בשנים האחרונות המחקר המדעי וההגות הפסיכולוגית עוסקים המון באושר. הם מנסים לענות על שאלות כמו מה גורם לנו אושר? האם רדיפה אחרי האושר באמת הופכת אותנו למאושרים יותר? האם יש קשר בין כסף לאושר? ובין גיל לאושר? האם אנחנו בכלל מבינים מה יגרום לנו להיות מאושרים? אחת הטענות המוכרות בהקשר של אושר גורסת ש "אם תעשו טוב - יהיה לכם טוב", ובמילים אחרות, שעשיית טוב תורמת באופן לאושר שלנו. למזלנו, המחקר הפסיכולוגי בחן את הנושא משלל זוויות וכיוונים, ואף העלה כמה ממצאים.
אם מישהו מכם התנדב לאחרונה, הוא מכיר בוודאי את תחושת ההנאה שנגרמת מעשיית טוב (ואם טרם יצא לכם, מומלץ לנסות פעם. אולי תתמכו). להנאה הזו יש שם, שנתן לה הפסיכולוג האיטלקי אנדריאוני - Warm Glow. זוהי התחושה הטובה שמציפה אותנו בעקבות חשיפה לתוצאות מעשה טוב שעשינו. למשל, כשתרמנו עשרה שקלים לקבצן ביום נדיב במיוחד, וראינו אותו מחייך. אבל עד כמה התחושה הזו היא הנאה רגעית? ועד כמה היא באמת משפיעה על רמת האושר שלנו בחיים?
לכאורה, נצטרך קודם כל להבין מה היא בכלל הכוונה בעשיית טוב. אבל תשובות חד משמעיות לשאלה הזו לא יינתנו פה, כיוון שהפילוסופיה, גם לאחר דיונים ומחלוקות של יותר מ-3000 שנה, טרם "סגרה את הפינה" הזו. בינתיים, המחקר הפסיכולוגי בתחום השפעת הטוב על האושר עושה לעצמו מעין הנחה, ומשתמש בהגדרות קלות יותר של טוב, שרובנו יכולים להסכים עליהן: לדוגמה, פעולות פרו-חברתיות כמו התנדבות ותרומה.
רוצים לבזבז? עדיף על אחרים
בגלל שאנחנו נמצאים בתקופה שבה הרבה יותר להכניס את היד לכיס, וכשאנחנו עושים זאת, זה בעיקר כדי לבדוק שנשאר שם משהו, נבחן קודם כל את התופעה של התנדבות. זמן הוא משאב שיש לנו קצת יותר ממנו כרגע, ואנשים שצריכים סיוע - גם במישור הנפשי - לצערנו לא חסר. מחקרים רבים בדקו את הקשר בין התנדבות לאושר. סקירה מקיפה של 37 מחקרים שבדקו את התחום לעומק, מצביעה על כך שיש קשר חזק מאוד בין התנדבות לסיפוק מהחיים עצמם, ואף ירידה ברמות הדיכאון של המתנדבים.
גם סקרי הענק של מכון גאלופ ברחבי העולם, שכוללים מיליוני משיבים ממדינות שונות ומתרבויות שונות, מצביעים על קשרים חזקים מאוד בין התנדבות לאיכות חיים: אנשים שמתנדבים יותר הם בדרך כלל מאושרים יותר (מחקרים נוספים שתמכו בטענה הזו אפילו הראו שהקשר בין התנדבות לתחושה טובה גדל כשאנחנו מעל גיל 40. אז אם אתם במשבר אמצע החיים, יש כאן קצה של פיתרון בשבילכם, והוא לא אופנוע).
לכאורה, המחקרים האלו מספקים אוסף ראיות מנצח לכך שהתנדבות גורמת לאושר. אבל תשאלו - וזו תהיה שאלה מצוינת - יכול להיות שהקשר הוא הפוך? האם ייתכן שמי שטוב לו ושמח מלכתחילה, הוא גם זה שיש לו את האנרגיה להתנדב ולעזור לאחרים, בעוד מי שרע לו ישקע במיטה או מול המחשב ויחכה שהיום יעבור?
כדי לבדוק האם התנדבות היא זו שמביאה לאושר, ולא להפך, צריך לערוך ניסוי שנקרא בשפת המחקר הפסיכולוגי "ניסוי מניפולציה": לגרום לאנשים להתנדב, לבחון את העליה ברמת האושר שלהם ואז להשוות אותה לרמת האושר של אנשים שלא התנדבו. ובכן, גם את סוג הניסוי הזה חוקרים ביצעו, אבל כאן התוצאות היו מעט פחות חד משמעיות. חוקרים שביקשו מתלמידי כיתות י' בקנדה להתנדב שעה בשבוע במשך עשרה שבועות, לא מצאו שום השפעה משמעותית של כך על רמת האושר שלהם. זאת בעוד שמחקרים אחרים זיהו השפעה מאוד מצומצמת של תכנית התנדבות (של 10 עד 12 שעות בשבוע) על רמת האושר של סטודנטים שהשתתפו בה, לעומת סטודנטים שלא.
נראה שאחת הבעיות המרכזיות של המחקרים הממוקדים האלו היא ההיקף הקטן של המדגם שלהם. הרי במחקר סטטיסטי - הגודל כן קובע. ובשל העניין הגובר בנושא, בעולם המחקר ישנה דרישה להקדיש משאבים רבים יותר לניסויים שיבחנו קשר סיבתי, ולא סתם קשר, בין התנדבות לאושר (אז אם תראו בקרוב מודעה בסגנון "דרושים מתנדבים לניסוי חברתי", תשקלו להתנדב. מי יודע, אולי תצאו מאושרים יותר).
ואחרי שדנו בהתנדבות, מה לגבי תרומה? האם נתינה של כסף, ולא רק של זמן, גורמת לנו לאושר? כאן התשובה הרבה יותר ברורה וחד משמעית. לצד סקרי גאלופ (שנערכים, כאמור, בקרב מאות אלפי אנשים ברחבי הגלובוס) המצביעים על כך שתרומה כספית היא אחד מששת המנבאים החזקים ביותר של סיפוק בחיים - קיימים מחקרים רבים המצביעים על קשר סיבתי וחד משמעי בין תרומה לאושר. ובניסוח פשוט: אם גורמים לאנשים לתרום, הם נעשים מאושרים יותר.
במסגרת מחקר שנערך בקנדה, למשל, נתנו לסטודנטים כסף "לבזבוזים". חלקם התבקשו לבזבז אותו על עצמם ואילו אחרים התבקשו להוציא אותו על אחרים. לפי החוקרים, אלו שהוציאו את הכסף על אחרים דיווחו על רשמת אושר גבוהה בהרבה בסוף היום. מחקר אחר הראה שמשתתפים שהתבקשו לקנות מוצר בשביל אדם אחר, דיווחו על רמת אושר גבוהה יותר ממשתפים שהתבקשו לקנות מוצר בשביל עצמם. מחקר שלישי, חמוד במיוחד, גילה שתינוקות שקיבלו צעצוע במטרה לחלוק אותו, חייכו יותר מאשר תינוקות שקיבלו צעצוע למשחק יחידני - מה שמראה שנתינה גורמת לנו להנאה כבר מגיל צעיר מאוד.
האם יש אלטרואיזם טהור - והאם זה בכלל משנה?
בשיח הציבורי, וגם בעולם המחקר הפסיכולוגי, קיים ויכוח עתיק יומין בשאלה האם יש דבר כזה אלטרואיזם טהור. כלומר, האם קיימים בעולם צדיקים שעושים טוב ללא שום תמורה, והאם זה אפשרי בכלל? נראה שיש לנו התחלה של תשובה: אם עשיית טוב עושה לנו טוב, הרי שהאושר מהווה תמורה לטוב, ולכן לצערנו אלטרואיזם טהור ומזוקק אינו מן האפשר. אפילו את הדוגמה הקיצונית של אדם שמקריב את חייו למען אחרים (ובמסורות היהודית והישראלית לא חסרות דוגמאות כאלו) אפשר להסביר באמצעות התחושה הטובה שההקרבה הזו סיפקה לאותו גיבור מזדמן - "אני הולך למות למען מטרה גדולה ממני", גם אם חש כך רק ברגעיו האחרונים.
אבל האם זה בכלל משנה? גם אם התרומה לעשיית הטוב היא ישירה כל כך - מי אמר שזה הופך אותה לטובה פחות? אפשר להציע גם אפשרות אחרת: עצם זה שעשיית הטוב מעניקה לנו תחושה טובה, זה מה שיגרום לנו להתמיד בה, ויאפשר לנו לחיות חיים שהם גם טובים אבל גם מאושרים.
אריסטו, אחד מגדולי הפילוסופים של יוון טען בזמנו שהאושר והטוב חד הם. כנראה שאריסטו צדק לא רק בהקשר הפילוסופי אלא גם במובן הפסיכולוגי. כמעט כולנו, וסליחה על ההכללה הגסה, בנויים כך שאנחנו זקוקים לתגמולים וחיזוקים כדי להתמיד בדפוס התנהגות מסוים לאורך זמן. תחושה טובה היא תגמול מצוין שיגרום לנו להתמיד בעשיית הטוב. ולכן, לא רק שאנחנו צריכים להפסיק להתבייש בכך שלעשות טוב עושה לנו טוב, אלא להיפך - אם אנחנו רוצים לעשות טוב לאורך זמן, אנחנו צריכים גם ללמוד ליהנות מזה.
ד"ר יאיר בן דוד הוא מרצה וחוקר בתחום הפסיכולוגיה של המוסר ופסיכולוגיה חברתית, ומחבר הספר "איך להיות טוב - המדריך המקוצר לפסיכולוגיה של המוסר".
