הדבר הכי יציב בשנת 2020 היה חוסר היציבות שלה. קלישאה או לא, האמת צריכה להיאמר. החל מחודש מרץ הנגיפים הפיצו אימה ברחובות, המדינה נסגרה ונפתחה כמו ריצ'רץ', הממשלה איימה ליפול פעמיים ביום - פעם אחת עם ארוחת הבוקר ופעם אחת לעת ערב, בארצות הברית התחלף נשיא שמסרב להתחלף, ועכשיו בכלל מדברים על חיסון. אם כל זה לא מספיק - להלן בהוטן. בלב הכאוס הזה, טור הספרות השבועי "אוזני חמור" מבקש להציע את עצמו כידיד עקבי ונאמן, שייתן לכם דבר מה להיאחז בו. עוגן, מעקה, חגורת הצלה. עפיפון עם חוט, אם תרצו.
הפאניקה של זוכת פרס נובל
מאז שהתבשרה על זכייתה בפרס נובל לספרות בחודש אוקטובר, הטלפון של המשוררת האמריקנית-יהודיה לואיז גליק לא מפסיק לצלצל. ותתפלאו, אבל זה לא כל כך נעים. "זו הייתה הפתעה עבורי. ב-8 באוקטובר חשתי פאניקה. האור היה בהיר מדי", סיפרה השבוע בנאום הזכייה שלה. גליז בת ה-77, שידועה בנוכחותה הדלילה למדי בתקשורת, הסבירה שהיא פשוט אדם פרטי במהותה. "אני מניחה שאלה מאיתנו שכותבים ספרים כנראה מבקשים להגיע לקוראים רבים, אבל משוררים מסוימים לא רואים את זה במונחים כמותיים, כמו אודיטוריומים מלאים. יש כותבים ששואפים להגיע לרבים באופן זמני, לאורך זמן, אי שם בעתיד. הרי במובן מסוים, הקוראים מגיעים תמיד ביחידות, בזה אחר זה".
למעשה, כבר ביום הזכייה הודתה גליק שהיא חוששת שהפרס יפגע בחייה האישיים, וביכולתה לשמור על קשריה האינטימיים עם קרובה ואהוביה. נדמה שמאז היא הצליחה לעכל מעט את הבשורה, וכעת, בנאום התודה שלה, הסבירה שהיא מפרשת את החלטת הוועדה כרצון "להעניק כבוד לקול האינטימי והפרטי - זה שדיבור פומבי יכול להעצים או להרחיב, אבל לעולם לא להחליף".
מהפכה בקומיקס: באטמן הבא יהיה שחור
עם כל הכבוד, ספרות היא לא רק ציד לוויתנים, אלא גם הרפתקאותיהם של גיבורי על בני זמננו - ולעולם לא נסכים להדיר את שוק הקומיקס מעולם הספרים. בטח לא בזמן שמתחוללות בו מהפכות כה סוערות, שמפיחות בעלילונים את רוח תקופתנו.
הפעם, אנחנו למדים שבקומיקס הבא של DC באטמן יהיה שחור. איך זה קרה? לפי הסיפור החדש, ברוס וויין נהרג בנסיבות מצערות (לא בפעם הראשונה, ולא בפעם האחרונה) ובחור חדש בשם טים פוקס נקרא להחליף אותו בחליפה. את הקומיקס יכתוב ג'ון רידלי, התסריטאי של "12 שנים של עבדות", ועל הפן החזותי יהיו אמונים ניק דרינגטון ולאורה בראגה. הצלחתך הצלחתנו, גלימתך גלימתנו.
שנה ללא סקס גרוע
פרסים יש בשפע, אבל פרס עבור סצנת הסקס הספרותית הגרועה ביותר של השנה יש רק אחד. לכן היה מדכדך כל כך להתבשר כי השנה הפרס בוטל ברגע האחרון (אם כי סופרים אחדים, כלומר, אלה הגרועים, בוודאי השמיעו אנחת רווחה). כמעט כמו כל דבר אחר השנה, גם הביטול הזה נעוץ כמובן במגפה הקורונה. "הציבור נאלץ להתמודד השנה עם יותר מדי דברים גרועים מכדי שיהיה מוצדק לחשוף אותו גם לסקס הגרוע", הסבירו השופטים. כמובן, ההחלטה נבעה משיקול נוסף - והוא מספר הספרים המצומצם יחסית שראה אור השנה. כך או כך, השופטים ציינו כי אין סיבה לשקוע בשאננות, הביטול אינו מהווה "רישיון לכתוב סקס גרוע".
לטובת קוראינו שאינם עוקבים באדיקות אחרי הפרס (תתביישו לכם), נזכיר כי בשנה שעברה הפרס, שנוסד ב-1993 על ידי המגזין הבריטי Literary Review, הוענק לשני סופרים - ככל הנראה כהלצה על כך שגם פרס נובל לספרות ופרס בוקר פוצלו בשנה שעברה בין צמדים. הסופר הצרפתי דידייה דקואן זכה על קטע מספרו The Office of Gardens and Ponds, המתרחש ביפן לפני כאלף שנים והמתאר יחסי מין בקימונו, במסגרתם אחד האיברים מושווה לקופיף קטן. הסופר הבריטי ג'ון הארווי הצליח לשרבב אל תוך ספרו Pax סצנת סקס שלוקחת השראה מהגאוגרפיה של קו המשווה. אגב, חתן הפרס המפורסם ביותר הוא כנראה המוזיקאי מוריסי, סולן להקת הסמית'ס, שזכה בו בשנת 2015 והודיע כי הוא אינו מתכוון לשתף פעולה עם הבדיחה שהוא מושאה.
הגם אתה, קוביד?
וויליאם שייקספיר הגיע השבוע לכותרות ובהקשר אקטואלי. לא מדובר במחזאי הנודע מסטרטפורד על האייבון, אלא בגבר בן 81 שהגיע לבית החולים האוניברסיטאי בקובנטרי - והיה האדם השני בבריטניה שזכה לקבל את החיסון לקורונה (שלא במסגרת הניסוי). מעריצי שייקספיר ברחבי עולם לא נותרו אדישים כמובן, ואף הצביעו על כך שהמחזאי והמתחסן חולקים יחד דבר מה נוסף - שניהם מגיעים ממחוז וורקשייר.
גולש אחד הגיב שבעוד שהתנהלות מדינות העולם עם הקורונה נראתה כמו "קומדיה של טעויות", כולו תקווה שהחרדות מפני החיסונים יתגלו כ"מהומה רבה על לא דבר". אחר הציע כי החיסון הוא בעצם "אילוף המגפה הסוררת". מישהו היה חייב לעשות את העבודה השחורה, ולהעמיד את הגרסה המתבקשת ל"המלט". והרי היא בתרגומי לעברית: "להתחסן או לא להתחסן, זו השאלה. כלום נעלה יותר להתמסר לדקירתו ולתופעותיו של החיסון המאושר, או להתמסר אל העדר המשתעל, לספוג את נגיפיו, וכך לשים קץ גם לייסוריך". אכן, דילמה. הקורא היצירתי מוזמן להוסיף הצעות משלו, ואף לדמיין - מה היה אם דיקנס היה מתחסן? או וירג'יניה וולף? ולואיס קרול?
יצאנו. תכף נשוב
המחזה "יורד הים" מאת פרננדו פסואה, שנכתב בשנת 1913, ראה אור השנה בפעם הראשונה בעברית, בהוצאת "הבה לאור". תרגמה אותו יפה מפורטוגזית אודליה חיטרון, והוא מביא את קולותיהן של שלוש אחיות, שאחת מהן חולמת על יורד ים שנתקע על אי מבודד. הוא הוגה לו מולדת חדשה - ושוכח את מולדתו הממשית. היצירה מזכירה בהלך רוחה את האבסורד הקיומי של "מחכים לגודו", וגדושה בתחושה כבדה של געגוע טוטלי (בפורטוגל קוראים לזה Saudade, געגוע למשהו שכבר לא יחזור). במידה רבה, היא מתאימה בדיוק לחורף בין הסגרים.
ברגע אחד, אחות אחת אומרת: "אינני יודעת... אבל כך, ללא שעון, הכול מרוחק מסתורי יותר. הלילה שייך יותר לעצמו... מי יודע אם יכולנו לדבר כך אילו ידענו את השעה?". ואחרת עונה: "אחות, בתוכי הכל עצוב מאוד. בנשמתי אנו בדצמבר... אני משתדלת לא להביט מהחלון, שכן אני יודעת ששם, במרחק, אפשר לראות הרים... הייתי פעם מאושרת מעבר להרים... הייתי קטנטונת. בכל בוקר קטפתי פרחים, ובערב, טרם לכתי לישון, ביקשתי שלא יילקחו ממני... איני יודעת מה בזה חסר תקנה עד כדי כך שהוא מעורר בי רצון לבכות... זה יכול היה לקרות הרחק מכאן... מתי השחר יעלה?...". השלישית מצטרפת: "למי אכפת? השחר עולה תמיד באותה הדרך... תמיד, תמיד, תמיד..."
האחיות מתרפקות על זיכרונות - ככל שהם יפים יותר, כך הם מייסרים יותר ובו זמנית מרנינים יותר, ומתחבטות מה עדיף: לשתוק או לשיר? אחות אחת אומרת: "מדוע עלינו לדבר?... מוטב שנשיר, אינני יודעת מדוע... השיר, כשאנו שרות אותו בלילה, הוא אדם שמח ונטול מורא הנכנס לפתע אל החדר ומחמם אותו ומנחם אותנו... אוכל לשיר לכן שיר שבעברי נהגנו לשיר בבית. מדוע אינן רוצות שאשיר אותו באוזניכן?", ואחרת משיבה: "אין בכך טעם, אחות... כאשר מישהו שר, איני יכולה להיות בחברתי. עליי לשכוח את עצמי. ואז הופך כל עברי לאחר, ואני בוכה על חיים מתים שאני נושאת בתוכי ומעולם לא חייתי. תמיד מאוחר מדי לשיר, כפי שתמיד מאוחר מדי לא לשיר..."
לפי העורך עודד כרמלי, "יורד הים" נכתב "רגע לפני שפסואה החליט להקדיש את חייו למפעל ההטרונימים, והוא נקרא כמעין מניפסט, או כמכתב התאבדות, שמסביר את בחירתו". למה התאבדות? כי ברגע שאדם מחליט לכתוב תחת שמות עט בלבד, הוא למעשה מכחיד את עצמו לצמיתות. ואכן, במחזה יש נימה קודרת של פרידה. ובכל זאת, לא פחות מכך, בחירתו של פסואה בישרה גם על כוונתו לברוא את עצמו מחדש - והפעם לא כיחיד, אלא כריבוי. לא לבוא בחיק העולם כיישות גלמודה, אלא לכבוש אותו ככנופייה שלמה הנתונה בגוף אחד.
גם המציאות של המגפה מאפשרת לנו (ואולי בעצם מאלצת) לבלות בגפנו, ולבחון מחדש את יחסינו עם מולדתנו המוזרה. לא רק זו עם הדגל וההמנון, אלא הארץ הפרטית של כל אחד מאיתנו, שבה הוא פרח וחושל. לתהות מי אנחנו, מי אנחנו עשויים להיות ואיזה שיר ילווה את "חזרתנו" לעולם. זה נכון שלא באמת עזבנו, אבל אי אפשר להתעלם מכך שיש איזו תחושה של השתהות. כמו בין שתי תמונות במחזה. עומדים מאחורי הווילון ומצפים שיחזירו אותנו לבמה.
