כשבן צייטלין הציג את סרטו הראשון "חיות הדרום הפראי" בפסטיבל סאנדנס 2012, הוא הוכתר כמעט מידית כדבר הגדול הבא בקולנוע האמריקני. כישרון צעיר בשלהי שנות העשרים לחייו, שנראה מוכן ומזומן לפרוץ מתוך האלמוניות העבר לעבר עתיד מבטיח, מסעיר וגדוש בפרויקטים מרתקים. אולם מאז הקרנת הבכורה של היצירה המקורית והקסומה ההיא, שהביאה לו שבחים ופרסים בסאנדנס, קאן ושלל פסטיבלים אחרים, ואף שיגרה אותו עד לטקס האוסקר (יחד עם הכוכבת בת התשע קוואנז'וואניי ווליס, שהייתה מועמדת לפרס השחקנית הטובה, הצעירה ביותר אי פעם), הבמאי כמעט ונמחק מהתודעה. בשמונה השנים שחלפו להן בינתיים, הציפיות האדירות לסרט הבא שייצור צייטלין התפוגגו, והתחלפו בשאלה: לאן לעזאזל הוא נעלם? שאלה שקיבלה תשובה השבוע בפארק סיטי שביוטה, לשם חזר הילד בם ה-37 עם "וונדי" - הסרט המדובר ביותר בפסטיבל סאנדנס השנה.
הטריילר של Wendy
בדיעבד מסתבר שצייטלין לא נעלם, הוא פשוט השהה את תהליך ההתבגרות שלו כקולנוען. המסלול להצלחה מקצועית וכלכלית היה אמור להוביל אותו בעקבות הצעות מפתות מהוליווד, בדרך של יעילות ומקצועיות. בין זמן לכסף, וכסף ואין זמן. לעשות, לעשות, לעשות. הפסקות מתודיות שכאלה הן בדרך כלל עניין השמור לבמאים ותיקים, מבוססים ושחוקים כמו טרנס מאליק או סטיבן סודרברג, אולם צייטלין החליט על כך כבר בתחילת הדרך. הוא חזר אל הילדות המוקדמת שלו. דמותו של פיטר פן הייתה נוכחת שם בספרים שקרא, בסרטים שראה וחלומות שחלם. בחסות חברת ההפקות העצמאית פוקס סרצ'לייט (או בשמה המעודכן פשוט סרצ'לייט), עלה בידיו לממש אותם. עם תקציב גדול בהרבה מה-1.8 מיליון דולר שעלה "חיות הדרום הפראי", הוא יצא להרפתקה עם חבורה של ילדים שחקנים בארץ לעולם לא. לא זו של מייקל ג'קסון חס וחלילה, אלא במחוזות הדמיון הפרטיים שלו.
עיבודים קולנועיים רבים נוצרו לאורך השנים למחזה "פיטר ו-וונדי" שכתב ג'יי.אם. בארי ב-1904, ואיתם נסקה דמותו של פיטר פן לגבהים חדשים. מהסרט האילם "פיטר פן" מ-1927 בו שימש הסופר הסקוטי עצמו כתסריטאי, דרך להיט האנימציה הקלאסי "פיטר פן" של דיסני מ-1953 (וסרט ההמשך שלו "חזרה לארץ לעולם לא" מ-2002), ועד "הוק" של סטיבן ספילברג מ-1991 (בכיכובו של רובין וויליאמס), "פן" של ג'ו רייט מ-2015. כל אלה ואחרים שימרו את הדמות של פיטר פן צעירה, רעננה. כך גם בגיל 116 הוא נותר ילד נצחי, בלי קמטים. בן צייטלין, ואחותו אליזה, שאבו השראה מכל אלה. אבל בעוד שסיפור המסגרת והרעיונות המנחים שלו נמצאים בבסיס של "וונדי". העלילה, כפי שאפשר להניח משמו של הסרט, מובאת מנקודת מבטה של וונדי, הילדה השובבה (בגילומה של דווין פרנס) שחוברת לפיטר הפרוע והבלתי מרוסן. היא מתבוננת בו, נשבית בקסמו ומספרת פה את סיפורו.
הצבתה של וונדי כדמות ראשית היא סטייה מעניינת של צייטלין בפרשנותו לסיפור המקור, ובמקרה זה היא בת לאם חד הורית שעובדת בדיינר דרומי מטונף ולא נערה מהוגנת ודי מעצבנת ממשפחה בורגנית בלונדון. חריגה נוספת ומשמעותית אף יותר נוגעת לעולם בו מתחוללת העלילה. במקום להיסחף כמו קודמיו אל המחוזות הפנטסטיים שהגה בארי בזמנו, הדמויות מעוגנות בחווית מציאות מוחשית המתוארת בכשרון רב באמצעות צילומי תקריב, קומפוזיציות מאתגרות, עריכה תזזיתית, ומוזיקה נהדרת שמכתיבה טון נמרץ להתרחשויות. כל אלה מקנים לארץ לעולם לא חומריות ארצית, ממשית, ובלתי מתווכת. יש בה קירבה גדולה יותר לתפיסה החזותית של צייטלין ב"חיות הדרום הפראי" או מרחביו הפרטיים בעירו ניו אורלינס, מאשר לחזיונות הבדיוניים של בארי, דיסני או ספילברג.
בשילוב בין דמיון ומציאות שבסרט, הטבעי והעל-טבעי מתמזגים באופן טבעי, אורגני. כאילו היו חלק מהמציאות של הצופים. זה מתקבל על הדעת במוח אינפנטילי. יש מבוגרים שהיו מאבחנים זאת כפסיכוזה. "וונדי" הוא עבור פיטר פן, מה ש"ג'וקר" הוא עבור נבל העל של DC קומיקס: עיבוד מחודש לדמות בדיונית איקונית שמוטמעת במרחב מציאותי, מוחשי וקרוב. מרחב שנקלט בפשטות צנועה. טלפונים סלולריים ומחשבים נעדרים מעולם זה השופע כלי מתכת חלודים, אך שולל קיומם של מכשירים טכנולוגיים מתקדמים שעלולים להפר את רוח התמימות הילדותית שבסרט. פיתוחים דיגיטלים שמסרסים את עוצמת האמונה - אמונה בדמיון או אמונה באלוהים, ואולי זה היינו הך.
התשתית המציאותית המרוסנת שכפה צייטלין על סרטו תורמת לחיבור האישי שלנו אליו, וההיטמעות האינטימית שלנו בו. הילדים פה אינם מסוגלים לעוף. הם יוצאים להרפתקה בעקבות ילד שחור פראי על גבי רכבת משא חלודה, ואיתה הם מגיעים לאי בודד ובמרכזו הר געש מעשן (הצילומים נערכו באי מונסרט שבקריביים שבו אכן יש הר געש פעיל). זוהי ארץ לעולם לא ואין בה פיות או נימפות ים, ואפילו לא פיראטים. חלקת הארץ הקטנה הזו מתחלקת בין קהילה של ילדים שובבים שמסרבים להתבגר, ומולם גברים ונשים מקשישים שמתמסרים לשגרת חייהם ההולכים ומתקצרים כשהם צופים מן החוף בעיניים כלות בים הנפרש לפניהם. מנקודת מבטם הם לא מצליחים להבחין ב"אמא", יישות מיתית דמויית לוויתן שמפרה את האי כולו ואת החיים עליו. פיטר והילדים סוגדים לייצור הפלאי ומקיימים עמו קשר סימביוטי, בעוד שהמבוגרים נחושים ללכוד אותו ולהפיק ממנו מזור למכאובם.
על אף שמדובר בעיבוד לסיפור שפונה מלכתחילה לקהל צעיר, "וונדי" אינו סרט שמיועד לילדים. הוא בוודאי אינו מזכיר את גרסת האנימציה של דיסני אליה מצורפת בימינו אזהרת צפייה בגין "שימוש בטבק". אמנם צוות השחקנים החובבים של צייטלין נסמך על ילדים קטנים, אך ספק אם הם יורשו לצפות בו. יש כאן כמה סצנות אלימות, ואף אזהרות מרומזות על רודנות בסגנון "בעל זבוב" (וחבל שבגרסת דיסני לא הזהירו מנאמנות עיוורת למנהיג כפי שמובאת למשל בשיר We Are Following The Leader מפי דמויות הילדים הצועדים בעקבות פיטר פן). מצד שני אין פה את הנימה הגזענית המתנשאת כלפי שבטי האינדיאנים כפי שהופיעו במחזה של בארי וכמה מהעיבודים שלו. ב"וונדי" אין אינדיאנים, אולם בין הילדים יש כמה ממוצא אפריקני וביניהם פיטר עצמו (בגילומו של יאשואה מאק). די ברור שמדובר בהחלטה מכוונת של צייטלין.
המשבר הקיומי הזה שבין ילדות לבגרות הוא הרעיון שמפעיל את הסרט כולו. יש בו ביטוי להתענגות על החיוניות, הרעננות והשובבות של הילדות, לצד קינה על אובדנם כך באמצע החיים. זוהי הטרגדיה של הבגרות, כשדמיון ונאיביות מומרים בהגיון קר וציניות. הילדים ב"וונדי", כמו אלה בחיים האמיתיים, נוהים אחר אמא מנחמת, מגוננת, ומתגמלת. אולם מנקודת המבט הבוגרת, להביא ילדים לעולם זה אומר להמית את הילד שבתוכך. להשאיר את התינוק ולשפוך את המים, ואיתם את כל החלומות והשאיפות מן העבר. לא מן הנמנע שיצירה ועשייה אמנותית היא הדרך של צייטלין לעצור את הזמן, או לפחות להשהות את תהליך ההתבגרות שלו עצמו. זה יכול לקרות גם לכם, להישאב אל ההרפתקאה הסוחפת הזאת, ולחזור לילדות. לחייך, לבכות, להרהר, להתפעם, ולהתרגש. שעון שעוצר למשך 112 דקות, בלי טלפונים ניידים. חושבים שתוכלו לעמוד בזה?
