כבר יותר מ-30 שנה שליאונרד ברנשטיין אינו איתנו, לא בגופו בכל אופן. המוזיקה שלו ממשיכה להתנגן ולהשתלב בחיינו מאז מותו של המלחין והמנצח היהודי הנערץ באוקטובר 1990. איכשהו, כבדרך נס, הקולנוען דגלאס טירולה מתפקד על תקן מחייה מתים לאורך כשעה ו-40 ודקות בסרט התיעודי Bernstein's Wall, בו קורות חייו של ברנשטיין נפרשות על המסך ובמילותיו שלו. ממש כך. מושא הדוקו הזה מסופר מנקודת מבטו ובקולו של הענק שאינו בינינו. וזה מפעים ומרגש.
הסרט Bernstein's Wall הוקרן בשבוע שעבר במהלך פסטיבל טרייבקה בניו יורק (בישראל טרם ניתן לצפות בו), ואין מקום טבעי יותר לקדש את זכרו של גיבור התרבות שמזוהה כל כך עם העיר. טירולה אסף אינסוף חומרי ארכיון מהמחצית השנייה של המאה ה-20 ושזר מהם ביוגרפיה קולנועית מרתקת שמסופרת, כאמור, מפיו של ברנשטיין עצמו. אין פה קריין, וגם לא ראשים מדברים. ראיונות גלויי לב ו-וידויים מוקלטים שלו לאורך השנים, אותם ערך טירולה לרצף טבעי, קצבי ושוטף, מהווים פסקול כן ומורכב לסרט כולו, המעניק לו אותנטיות לא אופיינית, כמעט מוזיקלית.
נראה שאין כמעט היבט בחייו העשירים ומלאי התפניות של ברנשטיין שהסרט אינו מכסה, אולם יותר מכל אלו הגילויים מחייו האישיים כילד בחיק משפחתו היהודית המסורתית, ולאחר מכן כגבר בוגר ועצמאי, אמן נערץ, עם משפחה יהודית, מסורתית קצת פחות. במילותיו שלו, ברנשטיין מגולל את זכרונותיו מבית אביו בעיירה לורנס הסמוכה לבוסטון. סמואל ברנשטיין היה איש קשה יום שהיגר לארצות הברית מהעיירה רובנו שבאוקראינה, וניסה לבנות חיים לו ולמשפחתו בארץ ההזדמנויות הבלתי נגמרות, הרחק מהשטעטל. החלום האמריקני שלו התחיל במפעל לעיבוד דגים והתממש בעסק פרטי משלו למוצרי יופי ושיער. החלום של בנו הקטן, לעומת זאת, היה קצת שונה. קרובת משפחה שעברה דירה העבירה לסמואל את כל הרהיטים שברשותה, בהם גם פסנתר עומד. המפגש המקרי הבלתי מתווך הזה התפתח לאהבה ממבט ראשון. לני הסקרן השקיע את כל זמנו ומרצו בשיעורי נגינה, למגינת לבו של אביו.
החיבה ההולכת וגוברת של לני הצעיר ליצירה מוזיקלית נתקלה בהתנגדות תקיפה מצד האב, כשזו אימה להתפתח כמקצוע אחרי שהתקבל ללימודים באוניברסיטת הרווארד. סמואל ייעד לבנו מסלול קריירה אחר לגמרי כמנהל בעסק המשפחתי, תחום שלא עניין כלל וכלל את המוזיקאי הכשרוני. הפרטים הביוגרפיים האישיים הללו לא בלתי ידועים, אולם העובדה שברנשטיין הבוגר מדבר עליהם בקולו, הופכת את הגילוי לכנה ומרגש. "בעיני אבי להיות מוזיקאי משמעו להיות כלייזמער, שזה כמעט כמו להיות קבצן", הוא נזכר, ומבטא את זכרונותיו הקשים מאביו. "שנאתי את אבי וייחלתי למותו. הוא היה אב סמכותי קשוח שנהג בנבזות במיוחד כלפי אמי". הוא מספר כי התרשם כילד מהידע האדיר של אביו בכל הנוגע למקרא, אולם למרות החוכמה היהודית ששימשה לו כהשראה בכתובים, הוא לא היה מסוגל להביע אמפתיה לאחר בחיים האמיתיים.
למרות הרתיעה מאביו, ברנשטיין שמר על זיקה ליהדות לאורך כל חייו וביטויים שלה צצים שוב ושוב לאורך הסרט כולו. מברכה בעברית לרגל ראש השנה שהוא משמיע בתחילת קונצרט ב-1961, או כשהוא מדבר על הקריירה הטלוויזיונית שלו כמנחה תוכניות חינוכיות ללימוד תווים ומוזיקה. כשהוא מתייחס להתנסות המוצלחת שלו כמדריך על המסך הוא מזכה את אביו. "אני חושב שהרקע הרבני שלו תרם לכך", הוא אומר. ברנשטיין אף מספר על הלחץ שהופעל עליו לשנות את שמו, שנשמע יהודי מדי לאוזני רבים מדי בארצות הברית של שנות ה-40 וה-50. הוא משחזר כיצד סרגיי קוסוביצקי, אחד ממוריו במכון המוזיקה קרטיס בפילדלפיה, הציע לו לשנות את שמו לליאונרד ס. ברנס. "סירבתי והבהרתי שאשאר נאמן לשמי, ואם זה מה שימנע ממני להצליח, אז זה מה שיהיה".
בדיעבד, ברנשטיין, שהתעלם מכל האזהרות, הצליח לנפץ את הדעות הקדומות ונסק כל הדרך למשרה הנחשקת של מנהל הפילהרמונית של ניו יורק. ברנשטיין נזכר כיצד זומן ב-1943 למבדקי גיוס צבאיים למלחמת העולם השנייה, ונדחה בגלל היותו חולה אסתמה. "רציתי להוכיח את עצמי כאמריקני וכיהודי, והרגשתי חסר ערך", הוא מודה ומספר כי נשאב לדיכאון קיומי ואף שקל להתאבד. ואז, כאילו במקרה של התערבות שמימית, ביום הולדתו ה-25 הוא קיבל טלפון מארתור רודז'ינסקי מנהל הפילהרמונית של ניו יורק, שהזמין אותו לשמש כעוזרו. "אלוהים הורה לי לעשות כן", הסביר רודז'ינסקי. זמן קצר לאחר מינויו הוזעק ברנשטיין להחליף את המנצח ברונו וולטר שנפל למשכב, ובכך הפך להיות פורץ דרך: יליד ארצות הברית הראשון שמתמנה לתפקיד בכיר במוסד היוקרתי, שהוא גם הראשון שעושה כן בשנות ה-20 לחייו, ולא פחות מכך - יהודי. אגב, הקהל והמבקרים התעלמו מכל אלה ופשוט היללו את המאסטרו האלמוני על הופעתו.
שנים לאחר מכן, ברנשטיין הגיע כמנהל הפילהרמונית של ניו יורק לביקור מתוקשר בירושלים אחרי מלחמת ששת הימים. מסעו תועד במצלמה כשהוא שר "באב אל וואד" בדרכו מסייר בעיר העתיקה וכן בכותל המערבי שזה עתה עבר לרשות מדינת ישראל. "מה זה אומר להיות יהודי? זו מסורת ואמונה ומוסר שכולל לא עשרה, אלא מאה דיברות, בנוגע לאיך אדם אמור לחיות עם רעו", אומר ברנשטיין הנרגש כשהוא מפגין את החיבור החזק שלו למקורות ואף לעיר הקדושה. "העיר הזו ירושלים, 'ירושלים של זהב', כפי שמכנים אותה, צריכה להיות סמל לעולם כולו. עיר שהיא עד היום מאוחדת וחיה בשלום. עיר של פעילות מחודשת, ידידותיות, קסם ואפשרויות אינסופיות. זו אינה עיר רגילה, זה המרכז של האמונה. בואו נפיץ את הבשורה, שהעולם ישקוט. ואז באמת נוכל להגיד 'כי מציון תצא תורה, ודבר ה' ירושלים'". על רקע הדברים הנרגשים הללו, ברנשטיין מתוודה בדיעבד כי הוא "חש אשמה על השנאה שרחש לאביו, ועל הרקע החסידי שלו".
הדברים הללו, שמגיעים הישר מלבו של ברנשטיין, עשויים להיתפס בימינו כשעטנז מבולבל של רעיונות בהתחשב במה שאנחנו יודעים היום על ירושלים שהיא מאוחדת בכאילו וממש לא חיה בשלום. יותר מכך, הם לא משתלבים באני מאמין ההומניסטי שברנשטיין הטיף לו והרעיונות הפרוגרסיביים שפעל באופן אקטיבי להפצתם לאורך חייו הציבוריים. למעשה, הסרט נפתח בתהיות שלו בנוגע לאקטיביזם פוליטי של אמנים והחשיבות של מעורבותם בחיים הציבוריים. ההגיגים הללו מתחדדים על רקע הנתיב היצירתי בו בחר כמוזיקאי, מלחין ומנצח. קשה יותר לנסח מסרים ברורים דרך הצלילים, ההרמוניות והמקצבים. אבל ברנשטיין התעקש להביע את דעותיו, אם לא דרך היצירה אז באמצעות החשיפה הציבורית שקיבל בזכותה.
אחד הגילויים המפתיעים ומעוררי ההשראה בסרט הוא הנחישות והנחרצות וחוסר הפחד של ברנשטיין בנוגע לביטוי דעותיו. אפשר לראות בחלק מהקונצרטים שהוביל הצהרות פוליטיות מהדהדות. הקונצרטים שלו בתל אביב ב-1963 ובירושלים ב-1967 היו התייצבות חד משמעית לצד מדינת ישראל, ואילו הקונצרט ההיסטורי שלו בצל חומת ברלין ב-1989 נחשב עד היום לאחד מהאירועים התרבותיים המשמעותיים שליוו את הסרת מסך הברזל וסיום המלחמה הקרה. אבל ברנשטיין, כאמור, לא הסתפק ביצירתו, וניצל את מעמדו הציבורי כדי להפיץ את דעותיו שהכניסו אותו לצרות לא פעם, במיוחד בתחילת דרכו המקצועית בשנות ה-40 וה-50, עת זכה השם ליאונרד ברנשטיין לתשומת לב הרשויות, ולא בגלל כשרונו המוזיקלי. שמו נכלל ברשימות השחורות של ראש ה-FBI ג'יי. אדגר הובר והסנטור ג'וזף מקארת'י שסימנו אותו בגלל דעותיו השמאלניות וזהותו היהודית, צירוף שהביא לתיוג כמעט אוטומטי של "קומוניסט" באותה העת.
ברנשטיין עמד במרכז חקירה של ה-FBI ודרכונו הוחרם ב-1953, אבל כפי שסירב לוותר על שמו היהודי, הוא דחה את הדרישה לחזור בו מדעותיו. אמנם היה לו קשה יותר להתפרנס כמנצח, אבל הוא מצא לעצמו נתיבים יצירתיים חדשים כמלחין, וכך, בין השאר, הביא לעולם את הצלילים הנפלאים של המחזמר "סיפור הפרברים" שעלה על במות ברודווי ב-1957 וזכה להצלחה עצומה. שנה לאחר מכן, ברנשטיין חזר לפילהרמונית של ניו יורק, הפעם כמנהלה - תפקיד בו שימש לאורך 11 שנים. אבל למרות ששרד את רדיפת המקארתיזם, הוא המשיך להיות מעורב פוליטית. הוא מספר על אהדתו וקרבתו לג'ון פ. קנדי, ומנגד, לעימותיו עם ריצ'רד ניקסון שניסה לפעול נגדו בעקבות התנגדותו למלחמת וייטנאם, תמיכתו בתנועת הפנתרים השחורים והמחזמר הפוליטי MASS שכתב ב-1971 ואותו ניסה הנשיא להכתים ולהכפיש בתקשורת. שיחה מוקלטת בין ניקסון וראש לשכתו ה.ר. הלדמן חושפת את העניין המוגבר של השניים ביצירתו של ברנשטיין.
"הערך הגדול ביותר של להיות סלבריטי זה לא ההנאה מהמעמד שלך, אלא האפשרות לנצל אותו כדי להפיץ מסרים בציבור", אומר ברנשטיין במהלך הסרט. ואכן, ההיבטים השונים של קורות חיי ליאונרד ברנשטיין כאישיות ידועה בציבור היו יכולים להתכנס כביוגרפיה קולנועית מרתקת, אולם גדולתו של דגלאס טירולה היא שזירתם ביצירה ביוגרפיה שנפרשת בפני עינינו ואוזנינו כאוטוביוגרפיה בה האישי והציבורי נמזגים כווידוי כן. הילדות בצל האב הנוקשה ובדידות הזקנה אחרי מות אשתו פלישיה. הרעות וההערצה לחברו והמנטור שלו אהרון קופלנד וחילופי המכתבים ביניהם, שיש מי שמסמן כהומואירוטיים. הנועזות שהפגין כיוצר וזו כפעיל פוליטי. וכן הזיקה ליהדות לצד המאמץ שלו לקבלת האחר ותמיכה במיעוטים נרדפים. "הנה מה טוב ומה נעים, שבט אחים גם יחד", הוא מסביר בעברית. רוחה תמימה של זיכרון רחוק מתקופה אחרת, וענק שעיצב אותה. אלו כבר לא עמנו יותר. רק בסרט.
