שתי שערוריות ליוו את פתיחת פסטיבל הסרטים בברלין שמציין השנה 70 להיווסדו. האחת קשורה באלפרד באואר, המנהל הראשון של הפסטיבל (שנחנך בתמיכה אמריקנית בשנת 1950). גילויים מביכים שפורסמו לאחרונה בעיתון הגרמני Die Zeit חשפו שבאואר, שניהל את הפסטיבל במשך 25 שנה, ועל שמו אף מחולק פרס מיוחד על חדשנות יצירתית, היה דמות בכירה במפלגה הנאצית ושיתף פעולה עם משרד התעמולה של יוזף גבלס. העיתון חשף עוד כי במסגרת תפקידו, באואר ריגל אחר שחקנים, במאים ודמויות נוספות בתעשיית הקולנוע הגרמנית, ועם תום המלחמה העלים בשיטתיות כל זכר לעברו. בתגובה, מיהרו פרנסי הפסטיבל לבטל את הפרס, ובמקביל פנו אל "המכון להיסטוריה עכשווית" שמתמחה בחקר גרמניה הנאצית על מנת שייבחן ויעריך את מעמדו של המייסד המיתולוגי במפלגה. תוצאות הבדיקה עתידות להתפרסם בקיץ הקרוב.
השערורייה השנייה התחוללה סביב בחירתו של השחקן ג'רמי איירונס ליו"ר חבר השופטים של התחרות הבינלאומית (על צוות השיפוט נמנים גם כוכבת "הארטיסט" ברניס בז'ו, והבמאי-תסריטאי זוכה האוסקר של "מנצ'סטר ליד הים", קנת' לונרגן). התבטאויות ישנות של איירונס בנוגע להפלות, נישואים חד-מיניים והטרדות מיניות צפו ועלו בשבועות שלפני פתיחת הפסטיבל, ואיירונס נאלץ להתייחס אליהן במהלך מסיבת העיתונאים המסורתית עם צוות השיפוט. "אני תומך בכל לבי בתנועה הגלובלית למען זכויות נשים, ולהגנה עליהן מפני אלימות והטרדות בבית ובמקומות העבודה", פתח ואמר. "אני מריע לחקיקה המאפשרת נישואים חד-מיניים, ואני מקווה שחקיקה נאורה כזו תתפשט בקרב יותר ויותר חברות. אני תומך מכל לבי בזכותן של נשים להפיל, אם יחליטו לעשות כן. שלוש הזכויות הללו מהוות צעדים הכרחיים לחברה תרבותית ואנושית שאליה עלינו לשאוף". איירונס סיכם ואמר, שהוא מקווה שהדברים הללו יאפשרו לעבור הלאה, נוכח ההערות שלו מהעבר, ואמירתו זו התקבלה במחיאות כפיים מנומסות מצד קהל העיתונאים באולם.
סרט הפתיחה, "שנת הסלינג'ר שלי" (My Salinger Year), התגלה כסתמיות בהתגלמותה. סרט קנדי מגושם ונטול כל חן המבוסס על ספרה של ג'ואנה ראקוף מ-2014, שבו היא מגוללת את הימים בהם הועסקה כמזכירה בסוכנות הספרותית הניו-יורקית שייצגה את הסופר הנעלם מן העין שבכותרת. במסגרת תפקידה ראקוף נדרשה לעבור על מכתבי מעריצים שנשלחו אל הסופר, ולפחות בעבור כמה מהם היא בחרה לשמש כיועצת. הבעיה היא, שהסרט שכתב וביים פיליפ פאלארדו ("אדון לזר" שהיה מועמד לאוסקר הסרט בשפה זרה ב-2012), מתקשה להחליט על מה הוא. הדינמיקה בין ראקוף הצעירה (בגילומה של מרגרט קוויילי מ"היו זמנים בהוליווד") והבוסית העריצה והטכנופובית שלה (סיגורני וויבר) מתפתחת באופן צפוי, וכך גם הרומן שהיא מנהלת עם צעיר השואף להיות סופר. ומה שאמור להיות מעניין יותר – הקשר שהיא מפתחת באמצעות שיחות טלפון על מחברו המתבודד והמיתולוגי של "התפסן בשדה השיפון", קשר שבאמצעותו הוא מעודד אותה לכתוב ולהתקדם בחייה, אינו נהפך למשהו שהוא יותר מיחסי גבר-אורקל וצעירה פעורת-עיניים. לפחות הסרט מתמודד בהצלחה עם האופן שבו הוא מציג אך לעולם לא מראה את סלינג'ר האניגמטי. הסרט נרכש להפצה בישראל.
בעוד הפסטיבל אשתקד שקק נוכחות ישראלית במסגרות השונות, ואף נחתם בזכייתו ההיסטורית של "מילים נרדפות" בפרס דב הזהב – השנה אין כמעט נציגות ישראלית. "המאזין", סרטו הקצר של עומר שטרנברג, סטודנט בבית הספר סם שפיגל בירושלים, מתמודד במסגרת תחרות הסרטים הקצרים, ועוד שני סרטים תיעודיים מוצגים במסגרות לא תחרותיות. האחד הוא "מראה" (The Viewing Booth), סרטו של רענן אלכסנדרוביץ', שכבר הוצג בפסטיבל דוקאביב האחרון, והשני הוא Speer Goes to Hollywood של ונסה לאפא, על ארכיטקט-העל של היטלר.
סרטו של אלכסנדרוביץ' מתרחש במעין מעבדה הכוללת עמדת עריכה ותא מבודד נוסח "האח הגדול", שבו צופה סטודנטית אמריקנית, בת להורים ישראלים, בסרטונים שצולמו על-ידי ובעבור "בצלם" וכן גופי ימין, בשטחים. הסרט עוקב אחר תגובותיה והספקות שעולים בה נוכח החומר המצולם. כאשר היא צופה בחיפוש שעורכים חיילי צה"ל באישון לילה בביתה של משפחה פלסטינית, היא תוהה לגבי האותנטיות של תגובת הילדים הקטנים שפורצים בבכי רק לאחר שהחיילים עוזבים, ובשלב מסוים מודה שדעותיה הקדומות עוצבו, בין השאר, על-ידי סדרת הטלוויזיה "פאודה". חצי שנה לאחר מכן מזמן אותה אלכסנדרוביץ' שוב, על-מנת לצפות ולנתח את תגובותיה שלה עצמה בעת הצפייה הראשונה.
זהו ניסוי מעניין, שאמור להדריך אותנו לגבי האופן שבו אנו צופים בחומר מתועד, לא ערוך, שאמור לכאורה לשדר אותנטיות. עמדתנו תהיה תמיד ספוגה בדעות פוליטיות מובְנות, ויצירת המשמעות היא סובייקטיבית. לא בדיוק תובנות מרעישות. אם כבר, סרטו של אלכסנדרוביץ' (שבעבר יצר את אחד הסרטים התיעודיים הטובים והחכמים שנעשו כאן, "הטיול הפנימי" מ-2001) חושף את תסכולו של מי שמאמין ביכולתו של הדימוי התיעודי לשנות ולעצב מציאות בעבור הצופה. עם זאת, אין כאן התייחסות נרחבת להיבטים האתיים הנובעים מהדינמיקה שבין המתעד הנמצא בעמדת "האח הגדול" ובין הצופָה-הנצפית, והתוצאה על כן לוקה במידה מסוימת של ריחוק קליני המאפיין ניסוי מעבדתי, בצד הדידקטיות המובנית בו.
התחרות הבינלאומית החלה עם מספר סרטים מצוינים. אחד מהם הוא The Salt of Tears של הבמאי הצרפתי הוותיק, פיליפ גארל. זוהי מחווה בשחור-לבן מסוגנן לסרטי "הגל החדש" של שנות ה-60, העוקבת אחר לוק (לוגן אנטופרמו), צעיר המגיע לפריז במטרה להיבחן לבית-ספר לנגרות. הוא פוגש בתחנת האוטובוס בנערה מוסלמית, ומתאהב בה. עם שובו הביתה, אל אביו הנגר (השחקן אנדרה וילמס הזכור מסרטיו של אקי קאוריסמקי), הוא פוגש באהובה מהעבר (לואיז שבילו, "מילים נרדפות"), וזונח את הנוכחית, רק כדי להתאהב בהמשך בנערה שלישית. זהו סרט מיושן במתכוון, המתרחש בהווה שבו איש אינו מדבר בטלפון נייד או שולח מיילים, והתקשורת בין גיבוריו מתנהלת באמצעות מכתבים. יצירה נבונה ומרגשת שבה כל פרט מונח בדיוק במקומו, והיא משלבת בין נוסטלגיה קולנועית לפוליטיקה עכשווית באופן מעודן ויפה.
במקביל, מקיים הפסטיבל רטרוספקטיבה מסרטי הבמאי האמריקאי קינג וידור. צפיתי, לראשונה על מסך גדול, בסרטו The Big Parade משנת 1925, מגדולי הסרטים האילמים שנוצרו, שעלילתו עוקבת אחר שלושה חברים היוצאים למערכה בצרפת בתקופת מלחמת העולם הראשונה. סצינות הקרב מעמידות בצל גם את הישגיו הטכניים של "1917", וקשה להאמין עד כמה אדיר ורב עוצמה יכול עדיין להיות סרט שמציין 95 שנה ליצירתו. יש רק לקוות שאחד הפסטיבלים שלנו ייטול את היוזמה, ויביא את סרטיו של וידור – כולם משוחזרים – להקרנה בישראל.
