גי ניגן בגיטרה, השתעשע טוב עם ווירד ועם גילי / והעכבישים ממאדים. הוא ניגן ביד שמאל אבל זה הלך רחוק מדי / הוא היה האיש המיוחד, ואנחנו היינו הלהקה של זיגי / זיגי באמת שר"
כשהייתי בן 12 הגיעה המשוררת יונה וולך לביתנו. היא הייתה חברה של ההורים, וסיקרנה אותי למרות שלא ידעתי לפענח את אישיותה ויצירתה. באתי אליה כמו אל אחות גדולה, ובאחד מביקוריי בבית ברחוב וולך בקרית אונו ראיתי שלושה תקליטים על הרצפה של דיוויד בואי, שלא הכרתי. הבטתי סקרן בגבר עם שיער כתום, לובש שמלה, נראה מוזר.
מי זה?
"דיוויד בואי".
הוא גבר?
"כן, בועז", יונה צחקה.
ולמה הוא לבוש שמלה?
"כי הוא ביסקסואל. ביסקסואל עם שיער כתום".
התביישתי לומר שאין לי מושג מה זה ביסקסואל. התאהבתי בקסם המשונה. שאלתי את אמא שלי: "מה זה ביסקסואל?". "מותק, ביסקסואל זה גבר שאוהב גם גברים וגם נשים". "ומה מיוחד בזה?" תהיתי. "גם אבא אוהב גם גברים וגם נשים. לא?"
ואמא אמרה: "לא, לא בדיוק ככה. ביסקסואל אוהב לשכב גם עם גברים וגם עם נשים". ואני המשכתי: "אבל למה? למה גם וגם?" ואמא ענתה: "ולמה אתה אוהב לשמוע גם מוזיקה קלאסית וגם רוק?"
זיגי סטארדסט היה המצאה גדולה. פרסונה שפרשה כנפיים והמריאה. זיגי, שניגן ביד שמאל ושר כמו איש שנפל מכוכב אחר היה גיבור ומושא הערצה ותשוקה של דור שלם.
בואי ואנג'י הירבו להסתובב ב"סומבררו", גֵיי בר עם רחבת ריקודים מהבהבת, כשבקומה התחתונה היה חשוך ודיסקרטי עם המון מלכות דראג, טרנסג'נדרים וסתם חבר'ה סקרנים שבאו למטרות סקס. הטיפוסים במועדון סומבררו סייעו לבואי לממש את חזון זיגי סטארדסט שלו. הוא הושפע מההומור השחור, האישיות הגדולה מהחיים שלהם, העמימות המינית, האנדרוגיניות והמחויבות לאמנות שמערבת הנאה טהורה ורדודה עם עומק אינטלקטואלי. זה היה זוהר ודקדנטי, כמו אוסקר וויילד במועדון דיסקו. כך נולד האלבום כולו, כמו העטיפה - ספק ציור, ספק צילום - והדמות זיגי סטארדסט, שהוא אולי דיוויד בואי עצמו, אבל אולי רק תפקיד במחזמר מוזר. לדור שלם היה זה מקור עצום להשראה. בואי הרחיב לחלוטין את גבולות ההגדרות המוזיקליות והמיניות.
1972 היתה שנה מופלאה לדיוויד בואי בן ה-25. הוא הוציא ב-16 ביוני את יצירת המופת שלו ("עלייתם ונפילתם של זיגי סטארדסט והעכבישים ממאדים") וגם הפיק לחברו היהודי לו ריד את תקליטו המצליח ביותר ("טרנספורמר") שכלל את הלהיט הגדול ביותר של ריד Walk on the Wild Side – ובין לבין, כתב והלחין ללהקת מוט דה הופל את הלהיט הענק שלהם: All The Young Dudes שיצא לרדיו ביולי 1972.
בואי העריץ את לו ריד, מנהיג להקת מחתרת הקטיפה ומאנשי החבורה של אנדי וורהול הנערץ. לו ריד, שהיה גיי אבל התאהב גם בנשים, שהיה בוגר הפקולטה לספרות ואינטלקטואל עם ראש מזהיר, מעין דוסטוייבסקי עם גיטרה חשמלית, מהפכן מוזיקלי ומורד בנשמתו, שגם טישטש במכוון את גבולות המגדר. בואי הציע להפיק את אלבום הסולו השני של לו ריד ו"בואי היה באמת מפיק מוזיקלי מזהיר", אמר לי הסופר טוני פרסונס, כשפגשתי אותו בלונדון פעם, "הוא היה קוסם שפיזר אבקה מכושפת על העבודות הכי טובות של איגי פופ ולו ריד, אבל אני חושש שלא נתנו לו מספיק קרדיט על זה".
בנעוריו בדרום לונדון, בתחילת שנות ה-60 בואי ואחיו טרי היו מתווכחים על ג'אז ובלוז, ואיזה תקליטים של ג'ימי סמית או זוּט סימְס טובים יותר, והאם וֶוס מונטגומרי וג'ון קולטריין הם העתיד של המוזיקה. בואי נתקף תשוקה לסקסופון בגלל הג'אז. "דיוויד הושפע מאחיו ומהתקליטים שטרי שמע", העידו חברים. "כשפקיד התעסוקה בא לתיכון ושאל מה התכניות שלכם לעתיד, דיוויד ענה: 'אני רוצה להיות סקסופוניסט ברביעיית ג'אז מודרנית'".
ג'ון ג'ונס קנה לדיוויד סקסופון בריטון לבן. בואי מצא במודעות בעיתון שרוני רוס, הנגן של להקת ג'אזמֵייקרְס, גר קרוב והלך אליו הביתה.
"אני לא מלמד ילדים", אמר רוס.
אבל בואי התעקש. "בבקשה, תנסה אותי, בבקשה, אני ממש אוהב ג'אז ואני ממש רוצה ללמוד לנגן".
רוני רוס הביט בו במבט מכווץ. התלהבות הנעורים של הנער ריככה אותו.
רוס, בן להורים סקוטים, נולד בכלכותא שבהודו, כשהוריו היו שם בשליחות. הוא מאוד אהב ג'אז, אבל לא אהב ללמד. לפני מותו ב-1991 סיפר: "לא אהבתי ללמד כי רוב התלמידים באו בשביל הפוזה, לא בשל עניין אמיתי במוזיקה. אבל דיוויד היה שונה. לימדתי אותו על מוזיקה באופן כללי - איך נוצרים סולמות, על הרמוניה, איך לנשוף ולנשום וקצת על קריאת תווים... אמרתי לו שנגינה בסקסופון היא כמו לנסות להוציא את הצלילים שאתה שומע במוח שלך דרך הכלי לתוך החדר. לא סתם לבצע תווים שרואים על הנייר. זה היה ליצור שפה חדשה. לבטא את מה שאתה רואה בנפשך מבלי להגיד את זה".
בואי למד 4 חודשים בלבד, והפסיק. רוני רוס המשיך בחייו ובין היתר זכה לנגן באלבום הלבן של הביטלס בשיר "סבוי טראפל". אבל באוגוסט 1972 נדהם לקבל טלפון בשעת ערב מאוחרת. "עמדתי ללכת לישון ופתאום הטלפון צילצל. היי, מר רוס, אמר הקול המנומס והשקט בצד השני, זה דיוויד בואי, דיוויד ג'ונס מברומלי, אתה לימדת אותי פעם...אולי אתה זוכר? כמובן שזכרתי".
בואי ביקש מרוני רוס לבוא לנגן סולו סקסופון "בתקליט של לו ריד, שאני מפיק עכשיו בלונדון". רוס אמר: "מתי לבוא?" ודיוויד בואי ענה מהצד השני: "אתה מוכן, בבקשה, לבוא ממש עכשיו? שים מעיל, קח את הבריטון סקסופון שלך והנהג יאסוף אותך מהכניסה עוד כמה דקות".
רוס התלבש, לקח את הסקסופון וירד לרחוב, הנהג אסף אותו לאולפני טריידנט. "לו ריד היה מאוד אדיב ושקט, מיק רונסון היה עייף מאוד ודיוויד היה בשיא האנרגיה, הוא אמר לי - רציתי מישהו ממש טוב שינגן פה את הסולו בסיום של השיר'. אהבתי את השיר. הבאס שלו היה מדהים והמילים נועזות". בואי אמר: "זה צריך להיות סולו אלגנטי אבל סליזי. כמו מישהו בחליפה מבריקה ויפה, שהולך בין השלוליות ונזהר מהבוץ".
רוני רוס הקליט את הסולו. "לא הייתי שם יותר משעה, באולפן", סיפר. הסולו האייקוני שלו הוטבע בלהיט הגדול ביותר של לו ריד ובאחד השירים המופלאים של שנות ה-70. "זה היה פאקינג רעיון של דיוויד, לשים שם סקסופון בסוף השיר", הודה לו ריד, "אני לא הייתי מאושר מזה - מה סקסופון עכשיו? מה ג'אז פתאום? אבל זה היה רעיון גדול". רוני רוס מת ב-1991. בן 58 בלבד במותו.
אבל אם "הליכה בדרך הפראית" נסע על תפקיד הבאס והסיום של הסקסופון, ב"זיגי סטארדסט", שיר הנושא של האלבום, היה זה ריף גיטרה נהדר שכבש את התודעה. ריף שאפשר לזהות מיד, סול-רה-דו-לה, מהלך אקורדים פשוט ביותר, ריף בסיסי לגמרי - אבל מורכב. זו לא רק הפריטה כלפי מעלה ומטה, שאלפי נערים ינסו בבית עם הגיטרה שלהם, אלא ריף שחזר על עצמו 4 פעמים, מהדהד כמו מקשה אחת, למרות שיש בו שלושה חלקים.
בואי השתמש שם בשלושה קולות שונים כדי לשיר את זה עם כל הנשמה, כשהוא משנה מצבי-רוח בתוך שיר של 3 דקות מרכות לנחישות, מתפקיד הצופה-התוהה-השואל ("אז איפה היו העכבישים?") לבחור הנחוש, המיני, הדו-מיני. טרנספורמציה גמורה במעבר מן הבית הראשון ("זיגי ניגן בגיטרה, הוא ניגן ביד שמאל") אל הבית השני ("זיגי ממש שר") ומשם אל הפזמון כשהקול שלו מוכפל והוא נשמע כמשתתף מוטרף בתוך סצינה דקדנטית בהצגת תיאטרון אי שם, עם ווירד וגילי והעכבישים ממאדים.
אבל הגיטרה. ריף הגיטרה. מיק רונסון היה אז רק בן 25, הוא עשה את עיבודי המיתרים, ניגן בפסנתר וכמובן החזיק את הגיטרה החשמלית הפלאית לכל אורך האלבום הזה. 21 שנים אחרי שיקליט את הריף-ששינה-את-העולם ימות מיק רונסון, מגדולי הגיטריסטים בהסטוריה של הרוק, והוא בן 46 בלבד.
בועז כהן, שדרן רדיו וזוכה פרס אגודת העיתונאים, מוזיקאי ומרצה לתרבות. מחבר הספרים "סיפורים קטנים, תקליטים גדולים", "וכשאפתח את הדלת". הפרק שלפניכם הוא מתוך ספרו השלישי והחדש "איש כוכב" (בהוצאת מרום תרבות ישראלית).
