כשמישהו נופל ככה בחצר, אתה שואל את עצמך: איך לא ראיתי את זה בא? אולי היה שם איזה סדק? אולי היה צריך לבדוק את היסודות?
זיכרונות ילדות אינם נעלמים, הם מתערבבים בחלומות. הם יוצאים מתוך האלבומים ונתלים במסגרות על הקירות. מכתבים שמורים וקולות מהדהדים מספרים את הסיפור. אני מחזיק בתמונות, משלים את מה שלא נאמר במילים.
ההווה מהיר וחד, העתיד מפתיע ועלול להתקצר. אני אתן לכם את העבר, אמסור לכם אותו במתנה.
התחלה
רוב הקיץ הייתה שמחה בהיריון. החום ירד על העמק, הכביד ולחץ על הכתפיים. בערב נשבה קצת רוח. מרים בת השבע ניגשה אל הג'ארה שבפינת החדר, הסירה ממנה את המפית הרקומה ומזגה לאמה כוס מים צוננים. שמחה שתתה והרגשתה השתפרה מעט. היא התכוננה ללידה. נשים רבות במושב לא הספיקו להגיע בזמן אל בית החולים ונאלצו ללדת בבית. התנאים היו קשים: הרבה אבק, ומים קרים במקלחת, הצמודה אל הרפת. שמחה לא רצתה ללדת כך. מרדכי הביא את המזוודה הקטנה, שכבר הייתה ארוזה ומוכנה, והם נסעו.
כשדרור נולד, שלחו שמחה ומרדכי איגרות למשפחות בגליציה, לספר על הלידה, אבל איש לא השיב.
שבוע לאחר הלידה הפציצו מטוסי חיל האוויר של איטליה את תל אביב. שמחה נחרדה: המלחמה כבר כאן! ונזכרה בכל הרעיונות שהיו לה כשרק הגיעה לארץ. מרדכי עמד לידה ומלמל, "נו, ככה זה". דרור שכב בעריסה - ארגז תפוזים שמרדכי ריפד בשבילו. הוא חייך מתוך שנתו ומרדכי אמר, "זה גליציאנר - איפה שיזרקו אותו, יסתדר".
בכל יום העירה שמחה את דרור כשהטל עדיין נח על העלים. היא אמרה, "חבל לבזבז את הבוקר", והוסיפה, "אלה השעות הכי טובות לעבודה". היא עזרה לו להתלבש, מרחה פרוסת לחם עבה בחמאה והסירה את הקרום מהחלב. הם יצאו אל שביל האבנים המרוסקות. כף ידו הקטנה נבלעה בכף ידה הגדולה, שהייתה תמיד רכה וחמימה, כמו האפרוחים הצהובים בחצר. כשהגיעו לגן התנתקו, וכל אחד מהם פנה לענייניו. בקושי אפשר היה להשגיח בחוטים הדקיקים הזוהרים שנשארו מתוחים בין אצבעותיהם. בזכותם אמהות יכולות למצוא את הילדים שלהן גם בחושך.
כשילדי הגן יצאו לטייל באחו, הגננת הכירה להם את הארינמל: "זהו חרק טורף, יש לו לסתות נשכניות והוא אורב לטרף בתחתית הבור". דרור לא פחד, אבא כבר הסביר לו שהארינמל הוא ידידם של החקלאים. "זו המלכודת", אמר אבא והצביע על משפך החול הקטן. הוא הכניס אליו קצה קש דקיק, הארינמל ניסה לתפוס את הקש, ופירורי העפר התמוטטו לתוך החור הקטן. אבא הניח את הארינמל על כף ידו, יצור עדין וקטן, כמעט שקוף.
דרור אהב את הטיולים עם אבא בשדות. כפות ידיו של מרדכי גדולות ומחוספסות, זרועותיו חזקות. הוא מרים את דרור על הכתפיים, קורא לו "גליציאנר קטן", ודוהר כמו סוס. בשדה הוא מרשה לו לרוץ בחופשיות. כשהוא מתרחק מדי או נעלם בין השיחים, מרדכי שורק את השריקה המשפחתית ודרור חוזר בריצה.
יום אחד בסוף האביב כהו השמיים מעל המושב, ענן שחור הגיע מדרום ועורר בהלה גדולה. כשהבינו שזהו נחיל ארבה יצאו כולם, אוחזים מקלות ופחים, צעקו והעלו ענני ארבה שחורים. החגבים, שנחתו בשדות התירס, הסתערו על המספוא, נדבקו לחולצות והסתבכו בשערות הילדים. מרדכי צעק, "הם תוקפים, צריך למהר. שלא יתמקמו כאן", וכבר התחרט שלקח איתו את בנו, ילד בן חמש, לעבודה כזאת. הוא הבעיר מדורות שהעלו עשן סמיך ודרור רץ, נופף באוויר, צעק וגירש את החגבים. כשמעד, מרדכי קרא, "קום, גליציאנר, קום". הוא השגיח עליו אבל במקום להושיט יד, רק אישר במבט: מותר ליפול. צריך לדעת לקום. דרור קם, ניקה את ידיו במכנסיו, הביט בברכיו המשופשפות ובחיוכו הטוב של אבא, והמשיך לרוץ.
אחרי יומיים הפולשים הסתלקו.
נחילי הארבה, שברחו משדות בית יוסף, הסתערו בזמזום מחריש אוזניים על השדות של קיבוץ שערי גלעד. כל חברי הקיבוץ התגייסו לרוץ אחריהם עד שהסתלקו.
למחרת הבעירה שמחה אש בטאבון שבחצר. היא בדקה אם הבצק מוכן לאפייה. בתנועות זריזות ומיומנות לשה את הבצק וצרה עיגולים. היא חשבה על דרור ומרדכי - כשיריחו את ריח הלחם, יבואו בריצה.
איזו דרך נקייה ופשוטה מצא הגורל לכתוב כך וכך ולחתום בנקודה. איזו דרך עבר הנייר עד שצנח בידיה של שמחה. לא היה אדם במושב שלא שמע את הזעקה שלה. עד קצה השדה נשמעה. מרדכי חשב שזה צפע, עזב הכול ורץ הביתה.
הוא מצא אותה על הרצפה. המכתב נשמט מידיה ונחת לצידה כמו פרפר גדול, הדמעות הרטיבו את פניה וצווארה והיא אמרה, "הם רצחו את כולם".
מרדכי נשך את שפתיו. הקשר עם הוריו ניתק מזמן. הוא קיווה שיום אחד יגיעו אליו בשורות טובות. עכשיו התנהג כאילו המכתב ששמחה קיבלה נועד גם בשבילו. הוא אסף אליו את שמחה, דרור ומרים. זו המשפחה שלהם, ארבעת כלונסאות הבניין.
השגרה חזקה מהצער. החיים משכו אותם קדימה כמו סוסים הגוררים עגלה כבדה.
רוצים לקרוא את ההמשך? לחצו כאן
"סערה במים רדודים", רננה ליש, הוצאת טפר, 192 עמודים
