ב-1997 יצא לאקרנים סרט האקשן המד"בי "גברים בחלל" מאת הבמאי ההולנדי המבריק והמוחצן, אביר הטעם הרע והרדידות החתרנית, פול ורהובן ("רובוקופ", "זיכרון גורלי"). ושם, עשה ורהובן מעשה מבריק וחצוף מאין כמותו, כשיחד עם התסריטאי שלו אד ניומאייר בחר להפוך על ראשם את האג'נדה והמסרים של רומן המקור שעליו התבסס הסרט, "Starship Troopers" מאת ענק המדע הבדיוני רוברט היינלין. ורהובן וניומאייר לקחו את העלילה הפשטנית, הישירה והמיליטריסטית (בואכה פאשיסטית) של היינלין (שבכל זאת זכתה בפרס ההוגו החשוב ב-1960), הגחיכו אותה והפכו אותה לסאטירה אנטי-פאשיסטית חריפה שמהווה ביקורת ישירה, אגרסיבית, על חומר המקור. ולמה הם עשו זאת? ובכן, הם עשו זאת מכיוון שהגיע הזמן.
את אותו הדבר - שינוי-ייעוד חתרני של חומר מקור, כך שעצם עיבודו החדש ימתח עליו ביקורת חריפה - עשו גם יוצריה של דרמת האימה התקופתית החדשה והמדוברת של HBO, "ארץ לאבקראפט" (שעולה מחר, ב', ב-HOT, yes וסלקום tv). אחראית לה היוצרת האפרו-אמריקנית מישה גרין, ועובדת המוצא שלה (ושל אחד מהמפיקים בפועל, ג'ורדן פיל, יוצרו המהולל וזוכה האוסקר של הסרט "תברח") קריטית פה, מאחר ומדובר בווריאציה יצירתית על עולם שברא סופר האימה האמריקאי המיתי ה.פ. לאבקראפט - גאון שיצירתו עיצבה ז'אנר שלם והשפיע על אחרים, ובלי קשר (בעצם עם, אבל עוד נגיע לזה) היה גם גזען, קסנופוב, אנטישמי ומיזוגן. עובדת היותה של "ארץ לאבקראפט" סדרה שעוסקת באופן ספציפי באפרו-אמריקנים והגזענות הממסדית של שנות ה-50 באמריקה, ובכן, היא עבורו סוג של אצבע כהה בלבן של העין.
האוורד פיליפס לאבקראפט נולד ב-1890 בעיר פרובידנס שבניו אינגלנד, ארצות הברית - סביבה שתתפוס חלק משמעותי ביצירותיו בהמשך. הוא היה ילד חולני ומסתגר, וראה את שני הוריו - אביו כשהיה פעוט ואמו כשהיה בן 29 - מאושפזים במוסדות בשל התקפים פסיכוטיים ומסיימים שם את חייהם. כמו פרובידנס וניו אינגלנד, גם הרעיון הזה, טירוף שמאכל את הנפש עד לאובדן מוחלט של דעת, יזדחל לתוך יצירותיו. במהלך חייו פרסם שלל סיפורים קצרים אשר פורסמו בחלקם בהוצאות של "ספרות זולה" - מגזינים ואוספים של יצירות אימה, מדע בדיוני ואקספלויטיישן. אבל במשך רוב הזמן, ולמרות שעשה לעצמו שם של ממש בקהילת סופרי הפנטזיה והאימה במולדתו ורכש לעצמו מעריצים, נאבק על מנת לפרסם את סיפוריו, רובם קצרים.
היצירה של לאבקראפט, שהושפעה רבות מאלילו אדגר אלן פו, עוסקת בחוסר האונים של גיבוריו אל מול רשע קוסמי טהור. סיפוריו שזורים סביב מיתוס שלם שברא, ערב-רב של אלים קדומים ושוחרי רע, ישויות רבות עוצמה מממדים וזמנים אחרים, פולחנים מאיימים, טירוף, אימה וגורל אפל ובלתי נמנע. שפתו, כראוי לאנגלופיל מושבע (עוד על כך בהמשך), ארכאית במתכוון, אנכרוניסטית, משרתת במוזרותה את אווירת הבלהות שאופפת את יצירותיו. הלוקיישנים שבו הן מתרחשות נטועים לרוב בניו אינגלנד וסביבתה, רק דרך הפילטר הקודר של לאבקראפט, שהרבה לתאר עיירות נושנות ועגמומיות ובהן קהילות קטנות, מסוגרות ומנוונות.
4 צפייה בגלריה
גאון שיצירתו עיצבה ז'אנר שלם והשפיע על אחרים, ובמקרה היה גם גזען. ה. פ. לאבקראפט
(לשימוש הכתבה בלבד)
אחרי כמה שנים של מגורים בניו יורק ונישואים קצרים, חזר לאבקראפט לפרובידנס ב-1926, והמשיך לכתוב ולנסות לפרסם את יצירותיו, כשהוא נאבק בתחושות החידלון והאפסות איתן התמודד כל חייו. ב-1936 אובחן כחולה בסרטן המעי הגס, וב-1937 נפטר כשהוא כמעט מחוסר כל, בודד ובעיקר עוד לא מוכר בקרב הקהל הרחב, להוציא את הגרעין הקשה של חוגי הפנטזיה והמדע הבדיוני באמריקה. אבל מבחינת תהילתו, הייתה זו רק ההתחלה: חברו הטוב והמעריץ מס' 1 שלו, הסופר אוגוסט דרלת', המשיך לפתח את העולם והתמות של לאבקראפט בסיפוריו, כשהוא מאגד אותם לכלל מיתוס נרחב – "המיתוס של קת'ולהו", כשם המפלצת הקוסמית המזוויעה מסיפוריו של לאבקראפט. למעשה, מדובר בסוג של יקום משותף סטייל היקום הקולנועי של מארוול.
שנים חלפו והיצירה של לאבקראפט חלחלה לתוך התרבות הפופולרית. תחילה, היו אלו סופרים שהושפעו ממנו עמוקות – בראשם סטיבן קינג, שהצהיר בריש גלי ובמספר הזדמנויות על עוצמת האימפקט של לאבקראפט עליו, ואיתו גם שמות כמו קלייב בארקר ("מעורר השאול") וניל גיימן. אבל הסוגה הספציפית של לאבקראפט – בימינו, שמו כבר הפך למילת תואר, ז'אנר בשם "אימה לאבקראפטיאנית" – רכשה לעצמה אוהדים גם במחוזות אחרים. בסוף שנות ה-60, למשל, פעלה להקה פסיכדלית מצליחה בשם "ה.פ. לאבקראפט" (שהקליטה את אלבומיה תחת השפעת ל.ס.ד) אשר עסקה באופן כמעט אקסקלוסיבי ביצירתו, ואפילו להקת מטאליקה הושפעה באופן ניכר והקליטה ארבעה שירים המתייחסים ישירות ליצירותיו של לאבקראפט (באופן כללי, השפעתו ניכרת על סצנת המטאל העולמית).
וזה לא נפסק רק במוזיקה: כבר משנות ה-60 הלכה והעמיקה השפעתו של לאבקראפט על ז'אנר האימה. קיסר סרטי ה-B רוג'ר קורמן ביים סרטים שהיוו עיבודים לא-ישירים ללאבקראפט, יוצרה של "אזור הדמדומים" רוד סרלינג עיבד סיפורים של לאבקראפט לסדרה שלו בשנות ה-70 בשם Night Gallery, ואפילו "הנוסע השמיני", מסרטי האימה/מדע בדיוני החשובים של כל הזמנים, הושפע בבירור מעבודותיו ומהתמה המרכזית שבהם – "האימה הקוסמית" (Cosmicism), ההבנה שהמין האנושי הינו חסר חשיבות במפה הקוסמית, התפיסה לפיה קיימים כוחות שלא ישוערו המסוגלים למחות אותנו בהינף אצבע. רבים מגיבוריו של לאבקראפט מאבדים את שפיותם כשהם נחשפים אל הכוחות הללו – המפלצות ממרחבי הקוסמוס שברא לאבקראפט, מקת'ולהו, דרך יוג סות'ות' ועד דגון.
בשנות ה-80 וה-90 ביים ג'ון קרפנטר האגדי טרילוגיית סרטים בעלי מאפיינים לאבקראפטיים ברורים ("היצור", "נסיך החושך" ו-In the Mouth of Madness שכבר מהווה טיפול כמעט ישיר במורשת הלאבקראפטית ומכתב אהבה ליצירתו, או ב"היצור", מסרטי האימה הגדולים של האייטיז ובכלל). מעבר לכך, גם הבלוקבאסטר "מכסחי השדים" מ-1984 נושא סימני היכר לאבקראפטיים ברורים, וצמד סרטי האימה הפולחניים של הבמאי סטיוארט גורדון, Re-Animator והמשכונו, כבר מהווים עיבודים כמעט-ישירים לסיפורו מ-1922, Herbert West – Reanimator (גורדון אחראי לעיבוד מוצלח נוסף ללאבקראפט מהאייטיז, סרט האימה המגעיל והמהנה From Beyond, ועוד אחד, פחות מוצלח, "דגון" מ-2001).
הנקמה המושלמת של ג'ורדן פיל וג'יי.ג'יי אברהמס בגזען אנטישמי
המילניום החדש הביא איתו עניין חדש בלאבקראפט, גם מצד חסידיו הוותיקים (ב-2005 יצר הבמאי פרנק דרבונט את "הערפל", על פי סיפורו של סטיבן קינג, ועם השפעה ברורה של לאבקראפט), וגם מצד הדור שגדל על הדור שגדל עליו, כמו הבמאי אנדרו למאן שב-2005 שחרר את "קריאתו של קת'ולהו" - עיבוד אילם בשחור-לבן לסיפורו הקצר של לאבקראפט באותו השם. רק בשנה שעברה יצא "צבע מהחלל" – עיבוד פסיכדלי מטורלל של הבמאי ריצ'רד סטנלי לנובלה של לאבקראפט, בכיכובו של ניקולס קייג' (תוכלו למצוא אותו החל מה-27 לחודש ב-VOD של yes).
אך בכל הזמן הזה, על העיבודים הישירים והלא ישירים לעבודותיו של לאבקראפט ולאור ההשפעה המונומנטלית שלו על עולם האימה, אף אחד לא תיקל את הצד האפל שלו - עד עכשיו, עם "ארץ לאבקראפט", והבחירה הרדיקלית של יוצריו לנטוע את הסיפור שלהם וגיבוריו כהי-העור בתוך המיתולוגיה שברא סופר שככל הנראה מתהפך בקברו. מן הראוי לציין שפרט למישה גרין וג'ורדן פיל, על מפיקי הסדרה נמנה גם ג'יי.ג'יי אברהמס היהודי, כאילו כדי להוסיף חטא על פשע מבחינת השקפת עולמו של הסופר המנוח (שעל פי עדויות דווקא התרכך ביחסו ליהודים לקראת סוף ימיו, ואף התחתן עם אישה יהודייה ממוצא אוקראיני, סוניה גרין שמה).
"ארץ לאבקראפט" - טריילר
(באדיבות HBO)
מעל לכל, וכפי שניכר בחלופת המכתבים הפורה שלו עם ידידים וקולגות, היה לאבקראפט אנגלופיל מתנשא. הוא האמין בעליונותה של השפה האנגלית הקלאסית על זו המודרנית, האמריקאית, וכנ"ל לגבי התרבות האנגלית, ולעיתים קרובות היה מתנצח מרות עם עמיתיו שחלקו על דעתו. מעבר לכך, הוא גם היה תוצר של זמנו. אבל אין בכך כדי לפטור אותו מהגזענות הגלויה, המכוערת, שאפיינה את עבודותיו והבליחה ברבות מהן. פרשנים מודרניים של יצירתו נוטים לקשור בין הגזענות הזו ובין התמות הפילוסופיות והפסיכולוגיות שעלו מעבודותיו של לאבקראפט – הפחד והתיעוב של הסופר המסתגר כלפי ה"אחר" הפך ביצירתו לאימה הקוסמית מפני הלא נודע אשר אורב במרחבי הזמן והחלל. אבל, וזוהי הנקודה פה, יצירה לחוד ובן אדם לחוד – והבן אדם היה גזען שלא ברא השטן.
ב-1912, כשהוא בן 22, פרסם לאבקראפט את השיר On the Creation of Niggers (שזוכה פה לתרגום עברי ראשון ומגומגם, אבל אל דאגה, הכוונה שלו תעבור):
"כאשר, לפני עידנים, יצרו האלים את האדמה
ומלידה, עוצב בן האדם בדמותו הנאווה של יהוה
הבהמות הפחותות היו הדבר הבא
אך רחוק מדי מהמין האנושי זה היה
כדי לגשר על הפער, ולקרב את היתר לאדם
הגו האולימפיאנים רעיון מושלם:
בהמה הם יצרו, דמותה כמו-אנושית
מילאו אותה במידות רעות, וקראו לה כושית".
הסוף במקור, למי שמתעניין, הולך כך: a beast they wrought, in semi-human figure. Filled it with vice, and called it a Nigger. עכשיו, קחו את הסנטימנט המכוער שעולה משירו המוקדם של לאבקראפט – שחטא בגזענות גלויה גם בהמשך, עמוק לתוך הקריירה הספרותית שלו – והציבו אותו בפני שני יוצרים אפרו-אמריקנים בולטים בעלי אג'נדה ברורה של התמודדות עם המורשת הכאובה של שחורים בארצות הברית. מישה גרין, לצורך העניין, אחראית ל-Underground – דרמה היסטורית משובחת על אודות מערך הדרכים הצדדיות ובתי המחסה שפעל בג'ורג'יה לפני מלחמת האזרחים האמריקאית, ושימש כנתיב הימלטות עבור עבדים שברחו משעבודם. פיל, כאמור, אחראי ל"תברח" – כתב אשמה שנון וחריף כנגד הניכוס התרבותי והגזענות הסמויה בארצות הברית של ימינו.
תחת הנסיבות ולאור הרקורד של השניים, הבחירה לקחת את המורשת הלאבקראפטית – העולם שיצר, התמות שהעסיקו אותו והמיתוס ששגשג סביבם – ולמקם בה סיפור העוסק בצעיר שחור היוצא יחד עם ידידתו ודודו למסע בעקבות אביו שנעלם, וזאת בחלקה הדרומי והגזעני של ארצות הברית בשנות ה-50 – ובכן, כאמור, הבחירה הזו הייתה גורמת ללאבקראפט להתפלץ. היא מוכיחה שניכוס תרבותי עובד בשני הכיוונים, ושאפשר לעשות צדק מאוחר עם אדם חשוך מבלי להחרים את אמנותו. להיפך - הטייתה של האמנות הזו לצרכים פרוגרסיביים היא הנקמה המושלמת, הוקעת יוצרה תוך כדי שימוש מלא דמיון וכבוד ביצירתו. מי ייתן ונראה עוד כאלו. למישהו יש הצעות?
