אם אתם עדיין מתקשים לגבש דעה באשר למחיקת ציור הקיר בחוף מציצים, אתם מוזמנים לתרגיל המחשבתי הבא: ביקום מקביל הוציא הבוקר ראש העיר תל אביב-יפו רון חולדאי הודעת דובר, שאמרה "נענינו ומחקנו את ציור הגרפיטי של הבחורה שעוברת ניסיון אונס, בחוף 'יבוא לך, דינה, יבוא לך' בעיר. חופש הביטוי והאמנות הם ערכים חשובים בעירנו, ולמרות זאת, מאחר שהציור נתפס כקבלה של מעשה פסול ופלילי, החלטנו להיפרד ממנו". אם כל הסיפור עדיין נשמע לכם כמו פגיעה מיותרת ביצירת אמנות לא מזיקה, אז כנראה – כמו שאומר הביטוי – באמת אין לכם אחות.
אני מודה שעד היום לא כל כך הבנתי את ההלחם הזה, תרבות האונס. לא הבנתי מה הקשר בין פולקלור למעשה פלילי. אבל העולם שלנו משתנה, ואני מבינה יותר ויותר איך האחת מעצבת את השני. ויותר מזה – אין מנוס מלהבין שלפעמים כדי למנוע את השני, צריך להקריב את הראשונה. מצדי שזאת תהיה המונה ליזה על הקיר של המלתחות בחוף שרתון – אם שמים על המאזניים את הגרפיטי של רמי מאירי בצד אחד ואת ההשפעה שלו על התודעה החברתית בצד השני, אז כן, אני מוכנה לחיות בעולם שבו יצירת המופת של מאירי תוקרב על מזבח תחושת הביטחון שלי ושל נשים (וגברים!) אחרות בעולם. כן, קורבן שנתקשה לעמוד בו, אני יודעת, אבל ניאלץ ללמוד לחיות איתו. פרוז אנד קונז, זה שם המשחק.
תודעה לא מתעצבת בריק. תפיסות חברתיות לא מסתובבות בחלל נטולות הקשר ונצמדות אקראית לאנשים. הן מתגבשות לאט כמו נטיפים, משתנות לאט בהתאם לטמפרטורה ולתנאי השטח, ואת ההבדלים אפשר לראות רק אחרי רעידות אדמה כמו MeToo, שהן תוצאה של פעילות שנמשכה שנים. ולכל שוחרי הקולנוע, אני יודעת ש"מציצים" לא היה סרט שהטיף לתקיפות מיניות, שהוא בעצם הלעיג את גוטה ואת חייו העלובים וחסרי התכלית. אבל אם אפילו האנשים החכמים בוויקיפדיה לא הבינו שהסרט לא "מתאר את הווי החוף הקליל והנהנתני של תל אביב" (ריאליטי צ'ק, חברים. תתעוררו ותריחו את הרופי), יש לי יסוד סביר להאמין שהרבה אנשים אחרים התקשו בפרשנות האמנותית שלו. בכל מקרה, אני מהמרת עם רוב כספי המענק שלי על זה שהמחשבה שעברה בראשם של 99 אחוז מהאנשים שראו את ציור הקיר בחוף שרתון לא הייתה "הו, מה עגום הוא אורח חייו של הגוטה, וכמה מורכבת ורהוטה האמירה הביקורתית שאורי זוהר הצליח לשזור בין סדיניו המטונפים, מיד כשאגיע הביתה אכנס את ילדי לשיחה משפחתית בנושא", אלא יותר בכיוון של "היי, איזה קטע, הם מציצים לבחורות לשירותים".
מחיקת תרבות יכולה להיתפס בכל מיני אופנים. יש מי שיגידו שהיא ניסיון לאיין אירועים או תפיסות מסוימות כאילו הם מעולם לא קרו. אני חושבת שמקרה מציצים (סליחה, שרתון) שייך דווקא לקטגוריה אחרת. הציור הזה נמחק לא כדי להעמיד פנים שתקיפות מיניות לא קרו מעולם ואינן קיימות – אלא כדי שהסביבה שלנו תהיה רעילה פחות. לא כדי לשנות את העבר, אלא כדי להשפיע על העתיד. וכדי שבעוד דור או שניים אנשים צעירים יצפו ב"מציצים" וחלקם אולי יגידו "הו, מה עגום הוא אורח חייו של הגוטה", וחלק מהם אולי יגידו "לא יאמן מה נחשב פעם לקלאסיקה, הוא אשכרה כמעט אונס אותה", אבל אף אחד מהם לא יגיד "בוא'נה, איזה מגניב הגוטה הזה, הוא ידע איך לחיות. אני צריך צינור כזה בדיוק בגינה שלי גם". ואם מישהו התכוון לנצל את הציור הזה כדי לעבור שם עם הילדים שלו ולהגיד להם "אתם רואים, את זה אסור לעשות!" – אני בטוחה שהמציאות, למרבה הצער, תספק לו די הזדמנויות שהוא יוכל להפוך למקרה למידה.
