בשנת 2003 ביים הדוקומנטריסט האמריקאי המהולל, ארול מוריס, את הסרט שזיכה אותו באוסקר, "ערפל מלחמה". היה זה ריאיון ארוך, מרתק ומאיר עיניים עם רוברט ס. מקנמרה, מי שהיה שר ההגנה של ארה"ב בשנים הסוערות של משבר הטילים בקובה, המלחמה הקרה, רצח קנדי ומלחמת וייטנאם. ואולם הסרט, יותר מאשר היה אוטוביוגרפיה של אישיות פוליטית משפיעה שניצבה בכמה צמתים משמעותיים בהיסטוריה המודרנית של ארה"ב – היה מורכב מסדרה של 11 לקחים שמהם ניתן היה להסיק דבר אחד. ההיסטוריה נוטה לחזור על עצמה, ובני אדם, בעיקר פוליטיקאים, אינם לומדים ממנה דבר. מסקנה שקיבלה משנה תוקף בעיקר נוכח המעורבות הצבאית האמריקנית בעיראק באותה עת.
קשה שלא להיזכר בסרט הזה נוכח הצפייה בסרטו של רן טל, "מה היה קורה אילו? אהוד ברק על מלחמה ושלום", שהוקרן לראשונה בפסטיבל הסרטים הווירטואלי בירושלים, ויוצא עתה לסבב סינמטקים, בכפוף להגבלות הקורונה (בהמשך ישודר בקשת 12). כותרתו של הסרט ממקמת אותו בשדה היפותטי-פילוסופי. ההיסטוריה, אחרי הכול, היא סך כל מה שקרה, תוצר של פעולות שהתרחשו בסדר כזה או אחר; ההרהור על מהלך אלטרנטיבי שלה הוא לא יותר מאשר פנטזיה, שיש לה לעיתים יסודות פופולריים (ע"ע "ממזרים חסרי כבוד"), ולעיתים ערך מחקרי המסייע בהבנת מה שקרה דווקא מתוך בחינה של האלטרנטיבות. מה, למשל, היה קורה לו התוכנית המפורטת לחיסולו של יאסר ערפאת, תוכנית עליה עמל אהוד ברק בשנות ה-70, הייתה אכן יוצאת לפועל.
הבחירה המעניינת ביותר של הסרט, אולי אפילו מפתיעה, היא באהוד ברק. בעוד קל להבין מה משך את מוריס אל מקנמרה, אהוד ברק נחשב בקרב חלקים לא מבוטלים של הציבור הישראלי כהחמצה וכישלון. אחרי הכול, זה האיש שסולק בבושת פנים מתפקיד ראש הממשלה כשנתיים בלבד אחרי שעמד בשעת לילה מאוחרת בכיכר רבין בתל-אביב והכריז בפני קהל מריע של רבבות: "זהו שחר של יום חדש".
אבל נדמה שזוהי, אחרי הכול, התמה המרכזית של הסרט היפה והעצוב הזה: סיפורו הטרגי של מנהיג ישראלי, אולי האחרון שהיה לנו נכון לשעת כתיבת שורות אלה. מנהיג שמבקש לשנות מציאות, שחש כי מחובתו לפעול, לקבל החלטות, ללמוד את לקחי העבר וליישם אותם לקראת העתיד. "מה היה קורה אילו?" הוא סרט על מנהיגות, אבל הוא גם סרט על החמצה שמשליכה על החברה הישראלית כולה, בהווה.
סרטיו התיעודיים של טל – בהם "ילדי השמש" (2007) על קריסת החזון הקיבוצי, "גן עדן" (2012) על הסחנה ו"המוזיאון" (2017) על מוזיאון ישראל – מבקשים להגדיר את המושג החמקמק שנקרא ישראליות. אהוד ברק, כך נדמה, מייצג בעבורו את המושג הזה, על שחצנותו ותבוסתו. אהוד ברק הוא ביטוי מובהק של הישראליות לא רק מבחינת הביוגרפיה הצברית שלו (בן קיבוץ, איש צבא, פוליטיקאי), הוא גם סמל שלה כמי שנוצק מתוך המלחמה וביקש – עד כמה שהדבר היה אפשרי – להביא שלום. אחרי הכול, מלחמה ושלום הוא לא רק שם הרומן האפי של טולסטוי, אלא גם תמצית של ההוויה שממנה נוצקת הישראליות. מהניתוח האנליטי והקר שלו – אגב כך, הדבר היחיד הקרוב אצל ברק לרגש הוא חיוך דק ונדיר – הוא בוחן את ההיסטוריה הצבאית והמדינית של ישראל, כמי שהיה חלק פעיל בה, אך גם כמי שמתבונן בה ממרחק ביקורתי ומגיע למסקנה אחת: נכשלנו.
תובנותיו של ברק, באופן מפתיע, אינן מחדשות. זה שמדינת ישראל לא הבינה נכון את הסיבות לניצחונה במלחמת ששת הימים, ושקעה בשאננות שהובילה לטראומה של יום כיפור, לא אמור לגרום למאזיניו לפעור פה בהשתאות. גם היותו עד כילד, בקיבוץ, לנכבה ולניצולי השואה, למודחק של התודעה הישראלית-ציונית, אינה מספקת איזושהי פרספקטיבה רעיונית יוצאת דופן. ברק בזיכרונותיו, באנליזה ההיסטורית שלו, כמעט מתבקש לומר, מתעקש על המובן מאליו. הסרט עצמו אינו מבקש להתעמת איתו. טל, מעברה האחר של המצלמה, מסתפק בשאלות מנחות, כלליות, לא בהנחת פיתיונות. זה אינו ויכוח מר, גם לא חשבון נפש נוקב. הסרט גם לא מבקש להיות.
האם הסרט וברק עצמו מצליחים לפענח את הסיבה לכישלון? אין הכוונה לכישלון של שיחות קמפ-דיוויד (את המקום מגדיר ברק, איש בעל חוש הומור יובשני, כ"יהלום הכתר של מערכת בתי הכלא בארה"ב"), אלא קריסתו של מי שעשוי היה להיות המנהיג הישראלי החשוב ביותר אחרי, ואולי לצד, דוד בן-גוריון. התשובה, על כל פנים, היא לא. טל אינו מבקש לפענח את ההיסטוריה, וברק כמדומה אינו מצויד בביקורת עצמית. לפרקים נדמה שכולם, כולל ההיסטוריה עצמה שלא הכפיפה עצמה לגודל השעה שבה עמד הוא בראשות הממשלה, נושאים באחריות לכישלון. פעמיים צפיתי בסרט, ולא זכור לי רגע אמיתי של רפלקסיה עצמית מצד ברק.
מנהיג, אומר ברק, צריך לפעול במציאות מורכבת. לא לחוש שיתוק. חובתו לשנות – והסרט בהתאם (בדומה לסרטו הנ"ל של מוריס) מחולק לשישה פרקים ואפילוג, שכל אחד מהם עוסק בהחלטות להן היה שותף ברק. ההיסטוריה, לעומת זאת, מורכבת מאינספור אנשים שפועלים על-פי שיקול רגעי, והציבור – הו, הציבור הוא מי שמוכן לסקול באבנים את מי שמבקשים לחולל שינוי.
הסרט נחתם אמנם בתבוסתו של ברק לאריאל שרון, אבל רן טל בוחר לסיים אותו בהרצה של התמונה לאחור. כאילו אנו רואים סצינות נבחרות ממנו, מהסוף להתחלה. הקולנוע התיעודי, בניגוד למציאות, יכול להריץ את ההיסטוריה אחורנית, ובתוך כך, בנדיבותו, כמו להעניק לברק לחוות מחדש את הרגע שבו, על-פי הסרט, הכול התחיל ונגמר: מה היה קורה לו אכן הייתה מתממשת התוכנית ההיא לחיסול ערפאת. ספקולציות היסטוריות הן נחלתן של היסטוריונים ומתעדים. מנהיגים, לעומת זאת, מחוללים את ההיסטוריה או הופכים לקורבנותיה.
