בסיפור חייה של ג'ודי גרלנד יש יותר מקמצוץ של טרגדיה. פרפורמרית אדירה שהייתה מהכישרונות הגדולים של הוליווד הקלאסית, אך גם מי שנוצלה כל חייה על ידי גברים וסבלה מהתמכרויות וחוסר יציבות נפשי. הסיפור של רנה זלווגר מעט שונה. החל משנות ה-90 ולמשך עשור היא הייתה שחקנית בולטת ומצליחה, ומאז הקריירה שלה דועכת. כעת, כשהיא בת 50, ובתפקיד המשמעותי ביותר שלה מזה שנים, היא מקבלת הזדמנות להציג את גרלנד ברגעי השפל של חייה, שגם בהם הכישרון הגדול עוד ניכר - וכך להזכיר לצופים את כישרון המשחק והשירה שלה עצמה, דרך חיקוי המחוות הפיזיות וצורת השירה הייחודית של גרלנד. אם אי פעם היה תפקיד אידיאלי לזכייה באוסקר – הרי שזהו התפקיד. לא הייתה כל הפתעה במועמדותה של זלווגר לפרס המשחק, אבל כן תהיה הפתעה אם בעוד יומיים היא לא תזכה.
הטריילר של "ג'ודי"
"ג'ודי: מעבר לקשת" (Judy) הוא עיבוד למחזה "קצה הקשת בענן" (2005) מאת המחזאי האנגלי פיטר קווילטר, שרץ בהצלחה על במות הווסט אנד. על העיבוד הופקד התסריטאי תום אדג' (יוצר הסיטקום "חולה אהבה"), והבימוי הוא של במאי התאטרון המנוסה רופרט גולד, שיש לו רקורד צנוע בהרבה של הפקות מצולמות לקולנוע ולטלוויזיה. אין זו ביוגרפיה המציעה סקירה רחבה של חייה של גרלנד, אלא השוואה הנוצרת מהצלבה של שני צירי זמן ספציפיים. התוצאה מוגבלת ביכולתה לבחון את דמותה המורכבת ובעיקר מקשה על מי שלא מכיר את הופעותיה הגדולות בקולנוע להבין את ההצדקה שבהצגת שלב השפל בחייה. ההופעה של זלווגר בתפקיד גרלנד מפתיעה לטובה, אך עדיין קיים פער משמעותי בינה ובין המקור, דבר שיהיה מאוד ברור למעריציה של גרלנד.
מרבית העלילה מתרחשת ב-1969, כחצי שנה לפני מותה של גרלנד, במהלך קצת יותר מחודש שבו היא הופיעה במועדון לילה לונדוני בשם Talk of the Town. שש שנים חלפו מאז הסרט האחרון שלה, והיא מצויה בדעיכה פיזית, מנטלית וכלכלית. אחרי שנים של התמכרות, ניסיונות התאבדות ותקופות אשפוז, הקול שלה כבר היה רחוק משיאו. במציאות היא כמעט ולא הייתה מסוגלת לתפקד ללא עזרה צמודה, והגיעה להופעות באיחור, לעתים שתויה במידה שלא אפשרה לה לשיר. "ג'ודי" מציג גרסה מרוככת למדי למצבה בתקופה זו, בניסיון להימנע ממפגן של התפלשות באומללות.
מול ההווה מוצבים חייה בשנים 1939-1936, כשגרלנד הייתה בת 16 (בציר העלילה הזה מגלמת אותה דארסי שואו), שנתיים לאחר שהוחתמה על חוזה באולפני MGM. זוהי תקופת האודישנים ל"הקוסם מארץ עוץ", הסרט בו היא שרה את הקלאסיקה שהגדירה את הקריירה שלה, במסגרת התפקיד שזיכה אותה באוסקר לשחקנים צעירים. כניסתה של דורותי לארץ עוץ מוצבת כמקבילה לכניסתה של גרלנד לקולנוע – כי מה פלאי יותר, לפחות למראית עין, מהכישרון והתהילה של ארץ הפלאות ההוליוודית?
המעבר בין 1939 ל-1969 מאפשר לקשור מבחינה רעיונית בין מה שנתבע מגרלנד בתהליך הפיכתה לכוכבת, לבין הקשיים הנפשיים והפיזיים שעימם התמודדה שנים לאחר מכן. לואי בי מאייר (ר'יצארד קורדרי), הבוס של MGM, הוא מי שמבטיח לה תהילה בתמורה לגופה ונפשה. מלבד העובדה שמאייר לא שמר את ידיו לעצמו, התהילה שהבטיח לשחקנית הצעירה טמנה בחובה נזקים נוספים. גרלנד שועבדה למכונת היח"צ של האולפן, הכוללת שליטה מוחלטת על חייה האישיים. ימי עבודה מפרכים של 18 שעות, 7 ימים בשבוע, מוצגים באופן חלקי. גם הקשר שלה עם שחקן צעיר אחר, מיקי רוני, מוצג באופן לא מעמיק ולא מדויק. אך מה שלא נעלם מהסרט הוא האופן שבו שהכוכבת נמוכת הקומה (1.51 מ'), בעלת מבנה הגוף השונה מזה של יפהפיות האולפן, נשפטה על בסיס המראה שלה והולעטה בכדורי מרץ לדיכוי התיאבון, לצד כדורי שינה שיסייעו לה להירדם בסוף ימי העבודה המתישים. ראשית הקריירה שלה קבעה את דפוס הניצול הכלכלי והשעבוד לסמים שיחריב את חייה.
בציר העלילה של 1969, גרלנד מנהלת קשר בעייתי עם סיד לופט (רופוס סיוול), בעלה השלישי - עוד אחד בשורת הגברים שבדרך כזו או אחרת ניצלו את כישרונה במהלך חייה. היא מפקידה ברשותו את ילדיהם המשותפים, הנערה לורנה (בלה רמזי) והילד ג'ואי (לווין לוייד), ויוצאת לסדרת ההופעות. במהלך תקופה זו היא תפגוש במסיבה את מיקי דינס (פין וויטרוק), טיפוס מפוקפק הצעיר ממנה ב-12 שנים (במציאות הם נפגשו בנסיבות שקשורות לאספקת סמים). ברנרד דלפונט (מייקל גמבון), בעל מועדון הלילה שבו היא מופיעה, ינסה לרסן את הסיכון בכך שיצמיד לה עוזרת אישית בשם רוזלין (ג'סי באקלי), אך לא בהצלחה מרובה.
נקודת האור האמיתית בחייה של גרלנד, לפחות כפי שהיא מוצגת בסרט, מגיעה ממקום אחר. בסלנג האמריקאי, אחד הכינויים להומוסקסואלים הוא "חברים של דורותי", המבהיר מה רבה מידת ההערצה לגרלנד בקהילה. השילוב בין תדמית הדיווה לסבל הרב שחוותה והאתגרים שעימם התמודדה, הזמין הזדהות עמוקה עם דמותה. "ג'ודי" יוצא מגדרו כדי להדגיש את החיבור ההדדי הזה, ולהציג אותו כאלמנט חיובי, ואפילו מושיע, בתקופה לא פשוטה בחייה של גרלנד. הכוונה מובנת, גם ברמת החנופה לקהל הפוטנציאלי של הסרט, אך הבחירה הזו מובילה לסצנת קליימקס מאוד גבולית מבחינת הטעם הטוב.
ההחלטה ליצור עלילה שנעה בין שני צירי זמן בפער של 30 שנה פותרת כמה בעיות. לו הסרט היה עוסק בכל חייה, הייתה מתחייבת מסגרת זמן ארוכה בהרבה, כשל סדרת טלוויזיה. בנוסף, המעבר בין שתי נקודות מאפשר להשתמש בשתי שחקניות בלבד, בעוד שניסיון להציג את גרלנד לאורך כל חייה, כולל התנודות המשמעותיות במשקלה, היה מחייב עבודת משחק ואיפור ברמת מורכבות ותקציב גבוהות יותר (וגם בצורתו הנוכחית, הסרט מועמד לפרס אוסקר על איפור).
אז יש לתסריט קונספט, המוצדק באמצעות תימה, אבל הוא מייצר בעיה. ייתכן שיוצרי הסרט חושבים שממילא הכל ידוע על חייה של גרלנד, ושאין צורך לפרט את כל העליות והמורדות בחייה, אך מה עם אלו שמכירים רק את הופעתה ב"הקוסם מארץ עוץ", ויודעים באופן כללי שהייתה לה קריירה רצופת בעיות? הדילוג על שלושים שנים בחייה של גרלנד חוטא לפרפורמית הגדולה והמורכבת, ואולי אף מקטין אותה בסוף חייה לממדיה של השחקנית רנה זלווגר. עד כמה שהאחרונה עושה עבודה מרשימה ואפילו מפתיעה ביכולות השירה וההופעה שלה, היא לא ג'ודי גרלנד.
