבל אני אוהב את ההיפך - את המשחקיות ואת הטמטום. רק משם, לדעתי, אפשר ללמוד אמיתות עמוקות".
גם פסל הקרנף הענק שבחלל התערוכה - שלושה מטרים על מטר ו-20 של קלקר ופיברגלאס ("השיש של המאה ה-21"), לא מגיע ממקום של התייחסות ל"התקרנפות" פוליטית. "זה פסל שעשיתי לפני 20 שנה, אולי אחד הפסלים הכי מפורסמים שלי לאורך השנים" מסביר זגורסקי. "הוא הסתובב הרבה בתערוכות בארץ ובעולם, וביתר הזמן הוא מאוחסן בבוידעם בסטודיו. יש לו פרשנות אקטואלית וזה בסדר, אבל לפני שהוא קרנף, הוא גוש ענק של חומר. משהו שמפריע בחדר לפני שהוא בכלל דימוי. הוא גם נורא מלוכלך, הוא נראה כמו הר של חרא של פרות".
אמנם לא כל כך נעים לו להודות, אבל השנה האחרונה הייתה טובה עבורו. "אני גם ככה כל הזמן בסטודיו, ומבחינתי הייתה הקלה שלא קורה כלום מסביב", הוא מספר, "פתאום נהיה בזבוז זמן כללי וכבר לא הייתי צריך להסביר להורים שלי למה אני עושה מה שאני עושה".
אתה באמת עוד צריך להסביר להם?
"לא ממש, אבל כן הייתה פעם שהייתי צריך להסביר לאבא שלי למה אני חותך פלטות בצורות שבעיניו 'הרסו את החומר'. היום הם מבינים שאפשר לנסר גם באלכסון".
ועל מה אתה עובד עכשיו?
"אני תמיד עושה משהו. לאחרונה חזרתי לעבוד שוב בברזל. במהלך הסגרים המחסנים היו סגורים, אז לא היה לי מאיפה להשיג את החומר. אני תמיד עובד עם מה שזמין, וכשאי אפשר להזמין חומר, אני פשוט עושה יותר רדי-מייד או משתמש בעץ".
