כל אוהד כדורגל מכיר את המשפט שקובע ששחקן - גדול ועשיר ככל שיהיה - הוא טוב בדיוק כמו המשחק האחרון שלו. זאת אולי קלישאה, אבל לפעמים גם קלישאות שחוקות הן נכונות, אפילו כשמעבירים אותן מכר הדשא למגרש המוזיקלי. גם "מבחן האלבום השני" הוא קלישאה. יוצרים ומבצעים שכבשו את העולם, או לפחות גרמו לו לעצור לרגע ולהקשיב לרגע הפריצה שהפך אותם לכוכבים, מתרסקים ברעש גדול בפרויקט הבא שלהם לאחר שלא עמדו בציפיות של עצמם - או רק של הקהל והמבקרים. יש די מקרים בהיסטוריה שהפער בין הכוונה לביצוע הגיע לממדים כה עצומים, עד שכל התוכניות לסיבוב שלישי נגנזו באחת.
בילי אייליש, שהוציאה עכשיו את האלבום השני שלה, Happier Than Ever, נמצאת בדיוק ברגע המאוד לא פשוט הזה, כשכל הפוקוס שוב עליה. אלבום הבכורה הנהדר שלה שיצא לפני כשנתיים - When We All Fall Asleep, Where Do We Go? - הפך אותה באחת לקולם של צעירי התקופה. גם אם היא לא התכוונה לכך, היא לקחה על עצמה את התפקיד שמילאו הביטלס לאורך הסיקסטיז, מדונה במחצית השנייה של האייטיז וקורט קוביין בתחילת הניינטיז.
מי שחיפש הוכחות לכך שגם במציאות הצינית והסופר מהירה של ימינו ניתן לייצר פופ עמוק ומעורר מחשבה, כבר הגיע אל אייליש לפני כשנתיים והתאהב, אפילו אם חלפו שני עשורים מאז שהלך עם תיק גב לחטיבה או לתיכון. ייתכן שגם אלו שמגדלים עכשיו מתבגרים בבית ורצו להבין קצת יותר טוב מה עובר עליהם נתקלו בה. האזנה מודרכת למוזיקת פופ כנראה עדיין לא נחשבת לחלק מסט הכלים בסדנה לפיתוח הורות מכילה, אבל כשהיא טובה - ואצל אייליש היא לרוב מצוינת - היא יכולה לשמש גשר יעיל מעל לפערים בין דוריים.
אייליש - באלבום הבכורה שלה, וכאן אפילו עוד יותר - היא תמונת מראה לשלל כוכבות הפופ המהונדסות שתאגידי המוזיקה ממשיכים להנפיק בשנים האחרונות. היא הוכחה לכך שלפני שמוכרים את המוזיקה דרך הגוף, מוטב שהיא תשמש במה לנפש. ובמילים אחרות: לא חייבים להסתובב עם ביקיני מינימלי כדי להצליח. אפשר להפוך למלכת פופ גם כשאת לבושה בסווטשירט אובר סייז ומסתובבת עם פרצוף של "הרגע קמתי מהמיטה", כמו של כל תיכוניסט שני.
כך שלמרות מיליוני העוקבים של אייליש ברשת, הקליפים המצליחים שלה ביוטיוב, המספרים המאוד יפים שהיא ממשיכה לרשום בשירותי הזרמת המוזיקה והעובדה שהחלק הארי של קהל היעד שלה מנהל את חייו בין האינסטגרם לטיקטוק וסובל מהתמכרות קשה לתחלואי הריאליטי - היא עדיין נשמעת אותנטית. במושגים של היום, מדובר כמעט בנס מוזיקלי.
העובדה שאייליש משפיעה גם על יוצרות פופ מצליחות שפועלות אצלנו - ולפחות אחת מהן זוכה ממנה ומפיניאס או'קונל, אחיה הגדול והמפיק שלה, למחמאות נדיבות - היא הישג נוסף. אנחנו לא ממש צריכים עוד איזה חיקוי חיוור לניקי מינאז' או דוג'ה קאט מעלי אקספרס שתגור באזור חיוג עם קידומת 03. אנחנו זקוקים לנגה ארז נוספת, אפשר גם עוד שתיים.
אייליש של Happier Than Ever נמצאת בנקודת מפנה בקריירה שלה. הקורונה אומנם טרפדה את סיבוב ההופעות שאליו היא הייתה אמורה לצאת אחרי אלבום הבכורה, אבל לא ממש כיבתה את להבות הבאזז שעדיין רוחשות למשמע שמה. ברוח הפנדמיה היא ערכה כמה מופעי רשת (בתשלום), אבל הדבר האמיתי יקרה ברגע שסיבוב ההופעות יחזרו ללא הגבלות. מה שעדיין לא פתור הוא כיצד היא תצליח לתרגם את היופי של Happier Than Ever לבמה: זהו אלבום מאוד מינימליסטי, למעט Oxytocin ו-GOLDWING הסוחפים - לא בדיוק סוג החומרים שמהם מרכיבים סט שגורם לעשרות אלפים לרקוד יחד בפסטיבל מוזיקה.
שלושת השירים שקידמו את האלבום - NDA, Lost Cause ו-Your Power - אומנם לא התקרבו למספרים שרשם Bad Gay, אבל הם בהחלט הרחיבו את המנעד המוזיקלי שלה, והדגימו שמה שהיה בעבר עומד להיות הפעם קצת אחרת. הדברים נכונים במיוחד לגבי האחרון, שהולך ומסתמן כאחד מהשירים הכי יפים באלבום החדש, ולבטח אחד מהיותר טובים שיצאו השנה.
או'קונול ואייליש מדגימים כאן שגם ב-2021 יש מקום לבלדות מינימליסטיות עם גיטרה אקוסטית, כאלה שמחייבות אותך להקשיב גם לזמרת ולא רק להסתכל עליה. קצת כמו טיילור סוויפט של 2020 היא בחרה לקחת הפעם צעד לאחור, והיא מגישה אלבום אינטימי על גבול הלואו-פיי, שאפילו קורץ פה ושם לפופ נשי מהפיפטיז והסיקסטיז, כמו למשל ב-My Future היפה או ב-Billie Bosa Nova. את הקו העדין הזה שובר שיר הנושא, שמגיע רגע לפני הסוף ומטלטל את המאזין שחשב שמישהו כאן מנסה להרדים אותו - המנון רוק עוצמתי עם גיטרות מלוכלכות, שהוא התשובה של אייליש לרוח הנעורים שנירוונה הציעה לפני 30 שנה.
הניגוד בין השם האופטימי שאייליש בחרה לאלבום לבין המבט העגמומי שבו היא מופיעה על העטיפה שלו ולסאונד העגמומי הכללי, הם חלק מאותה ציניות וחוכמה איילישית, גישה לחיים שמאפיינת גם רבים מבני נוער שמאזינים לה. אייליש מנסה להציע - ראשית לעצמה, ומיד לאחר מכן גם למאזינים שלה - מעין מדריך לחיים יחסית שפויים בעולם כאוטי, שבו הפער שבין המרחב הווירטואלי לאמיתי הולך ומטשטש. והיא שרה באומץ על מה שמעניין ומטריד אותם: דימוי גוף, יחסים ופופולריות, במסגרת אותה דרמה אפלה שמנסה למצוא את נתיב הזהב שיצליח גם להבין את הקדמה וגם לא לאבד את הרומנטיקה.
ב-Getting Older, השיר הפותח את האלבום, היא שרה שהיא מתבגרת ושכעת המשא שיש לה על הכתפיים הפך לכבד יותר. מוזר ככל שזה יהיה, פתאום זה הגיוני לשמוע כוכבת פופ שמתארת כמה קשה להיות כוכבת פופ ומהו המחיר הכבד של התהילה. זה לא שצריך להתחיל לרחם עכשיו על אייליש, אבל הלבטים והתסכולים שהיא מעלה כאן לדיון בהחלט נשמעים אמינים.
בכל כמה שנים מגיעה יוצרת צעירה שצריך לעצור את החיים כדי להקשיב ליומן הנעורים שלה. ג'וני מיטשל מילאה את המשבצת הזאת בסוף הסיקסטיז, ג'ניס איאן הייתה שם בתחילת הסבנטיז, טרייסי צ'פמן הגיעה בשלהי האייטיז וטורי איימוס ופי.ג'יי הארווי הפציעו בתחילת הניינטיז. עכשיו זה התור (והדור) של אייליש.
