"אתה צריהַה (צריכה) לַשים יד בְּבטן ולַשוֹת (ולעשות) בפה אוויר עם סאונד ססססס..." - ככה הדריכה אותי כיצד לשיר המורה לפיתוח קול, הגברת מיצי לוקר, במבטא רומני כבד. הזכרת את השם מיצי לוקר ומיד עוררת חיוך וגעגועים בלב כל אוהביה ידידיה ומכריה. אלו היו רבים, בהם זמרים ושחקנים, קריינים וחברי להקות צבאיות, מורים וגננות, נואמים וכל מי שנזקק לידיעה כיצד להפעיל את גרונו בצורה נכונה.
ילדים לא היו לה אך יחסה לתלמידיה היה רווי חום כאילו היו בניה ובנותיה והם החזירו לה אהבה. ברומניה שלפני מלחמת העולם ואחר כך בישראל הצעירה והמתפתחת, הייתה הגברת לוקר זמרת אופרה מוערכת, עטורת פרסים עם הכרה בינלאומית. כשהכרתי אותה היא כבר לא הופיעה, אלא עשתה הסבה מקצועית להדרכה קולית.
לשירי ג' היה קול נעים. האמביציה שלה להיות זמרת עלתה בקנה אחד עם צרכי הקיבוץ. כמעט בכל מאורע חגיגי כמו סיום עונת ליקוטי השעועית, או פתיחת האגף החדש של המוסך המקומי, או יום השנה לפריסת הניילון החדש על החממות הישנות, או מסיבת עובדי המכבסה והקוסמטיקה - הופיעה שירי ג' והשאירה רושם טוב. הבמה הקיבוצית הפכה אפוא לחלק מחייה. לכן, לבקשתה, אפשרה לה אספת החברים השתלמות במוזיקה, ליתר דיוק שיעור בפיתוח-קול אחת לשבוע. ומכיוון שאני ליוויתי אותה בגיטרה ועשיתי לה קול שני (ניסיתי גם קול שלישי אבל זה לא הלך) חשבנו שנכון יהיה אם אצטרף אליה לכמה שיעורים כדי שאקבל מושג כלשהו על שירה נכונה.
כך בכל יום שלישי היינו מגיעים לביתה של הגברת לוקר שגרה ליד כיכר דיזנגוף, ומחכים בחדר הקבלה הקטן בקוצר רוח לתחילת השיעור. מבעד לדלת בעלת הזכוכית הגדולה האטומה ראינו שתי צלליות – הוא והיא, והקולות שבקעו מהחדר היו תרגילים בסולמות שונים בליווי פסנתר: "בבקשה סולם דו מז'ור מַא יוֹ מִי יוֹ מַא מִי מַא, בבקשה סולם רה מז'ור מַא יוֹ מִי יוֹ מַא מִי מַא" וכך הלאה. בשבועות הראשונים כשעדיין היינו חדשים, היו חולפים על פנינו התלמידים הוותיקים מהשיעור של השעה הקודמת וכלום - לא שלום, לא הנהון ראש. אך עם הזמן בתיווכה של המורה נעשינו מכרים. "תעשו הכרה בבקשה: שלומית (במילעיל) ויִגַל (יגאל) – שירי וזיגי. אתה יודעת שלומית ויִגַל זה מצמד 'גיל הזהב' ושירי וזיגי מקיבוץ". מישהו מאיתנו העיר לה שיודעת זו נקבה ולכן צריך לומר את ולא אתה, תגובתה הייתה מימיקה של פרצוף מצטער "זה הַבל (חבל) על העברית שלי" אמרה, וצחקנו.
שירי ג' עשתה חיל כזמרת המשק אך השתוקקה להגיע רחוק יותר. היא התקבלה לחבורת הזמר של המועצה האזורית לא רחוק מהקיבוץ. כאן גילתה מהר מאוד שזמרות החבורה הן פחות או יותר ברמה המוזיקלית שלה ובכל זאת ציפתה לקבל איזשהו סולו. אם לא שיר לפחות בית משיר, ואם לא בית לפחות שורה, ואם לא שורה לפחות לעמוד בשורה הראשונה מקום עמידתם של הסולנים. מהיכן האובססיביות לשיר סולו? האם מקורו בחסך כלשהו? חוסר תשומת לב? הצורך באהבה? או אולי הרצון להוכיח שגם אני שווה משהו, גם אני יכול! מן המפורסמות הוא שחברים בלהקות הצבאיות היו מוכנים לחתום קבע רק בכדי לקבל בדל של סולו, רק שיכתבו את השם בעיתונים, שישמיעו ברדיו. והופעה בטלוויזיה בערוץ היחידי? וואו, אין גדול מזה. כמו מייפל על פאי תפוחים. עונג צרוף. גן עדן.
- טורים נוספים של אברהם זיגמן:
ברור שלהיט הביא חלטורות, וחלטורות משמעותן כסף, ואיזה חייל לא צריך כסף? וברור גם שפרסומת שנפלה בחלקו של "חייל כוכב" הייתה מקפצה לחיים האזרחיים. אך לא תמיד תורגמה הנסיקה הרגעית להצלחה מתמשכת. הינה הלהיט "מלכות החרמון" שכבש בסערה את מצעדי הפזמונים והעלה למודעות את מוצי אביב. בשיא הפופולריות שלו הוא הוציא תקליטון עם שירים יפיפיים שכתב לו במיוחד יאיר רוזנבלום. האם מישהו שמע עליהם? ומה עם מוצי היום? או "פרחים בקנה" ששרה סולנית להקת התותחנים, החיילת יהודית שוורץ, שיר שגרף אלפי השמעות, קיבל לבוש חדש עם רותי נבון, ראפ עם סאבלימינל, וצליל מטאלי עם אתניקס - חי ותוסס גם היום. אבל איפה יהודית בעלת השיער הבלונדיני שכל חייל רצה להצטלם איתה? או השיר "בלילות הקיץ החמים" שאקטואלי תמיד בעונה זו של השנה. והמבצעת? מלי ברונשטיין שכלל לא עוסקת במוזיקה. הסטיגמה של זמר של שיר אחד, מצליח ככל שיהיה, רק הפריעה להתקדמות בענף הבידור. ואף על פי כן הרצון הזה להיות בקדמת הבמה, להתבלט ולהבליט - רחש מתחת לפני השטח וגרם ללא מעט מתח ואי שקט בלהקות הצבאיות.
כשסיימנו את שלב החזרות והתוכנית כבר הייתה מוכנה, הציג לנו קצין החינוך חיילת שזה עתה סיימה את הטירונות, הגיעה ישירות אלינו ושמה שלומית. "שלומית דוויניק היא זמרת והיא מצטרפת אליכם", זו הייתה מעין אמירה-פקודה. התבוננתי בחיילת הטרייה, הגבוהה, עם השיער האסוף והגיטרה ביד ו"בול" זו הייתה הנערה שלמדה בזמנו אצל הגברת לוקר. אין ספק ששלומית הייתה תוספת כוח משמעותית בהתנצחות הסמויה בין אלופי הפיקוד על כתר הלהקה הטובה ביותר.
למחרת בחזרה שלא מן המניין הודיע המדריך המוזיקלי לאסתי ק' שכל הסולואים שלה שבעיקר היו שברי שורות ופה ושם גם כמה מילים ששרה לבד, עוברים לזמרת החדשה – לשלומית. אסתי ק' נפגעה קשות. "למה?" הייתה השאלה שהדהדה ומעולם לא נענתה. אסתי ק' הייתה מספיק חזקה כדי לא להביע בפומבי את הצריבה העמוקה אבל הכרית הרטובה שלה ידעה לילות יפים מאלו. לשבחה של שלומית ייאמר שהייתה צנועה, בעלת נוכחות בימתית מרשימה וקול גדול, כך שלא הייתה זקוקה לשום סולו בלהקה ובוודאי לא לאלה של אסתי ק', אך בצבא סברו אחרת. יש היררכיה, יש קצין ויש חייל, ובעיקר יש פקודות. והמפקד בחוסר רגישות, מבלי מחויבות ומבלי הסברים גרם לאסתי ק' לשאת את העלבון הזה עוד שנים רבות אחרי השחרור מהצבא. ואולי התאונה הזו, שהיו רבות כמוה בלהקות, הייתה הזרז שהמריץ את אסתי ק' ללמוד ולהתפתח ולהיות שחקנית מצליחה על במת התיאטרון ובסדרות טלוויזיה.
ושלומית (במלעיל), הלא היא שלומית אהרון, קיבלה אחר כך סולו פרטי משלה ולתפארת אלוף הפיקוד – "יש לי אהוב בסיירת חרוב" ונהייתה פרפורמרית בזכות עצמה. ויִגַל שהגברת מיצי לוקר הכירה לנו, הלא הוא יגאל בשארי שהפך ליגאל בשן. ושירי ג' שבזמנו רצתה כל כך להיות מפורסמת שרה דווקא עכשיו את הסולו הכי יפה שלה – שיר ערש, לקהל הכי משמעותי בחייה – לנכדיה, ורגע לפני שהם עוצמים עיניים הם מבקשים "סבתא עוד". לילה טוב חמודים.
אברהם זיגמן היה חבר קיבוץ נחשון, עורך ושדרן ברשת ג' ובתחנות רשות השידור, וכיום אספן ומשמר של הקלטות נדירות.
פורסם לראשונה: 08:05, 01.07.20
