את טום פטי צריך לשמוע במכונית. רצוי עם חלונות פתוחים, רגל נדיבה ויציבה על הגז ועל כביש ישר שנפרש עד האופק. זה היה נכון מהיום שבו החל את דרכו עם להקת שוברי הלבבות באמצע הסבנטיז, וזה הפך למוחשי אף יותר אחרי הסצנה הנהדרת ב"ג'רי מגווייר" שבה טום קרוז נוהג במכונית ומחליף תחנות עד שהוא נופל על 'Free Fallin. באותה השנייה קורה לו מה שמתרחש אצל כל אדם סביר שמאזין לפטי - הוא מחייך חיוך רחב וצורח את הפזמון עם הרדיו. לא בכדי הפכה הסצנה ההיא לאחת הזכורות בסרט. אחרי הכל, הבמאי שלו, קמרון קרואו, היה במשך שנים כתב ומבקר מוזיקה בכיר במגזין "רולינג סטון", והוא ידע בדיוק מה שירים של פטי עושים לאנשים.
האזנה בנסיעה לפטי היא עדיין הדרך המומלצת ליהנות ממנו, גם שלוש שנים לאחר מותו המוקדם מדי בגיל 67. כל כולו זועק מרחבים ותנועה, כשהאקורדים הפתוחים והיפים שהוא פורט על הריקנבקר שלו כמו קוראים לך לצאת מהבית. מעבר זריז על חלק מלהיטיו מאשש זאת: מ-Refuge שהשיק את הקריירה שלו, דרך Into the Great Wild Open ו-Learning to Fly הנהדרים, ועד לחומרים שהקליט בהרכבים בהם היה חבר: מאדקרץ' שקדמה לשוברי הלבבות ואליה חזר בשנים האחרונות לחייו, והטרוולינג ווילבוריס - הרכב הכוכבים המקסים עם בוב דילן, ג'ורג' האריסון, ג'ף לין ורוי אורביסון.
אולי בגלל הצורך הזה במרחבים פטי נתפס כאמריקני מדי עבור הישראלי הממוצע (ההפסד כולו שלנו, אגב). כשפטי קיבל הזדמנות לכבוש אותנו הוא דווקא לקח אותה בשתי ידיים. ב-1987 הוא הגיע כמופע החימום של בוב דילן בשתי הופעותיו בישראל. דילן היה איום ונורא (הוא אפילו התנצל על זה באוטוביוגרפיה שלו), אך פטי היה נפלא. אבל במדינה שבה יש יותר פקקים מכבישים, לא באמת היה לו סיכוי.
אולי עכשיו זה ישתנה עם ההוצאה המחודשת והמקיפה לאלבומו הקלאסי Wildflowers לרגל יום הולדתו ה-70 שחל היום (ג'). זה לא רק אחד האלבומים הכי יפים בדיסקוגרפיה הארוכה של פטי, אלא גם כזה שמומלץ להאזין לו דווקא בחדר סגור. כשפטי הוציא אותו ב-1994 הוא התכוון שהוא ישמע קצת אחרת מכל מה שעשה עד אז. הוא בדיוק חתם על חוזה עם וורנר ברדרס, ואחרי כמעט שני עשורים של הצלחה, הוא רצה לצאת קצת מאזור הנוחות שלו. מפיק העל ריק רובין, שעד אז התמחה בעבודה עם הרכבי מטאל וראפ, התיישב מאחורי הקונסולה. מרבית שוברי הלבבות היו גם כאן, הפעם על תקן נגנים בלבד. "ריק ואני רצינו יותר חופש ולא להיות כבולים לחמישה אנשים", אמר פטי בשעתו. כדי שלא יהיה משעמם באולפן רינגו סטאר הוזמן לתופף בשיר אחד (To Find a Friend), והמנצח והמלחין מייקל קיימן התבקש לתזמר ארבעה שירים (Time to Move On, It's Good to Be King, Wake Up Time ואת שיר הנושא) שמזכירים במידה את פול מקרטני.
עוד ביקורות מוזיקה:
העבודה על האלבום רצה, ובסופה הרכיב פטי הגאה 25 שירים ובנה על אלבום כפול. בחברת התקליטים שלו חשבו קצת אחרת וביקשו ממנו לקצץ מעט. התוצאה הייתה אלבום ארוך (מעל לשעה) ובו 15 שירים, והוא נמכר בשלושה מיליון עותקים בארצות-הברית בלבד. בשעתו היה דיבור על הוצאת חלק ב' לאלבום, שיכלול את עשרת השירים שהושמטו, אבל זה לא קרה. פטי ורובין המשיכו לשתף פעולה בעוד שני אלבומים, אבל לא שבו לאותם שירים שנותרו מאחור.
לאורך השנים חיכו המעריצים של פטי לשירים, ועכשיו הם סוף סוף יכולים ליהנות מהם. ויש ממה. המהדורה החדשה והמקיפה של האלבום, Wildflowers & All the Rest, היא הרבה יותר ממה שהם המתינו לו בסבלנות במשך יותר מרבע מאה. 54 קטעים הכוללים, לצד האלבום המקורי, את עשרת השירים שנותרו בחוץ, גרסאות ביתיות לשירים (Crawling Back to You למשל אפילו יותר מהיפה מהמקור - וזה לא קל לעשות) וביצועים נבחרים לשירי האלבום מהופעות שונות לאורך השנים. זו לא רק חגיגה למעריצי פטי, אלא גם אחת ההוצאות המחודשות הכי מרשימות ומוצדקות שראו אור בשנים האחרונות.
לפטי יש לא מעט אלבומים נהדרים, Wildflowers הוא בהחלט אחד מהם. הוא אמנם קצת שובר את הצליל הקבוע שלו - הוא פולקי, ובמובן מסוים אפילו פופי יותר. אבל דווקא לאלו שפחות בקיאים בקטלוג שלו הוא מקום נהדר להתחיל בו. לא רק בגלל שכמה מהשירים הכי יפים שפטי כתב נמצאים כאן, אלא כי זהו אחד האלבומים שהיו הכי קרובים לליבו, וכשמוזיקאי באמת אוהב אלבום שהוא הוציא - כדאי ורצוי להקשיב לו.
בשנים האחרונות לחייו פטי רצה לשוב לאלבום, הוא שקל אפילו לצאת איתו לסיבוב הופעות, אבל לא הספיק. מאז מותו - החודש, לפני שלוש שנים, יצאו לפטי כמה אוספים מקיפים ומומלצים, אבל הקופסה הנהדרת הזו היא אחת המצבות הכי יפות שמוזיקאי מת יכול לבקש לעצמו, וגם לקבל.
