העונה הראשונה של "אהבה, מוות ורובוטים" הייתה פשוט נפלאה, גם אם לא כל פרקי סדרת האנימציה של הבמאים דיוויד פינצ'ר ("מועדון קרב") וטים מילר ("דדפול") היו אחידים ברמתם. הפורמט האנתולוגי של הסדרה - כאשר כל פרק עומד בפני עצמו והארוך מהם לא נמשך יותר מ-17 דקות - יושב בול על סוגת סיפורי המד"ב הקצרים, ובמידה לא מבוטלת גם סיפורי אימה. בשל אורכם המוגבל של הפרקים, גם החלשים יותר חלפו ביעף, והחבילה כולה הייתה משמחת ומהנה עד מאוד - במיוחד, כמובן, עבור חובבי הז'אנר. אבל עונתה השנייה של הסדרה, שמגיעה קצת יותר משנתיים אחרי הראשונה, נופלת ממנה משמעותית.
"אהבה, מוות ורובוטים" – עונה 2 – טריילר
הפורמט הוא אותו הפורמט, האנימציה עדיין יצירתית, רבת דמיון ומרשימה ביותר, ובהחלט לא חסרים רגעים של וואו. אבל העונה החדשה נעדרת את הפסגות שהציגה הקודמת, וחמור מכך, היא קצרה מאוד - שמונה פרקים בלבד לעומת 18 פרקים בעונה הראשונה, כך שניצבו בפניה הרבה פחות הזדמנויות להתעלות. וגם מגוון טכניקות האנימציה מצומצם בסיבוב הזה: מתוך שמונה פרקים, רק שלושה לא נעשו באנימציית מחשב פוטו-ריאליסטית. אחד מהם, "שלג במדבר", הוא בכלל סרט פעולה מדע בדיוני קצרצר בלייב אקשן, עם כמה אפקטים ממוחשבים (מרשימים) שכמו מהווים תירוץ לנוכחותו פה.
מהפרקים האחרים באסופה הזו, ראויים לציון הם "פופ סקוואד", המגולל סיפור דיסטופי מצמרר על עולם שבו בני האנוש השיגו חיי נצח, אבל מחמת צפיפות אוכלוסין הילודה אסורה, כך שסוכנים מיוחדים (סטייל "בלייד ראנר", כולל הלוק הנוארי) אמונים על חיסולם של הילדים הלא חוקיים. "בעשב הגבוה" היא מעשיית אימה חביבה ומבוצעת טיפ-טופ, ו"שירות לקוחות" – הטוב והמהנה מבין פרקי העונה השנייה – הוא סרטון מצחיק, מרושע ומבדר שמנסה לתאר מה יקרה אם השואב הרובוטי שלכם יחליט לפנות נגדכם מתישהו.
מנגד, כמו במקרה של "שלג במדבר", לאף אחד מהפרקים האלה אין באמת משהו לומר. סליחה, תיקון: לחלקם יש משהו לומר - על הקיום האנושי, על אהבה, על מחיר ההתקדמות הטכנולוגית - אבל לאף אחד מהם אין משהו לומר שלא נאמר בעבר. מאז ומתמיד, הספרות הספקולטיבית שימשה כר פורה לדיונים פילוסופיים ואלגוריות שנבואת זעם בחובן, אבל הפורטה של הז'אנר תמיד היה טמון בכך שאלו הוגשו על מצע של רעיונות מקוריים. בעונה השנייה של "אהבה, מוות ורובוטים" אין ולו רעיון מקורי אחד.
בדיעבד, גם בעונה הראשונה של הסדרה לא היו יותר מדי מאלו. אבל עצם קנה המידה שלה - שוב, 18 פרקים - אפשר התנסות עם מספיק רעיונות, טכניקות ותת-ז'אנרים כדי לטשטש את העובדה הזו, ולהעניק לפרויקט כולו הילה של מקוריות ותעוזה. הפעם, עירומה של "אהבה, מוות ורובוטים" מעט ניכר יותר, וגם ברגעים שבהם ברור שהיא שואפת ליותר מאשר הפגנת שרירים טכנולוגית ואקשן סוחף גרידא, היא לא מצליחה להתעלות. הפרק "הענק שטבע", למשל, מהווה ניסיון ברור למשהו לירי ומהורהר יותר, בסגנון "כחול זימה", אחד משיאי העונה הראשונה. אולם הוא נכשל, בעיקר בגלל החשיבות העצמית המתישה של הקריינות המלווה אותו, ולמרות אנימציה מרשימה באמת ובתמים. איפה פרקים מלהיבים ומרתקים כמו "ציד מוצלח" מהעונה הראשונה, שקשר באופן נפלא ממש בין אנימה לסטימפאנק? איה מיינדפאקים מטורללים ומהפנטים מזן "העדה"? איפה מיני-סרטי אימה מהנים ונעדרי יומרה סטייל "שואב הנשמות"?
בעצם, יש אחד כזה פה - "בכל הבית", סרט אימה כריסמסי קצרצר, מדויק ומגניב שנעשה תוך שימוש מהמם בין סטופ-מושן לאנימציה ממוחשבת. אבל גם לו, כמו לכל שאר פרקי העונה השנייה, אין ולו חצי בשורה, סתם שבע דקות של כיף. וחבל, כי העונה הראשונה של "אהבה, מוות ורובוטים" הייתה משהו מיוחד באמת ובתמים. גם העונה השנייה מומלצת, בגדול, ומהווה דוגמא נוספת ליתרונות עידן השפע הטלוויזיוני שבו אנו חיים (מי היה יכול לדמיין דבר כזה על המסך הקטן שלו לפני עשור או שניים?). אילו רק הייתה ארוכה יותר, ואילו הייתה שואפת ליותר מאשר לשעשע לנו את העין ולהגניב אותנו עם מה שניתן לעשות היום בתחום האנימציה. מסדרה כה רבת פוטנציאל, באמת שצריך לצפות ליותר מזה.
