בין היידישפיל לקופה ראשית: יעקב בודו בן 90
(צילום: ירון ברנר)
עם תפקיד משמעותי בסיטקום הישראלי הכי מדובר כרגע, "קופה ראשית", והצגת יחיד חדשה בתיאטרון היידישפיל, "בודו עד 120", יעקב בודו זוכה לפריחה מחודשת בקריירה ומרגיש שחזר לשנות ה-60 - התקופה שבה בקושי היה יכול ללכת ברחוב מבלי שיעצרו אותו. "היום אין חתימות, היום יש סלפי", מספר השחקן בריאיון, "כל יום מבקשים להצטלם איתי".
בודו לא האמין שבגיל 90, בשנת 2021, הוא ימשיך להופיע על הבמה ולככב על מסכי הטלוויזיה. אחרי מעל ל-200 תפקידים בתיאטרון, עשרות סרטים ומערכונים שעד היום מבקשים ממנו ברחוב שיצטט קטעים מתוכם, הוא חשב שמתישהו הקריירה תגיע לקיצה. הוא אומנם משתדל להתעלם מהגיל ובעיקר לא מתרגש ממנו, אבל הגיל לא בהכרח מתעלם ממנו ושולח לו מדי פעם תזכורות.
איך זה מרגיש להיות בן 90? שונה משדמיינת?
"תראי אני אגיד את האמת, זה לא עניין של איך מרגישים. אני חושב שזה מאוד תלוי בבן אדם עצמו, איך אתה לוקח את החיים. אני לא נותן לגיל עכשיו להוליך אותי, אני מוליך את הגיל. אני לא רוצה לחשוב על גיל 90, למרות שהגיל לא נותן לי מנוחה. פה כואב, שם כואב, פה שוכחים משהו, שם לא זוכרים. אבל בסך הכול אין לי את טענות לחיים שלי, וכמעט אין את טענות לקריירה".
הייתה לך מחשבה שבגיל הזה כבר תפרוש?
"כן, אבל זה מקצוע שאתה לא יכול לפרוש ממנו. אין פנסיה אצל שחקן. אתה חולם תיאטרון, אתה אוכל תיאטרון, אתה ישן תיאטרון. התיאטרון זו מחלה, מחלה בריאה. אני חושב שלא הייתי יכול להמשיך לחיות אם לא הייתי ממשיך לשחק - וקשה לשחק בגיל הזה. ובכל זאת, כשאתה עולה לבמה היא נותנת לך כוח שאתה לא יכול להסביר אותו.
"לא מזמן לפני הצגה התחיל לי כאב ברגל ולא יכולתי ללכת עד הבמה. ואז עליתי על הבמה - וזה נפסק. הקהל הזה מרפא אותך. אהבת הקהל זה הדבר היקר ביותר שיש לי בחיים. אני לא זוכר את היום שעליתי לבמה ושהקהל לא מחא לי כפיים בכניסה. אי אפשר למדוד אהבת קהל - רק במחיאות כפיים. כמובן שפוגשים אותך, רואים אותך, מצלמים אותך. פעם היו חתימות, היום זה הסלפי. ואני בינתיים מרגיש שעדיין לא השתנה כלום".
נשאר אותו דבר?
"לא יודע אם אותו דבר אבל זה כמעט אותו דבר, וכמעט זה הרבה".
בודו לא ידע מה זה סלפי עד שהגיעה "קופה ראשית", שגרמה לו להתמודד עם המושג החדש הזה - וגם עם המעריצים הצעירים ברחוב. מתפקיד קטן של מאבטח בשם צ'יבוטרו שמופיע אחת לכמה פרקים, הפך התפקיד שלו לקבוע ומשמעותי, שמופיע כמעט בכל פרק בעונה השלישית והנוכחית שמשודרת בימים אלה בכאן (ימי ב', 21:00).
"בעונה הראשונה היה לי תפקיד כזה קטן - פה אני עומד, שם אני עומד. אולי שלושה-ארבעה ימי צילום", מספר בודו. "בעונה השנייה התפקיד כבר גדל, ולאט לאט הילדים התחילו לרוץ אחריי. נראה אם עכשיו, בעונה השלישית, אוכל בכלל להוציא את הראש החוצה אחרי התפקיד שנתנו לי".
איך אתה עם הסלפי, מסכים להצטלם כשמבקשים?
"איזו שאלה. אני גם אוהב כשהילדים באים. זה מחזיר אותי אחורה וזה נותן לי כוח. פעם היו חתימות, וכדי שאוכל לחתום לכל אחד הוצאתי תמונה עם חתימה שלי ואשתי ז"ל הייתה מטפלת בזה. כל ילד שהיה רוצה - היינו שולחים לו תמונה. עכשיו הסלפי הזה משגע. אבל אתה לא יכול לא לעשות, זה חלק מהמקצוע".
מה אומרים לך ברחוב?
"צ'יבוטרו, צ'יבוטרו. שכחו לי את כל הדברים שעשיתי. וגם אומרים לי 'גגנגן' - זה אומר 'ללכת' ביידיש. זה היה איזה קטע בסדרה שביקשתי ממישהו ללכת מהסופר, אז עכשיו נשאר 'גגנגן'. מקצוע מוזר מאוד, אבל יפה".
יש אנשים שיודעים שיעקב בודו זה צ'יבטורו, שלא יודעים מי אתה לפני.
"כל החיים שלי היה לי את העניין הזה. כל דבר שעשיתי - זה מחק מחדש את הדבר האחרון. הסרט 'מוישה ונטילטור' (שיצא ב-1966, מ"ח) הלך איתי והולך איתי עד היום. זה היחיד שזוכרים לי. אבל אחר כך עשיתי את 'מיליונר בצרות' (1978, מ"ח), אז ציטטו אותי מתוך הסרט. אחר כך 'שתיים... שתיים...' (מערכון של בודו, מ"ח), זה היה דבר שלא היה כדוגמתו. עכשיו אני צ'יבוטרו. אין כבר בודו, אבל זה מחמיא לי. אנחנו במקצוע שאם לא יזכרו אותך יום אחד, גמרת את הקריירה".
"אם מבטיחים לי מקום בגן עדן - אולי יש שם תיאטרון ואפגוש את כל אלה שעבדו איתי"
בודו נמצא על הבמה מאז שהיה נער, ועוד זוכר את עצמו בתור ילד שהיה מתגנב להצגות. כשעלה לארץ, הוא ניסה להתקבל ללהקת הנח"ל, אבל לא היה מקום עבורו אז הוא הקים את להקת פיקוד צפון ולהקת פיקוד דרום. הוא הקים וסגר תיאטראות, ובתיאטרון חיפה היה לשחקן הראשון שהופיע על הבמה. אין שחקן או שחקנית שלא שיחק איתם, ואין פרס שלא מונח על המדפים אצלו בבית. אבל גם אחרי 70 שנות קריירה, שום דבר לא הכין את בודו לשנה הקשה ביותר בקריירה - שנת הקורונה, שהייתה בעצם ההפסקה הראשונה בקריירה שלו.
"אני לא בטוח שהייתי יכול עכשיו להחזיק הצגה על הגב שלי, ולא בגלל הגיל אלא בגלל השנה וחצי האחרונות, שעצרו לנו את החיים", משתף בודו. "אני עברתי את כל המלחמות שהיו פה מאז מלחמת השחרור, ולא הייתה אף מלחמה שאחריה היה לנו מצב כזה, וזה פוגע. לא רק בי, זה פוגע בכל אחד - אבל במיוחד בשחקנים. חבל לי שבגיל שלי, בסוף חיי, נתקעתי במצב כזה. כי הייתי בעשייה כל החיים שלי. אני עבדתי כל הזמן ועשיתי הפסקה רק כשרציתי".
בשנים האחרונות בודו מתמודד גם עם האובדן של אשתו, אסתר, שנפטרה לפני שבע שנים והותירה חלל גדול מאוד בחייו שעליו הוא מתקשה להתגבר. "ברגע שאת אומרת אשתי, אין, אני לא יכול. היא לא הייתה רק אשתי - היא הייתה מורתי, העוזרת שלי, הבמאית שלי, המלבישה שלי", מספר בודו בגרון חנוק. "היא הייתה כל מה ששחקן צריך בתיאטרון. היא הייתה החברה שלי, היא הייתה הנשמה שלי, היא הייתה כל מה שטוב אצל בן אדם, וזה הרבה הרבה הרבה בזכותה שאני התקדמתי".
אחרי כל שנות הקריירה שלך, יש משהו שעוד לא עשית?
"יש. יש תפקידים גדולים שראיתי בהצגות בעולם ומאוד רציתי לעשות, ולא הספקתי. אבל זה כבר מאוחר לחשוב על זה, אולי בגלגול הבא".
הגלגול הבא זה משהו שאתה חושב עליו?
"אני מאוד מאמין באלוהים, כל דבר שאני עושה - אני אומר תודה לאלוהים. והיה לי רבי שאמר לי משפט שאני זוכר: 'אדם שמבדר אנשים, שמשמח אנשים, יש לו מקום בגן עדן'. אז אם זה מה שמבטיחים לי - מקום בגן עדן, נראה אולי יש שם תיאטרון - אולי אני אפגוש את כל אלה שעבדו איתי".
מה תגיד לאלוהים בכניסה לגן עדן?
"אני חושב שהוא מכיר אותי. הוא יגיד לי 'טוב שבאת, חיכיתי לך, אבל יש לך עוד זמן. תחזור בעוד כמה שנים".
