באחד הימים המכריעים בחייו, בגיל שלושים ומשהו, דורון מאירי עמד בצומת שמצדו האחד ניצב עולם הלוחמה בטרור ומצדו השני ניצבה העיתונות, ולפניו עמדה בחירה גורלית. אבל הסיפור מתחיל כמה ימים לפני כן, כשנקרא למילואים ומצא את עצמו בשולי אחת הפרשיות הביטחוניות הזכורות בתולדות המדינה, שזכתה לכינוי "אוטובוס האמהות". זה היה במרץ 1988, כששלושה מחבלים פלסטינים שהשתייכו לאש"ף השתלטו על אוטובוס בנגב ולקחו כבני ערובה 11 נוסעים ישראלים שעשו את דרכם לקריה למחקר גרעיני שליד דימונה. שלושה מהחטופים נהרגו במהלך התקרית.
"יצאתי לאימונים בנגב לצורך תרגיל. היה לנו מאהל קטן, נזרקנו לישון, ופתאום העירו אותנו ואמרו שיש חדירת מחבלים. אנחנו היינו הכוח המיומן הכי קרוב. עלינו על הג'יפים תוך דקות, טסנו לשם כמו משוגעים וקיבלנו הוראות בדרך. היה מידע שחוץ מהמחבלים שהשתלטו על אוטובוס, יש כמה נוספים שמסתתרים בסמוך למקום החטיפה והמשימה שלנו הייתה לאתר אותם. התחלנו לסרוק את השטח, לזרוק רימונים לבורות חשודים. בסוף התברר שזה היה מידע שווא, ואחרי כמה שעות עזבנו. ואז, פתאום, בעוד שאנחנו נוסעים בתוך השטח הצבאי הסגור, אנחנו רואים איזו מונית ובחורה עומדת שם באמצע שום מקום, עם שמלה ונעלי עקב. לא הבנו מה זה הדבר הזה. התקרבנו והתברר לנו שזו כרמלה מנשה, שעד היום היא הכתבת הצבאית המיתולוגית של קול ישראל. היא מיד התנפלה עלינו, כי היא רצתה מידע עיתונאי. זה היה מדהים, איך היא הצליחה להגיע לשם".
מאירי, היום כבר עיתונאי בעל ותק, נמלא סקרנות ורושם. המראה הסוריאליסטי המשיך ללוות אותו, והוא חש שאחרי שנים של עבודה במשק של קיבוץ עין דור וניסיון קצר בהוראת חינוך גופני - הוא מצא את ייעודו המקצועי. "אמרתי, 'וואלה, זה סוג העבודה שאני רוצה לעשות'. רציתי להיות במקומות הכי חמים", הוא מסביר. ובכל זאת, הוא היה זקוק לדחיפה אחרונה. כך מצא את עצמו בתל אביב. "סיימנו את המילואים, חזרתי לקיבוץ - ולמחרת נסעתי לתל אביב. המקום הראשון שנכנסתי אליו היה לשכת הגיוס ברחוב הירקון. הצעתי מועמדות לימ"מ. יצאתי משם והלכתי למעריב בקרליבך. זה היה אקראי, כי זה היה העיתון הכי קרוב. נכנסתי ליעקב ארז, שלימים נהיה העורך, ואז הוא עוד היה ראש מערכת החדשות או רכז הכתבים, טיפוס קשוח כזה". מאירי הציע את עצמו למערכת, ארז ענה לו שישקול את העניין, ולמחרת צלצל והשיב לו שהתמזל מזלו. במקרה היה חסר לעיתון כתב במשטרת ירושלים.
והשאר, היסטוריה של אלימות. מאירי התלבט בין קריירות של איש ביטחון או עיתונאי, ולבסוף מצא עצמו עובד כעיתונאי באותן זירות שהיה מגיע אליהן כאיש ביטחון. במשך 12 שנים, הוא עבד ככתב משטרה ב"מעריב", בעיתון "חדשות" וב"ידיעות אחרונות" שם הוא עובד גם היום כעורך. בשנותיו במקצוע נחשף לזירות קשות מבוקר עד לילה. "ראיתי כל מקרה מוות אפשרי. לפעמים עשרות אנשים בבת אחת. יש אירועים שנחרטו לי בזיכרון. היה למשל את רצח שני הנערים רונן לוי קרמני וליאור טובול. הם יצאו לבלות בירושלים, וחטפו ורצחו אותם. הגעתי בין הראשונים. ראיתי אותם קשורים, שוכבים על הקרקע עם ידיים אזוקות, כל הגוף דקירות. אלה אירועים שאי אפשר לשכוח".
במסגרת תפקידו סיקר גם את שב"ס, וזכה להציץ אל האגפים הסגורים בבתי הכלא השמורים בישראל. "זה היה תחום שריתק אותי. נתנו לי להיכנס לבתי הכלא הכי מסווגים, שהמחבלים הכי מסוכנים נכלאו בהם. היה לי מפגש מטורף עם הרוצחים של דני כץ, שישבו באגף האיקסים - ועד היום הם שם לדעתי. אז אני נכנס לאגף, וכמו שאתה נכנס לגן חיות ושומע חיות רצות לסורגים - שמעתי מן המולה כזו, משהו חייתי. החזיקו אותם כמו חיות בכלוב". מאירי סבור שהאנשים שפגש לא רצחו את הנער. "הם שמעו שמישהו נכנס, וזה משהו נדיר מבחינתם. הם התחילו לצעוק: 'בואנה, אנחנו לא רצחנו אותו', אחד מהם אפילו עם דמעות. זו הייתה חוויה מצמררת, ואין לי ספק שהם לא הרוצחים. אני משוכנע". כשמאירי נשאל מדוע הוא בטוח, הוא משיב: "למה להם לטעון בלהט כזה בפני אדם זר, אחרי כל כך הרבה שנים, שהם לא הרוצחים? ראיתי בעיניים שלהם שלא הם הרוצחים".
פגישות אחרות שזכורות לו במיוחד היו עם הרצל אביטן, "שנחשב האסיר הכי מסוכן בשב"ס", ושמעיה אנג'ל, מגדולי אנשי הפשע בישראל. "הייתה לנו שיחה פילוסופית, הוא התחיל לדבר איתי על ניטשה, בן אדם מאוד אינטליגנטי. אבל אין ספק שגם מסוכן. אני ישבתי איתו בסבבה". הוא זוכר גם את הביקור בכלא קציעות, מתקן כליאה שהיה שמור למחבלים מסוכנים, שנראה לדבריו יותר כמו אוניברסיטה מאשר בית סוהר ("כולם שם עם ספרים"), ובכלא שכבר לא קיים יותר, רקפת, שהיה שמור למחבלים "הכי כבדים", כמו המחבל שדרדר את קו 400 בדרך מתל אביב לירושלים. "אם ראית את שתיקת הכבשים, איפה שחניבעל לקטר נמצא - ככה זה נראה".
מה הייתה מטרת הביקורים האלה, תחקיר?
"לא, סתם בשביל להתרשם, באתי בתור מבקר. היו דברים שסיכמתי שאכתוב, והיו דברים שאמרו לי מראש - 'אתה לא כותב'. התחום הזה מעניין אותי. לפגוש רוצחים, לדבר איתם. נגיד יגאל עמיר, נתנו לי לראות אותו אבל אמרו לי לא לכתוב שום דבר. זה היה לא הרבה אחרי הרצח, בערך שנה וחצי".
"לפעמים אבא היה נעלם לחודש, ולפעמים לשנה"
המרדף המתמיד אחר האקשן, שאפיין את מאירי בשירותו הצבאי, בחיבתו לספורט אקסטרים ובעבודתו כעיתונאי - מלווה גם את ספרו החדש, "הוכחה אדומה" (ידיעות ספרים). העלילה מתחקה אחר גדעון מגן, סגן מפקד היחידה ללוחמה בטרור, שנאבק על מעמדו במשטרה, ויוצאת מנקודת פתיחה טעונה במיוחד - חטיפת בני ערובה בתוך בית ספר. כראוי לז'אנר, ככל שהקריאה מתקדמת האירועים מסתבכים: גדעון מוצא את עצמו מסוכסך עם משפחת פשע, שפותחת במסע נקמה אלים נגד אנשי החוק, ובמקביל גם הזוגיות שלו מאיימת לקרוס. לא קל להיות גדעון מגן. מאירי מדגיש שעל אף האדרנלין והאש החיה, בספר הזה יש יותר מסירנות, אזיקים ויריות. מבחינתו, זהו ספר על אובססיות, על מערכות יחסים ועל נפש האדם.
אבל התעלומה הראשונה ב"הוכחה אדומה" מגיעה עוד לפני פתיחתו, בהקדשה: "לאמי, לוחמת הפלמ"ח, סימה מאירי, שנפטרה חודשים ספורים לפני שהספר יצא לאור. לאבי המסתורי, ע.ע.ק, איש מחתרת הלח"י, שסודותיו הענקיים נחשפו כשבועיים לפני מות אמי - 52 שנה לאחר שנהרג".
מה הכוונה בהקדשה החריגה הזו, "לאבי המסתורי"?
"אתחיל מההתחלה. כשהייתי בן שנתיים ההורים שלי התגרשו, וכשהייתי בן 12 אבא שלי נהרג. לאורך השנים, אני ואחותי לא ראינו אותו יותר מדי, רק גיחות. לפעמים הוא היה נעלם לחודש-חודשיים, ולפעמים גם לא ראינו אותו שנה שלמה. אין לנו ספק שהוא מאוד אהב אותנו, אבל כל מיני דברים שהוא עשה - שחלקם אני יודע ולא יכול לגלות - מנעו ממנו להגיע. לפעמים הוא היה בא עם רכב אמריקאי כזה, מאוד פנסי ויקר לאותה תקופה, וחליפה, לבוש טיפ-טופ. מצד שני, לפעמים הוא היה מגיע לא מגולח ונראה רצוץ".
כשמאירי מדבר על אביו, רב הנסתר על הגלוי. חלק מהדברים הוא לא יודע, ולדבריו, דברים אחרים שלמד על אביו ברבות השנים הוא פשוט לא יכול לפרסם, משלל טעמים. "אני לא בטוח שאנשים שקרובים אליי היו רוצים שאנשים שמכירים אותם ידעו את הדברים האלה", הוא אומר, "אלה דברים שהרבה אנשים יכולים לראות בעין לא יפה. בייחוד בתקופה הנוכחית", הוא רומז.
מה שמאירי כן יכול לחשוף זה את העובדה שאביו לא היה האיש שאנשים חשבו שהוא. הוא חי בזהות בדויה, ומאירי לא יודע אפילו מה היה שמו האמיתי (השם מאירי הוא שם נעוריה של אמו). "אבא שלי דיבר שלוש שפות על בוריין - עברית, ערבית ואנגלית, וכנראה היו עוד שתיים או שלוש שפות נוספות. במהלך השנים נדלקו לנו כל מיני אורות אדומים, התברר שבני המשפחה שלו לא היו באמת בני המשפחה שלו, לא היה ביניהם שום קשר דם". הגילויים המפתיעים והדרמטיים ביותר הגיעו לקראת מותה של האם. "לפני שהיא נפטרה היא נתנה לי ערימה של מכתבים שהוא כתב לה והיא הסתירה אצלה, ואמרה - קח, יש פה דברים שאף פעם לא הראיתי".
מאירי מספר שהגילויים הללו הם בגדר "רעידת אדמה". בשלב זה אין לו כוונה לחשוף אותם, אבל עם זאת, הוא מבהיר כי אלה היו "סודות יותר אישיים מאשר ביטחוניים", ומספר כי אביו עסק בין היתר כמתורגמן בחברה האמריקנית קייזר אינג'ינרינג, שעסקה בטכנולוגיה, ברובוטיקה, בחומרה למחשב וכדומה. "ציוד מאוד מתוחכם", לדבריו. אווירת ג'יימס בונד הזו רק מתעצמת עם הילת המסתורין האופפת את נסיבות מותו של האב. "לפי מה שאנחנו יודעים, הוא נהרג בתאונת אופנוע בסביבות סדום, אבל אנחנו לא יודעים אם זה באמת מה שקרה. אחרי שהוא נהרג לא מצאנו כלום מהדברים שלו. לא רכוש, לא פיסת נייר, הכל נעלם".
בשנים שלאחר גירושי הוריו, בגיל 16, עבר להתגורר בקיבוץ עין דור כילד חוץ. בתור "עירניק", הקיבוצניקים הסתכלו עליו בעין חשדנית, אבל דורון הסתדר. "נקלטתי טוב, בסך הכל קיבלו אותי אחלה, לא יודע למה. הייתי שם קרוב לעשרים שנה, ואין ספק שזו התקופה היפה בחיי". הוא מסרב לקבל את הטענות על הדרה בקיבוצים. "אני נגיד מזרחי לגמרי, וכל הקשקושים על אפליה בקיבוצים - זה שטויות, הבל הבלים. זה אף פעם לא היה. היו מפלים רק בטלנים, אם עבדת - הכל היה טוב".
ובכל זאת, הפסטורליה של עין דור לא הספיקה לו. אולי בשל הרקע של ילדותו, את חייו מאפיינים עד היום צבירה של סודות ודילוג מתמיד בין הרפתקאות. אחרי שירותו הצבאי, למשל, הואשם בארגון מרד בלב ים, כשעבד על אנייה גדולה עם כמה עשרות אנשי צוות. "הטיפוסים הכי מחוספסים שיש בעולם, משוגעים. אלכוהול היה מצרך קבוע, אבל אני דווקא לא התחברתי אליו", הוא אומר. יום אחד הקפטן הישראלי שלח את מאירי ושני ימאים צעירים נוספים לבצע מטלות שלא נכללו בהגדרת תפקידם. מאירי מחה, והקפטן איים להשאיר אותו בנאפולי. האיום לא התממש. "כשחזרנו לארץ קיבלתי זימון למשפט משמעתי. הגעתי למשרדים בחיפה, ישבו שם שלושה אנשים מאחורי השולחן, ואמרו לי - 'אתה מואשם בארגון מרד בלב ים'". העמידו בפניו שתי אפשרויות: לחתום על הצהרה לפיה ייבצע כל מה שמורים לו, או לפרוש. מאירי יצא מבעד לדלת. נגמר הרומן עם הימאות.
4 צפייה בגלריה
פרסום של מאירי ב"ידיעות אחרונות", בו הוצגו לראשונה הקליעים שהרגו את רבין
(מתוך "ידיעות אחרונות")
לדבריו, הימים על הספינה, לצד ימיו כחייל מילואים במלחמת לבנון הראשונה, היו אלה שפרקו אותו משאריות התמימות האחרונות. וכשסף הריגושים עלה בהתמדה, היה אך מתבקש שגם ימצא את עצמו עוסק בספורט אקסטרים. "אני לא יודע איך יצאתי מזה בשלום, עשיתי כמעט כל אקסטרים שיש", הוא אומר, "אבל אין מסוכן יותר מאופנוע. מאוד אהבתי את הכוח והצבתי לעצמי כל מיני אתגרים פסיכיים, להגיע ממקום למקום בזמן מסוים. זה היה מאוד לא אחראי".
מאירי גם היה מארגן מסלולי צעידה ברחבי הארץ, ואחד מהם קירב אותו אל סף מוות. זה היה כשתכנן להגיע מנחל עמוד לאילת בחמישה ימים. "היה חום מזעזע, הלכנו ביום ובלילה. היו חבר'ה שהגיעו למצב שהרגליים שלהם הפכו לעיסת בועות ודם, פשוט ככה". הוא עצמו נכנס למצב של אפיסת כוחות, וחובר לאינפוזיות למשך יממה. "כשהתעוררתי אמרו לי: 'היו לך הזיות כל הזמן'", הוא מספר. מסלול מסוכן אפילו יותר שתכנן, בניסיון לשבור שיא בינלאומי, נדחה על ידי "גינס שיאי עולם", בטענה שהוא מסוכן מדי.
לפחות פעם אחת, האקסטרים של הספורט והאקסטרים של עבודתו הצטלבו. זה קרה כששעט לזירת רצח בלשכת הבריאות בשכונת קריית יובל בירושלים, והודות לאופנוע הגיע לפני כולם. "איזה בחור שטופל שם נכנס ורצח ארבע נשים. השוטרים התחילו מרדף אחרי היורה, אז הזירה הופקרה והייתי שם לבד. פתחתי דלת - ואני רואה ארבע גופות, על כיסאות, כמו בובות. בלי שום הכנה". במהלך אותו אירוע הרוצח נמלט, כוחות המשטרה רדפו אחריו והימ"מ הוזעק. כשהניף את העוזי שבו היה חמוש, הוא נורה למוות מול עיניו של מאירי. לצד אירועים נקודתיים כאלה, הוא זוכר גם את ימי הפיגועים בשלהי שנות ה-90, "כשכל שבוע היו 20 הרוגים בפיגועי תופת, באוטובוס ובבתי קפה".
מאירי מפתיע ומודה שבימי עבודתו ככתב, במהלכם פקד שלל זירות מדממות ומסוכנות, הלחיץ אותו יותר מכל המרדף אחרי הסקופים, והדרישה תמיד להיות ראשון. "בגלל הפחד הזה לפספס סיפור שיערי הלבין בשנתיים. פשוט ככה".
ובכל זאת, ראית דברים שהיו מצלקים אנשים מהשורה. זה לא חודר איכשהו?
"לא, לא. זה לא השאיר בי כלום".
גם לא בחלומות, בלילות?
"הטראומה היחידה היא שמאז אני לא אוכל שום מבושל. אנשים לא יודעים, אבל לשום מבושל יש בדיוק את אותו הריח של קרביים מפוצצים. מאז כשאני מגיע למקום שיש בו את הריח הזה - בא לי להקיא את הנשמה. זו הצלקת היחידה שנשארה".
הפסיכולוגיה העממית גורסת שאם ממשיכים להדחיק, בסוף זה עלול להתפוצץ.
"תראה, בינתיים זה לא מתפרץ. אולי יום אחד זה עתיד להתפרץ, אבל לא נראה לי שזה יקרה, כי אני לא קרוב לשם אפילו. אין ספק שאני אלוף בהדחקה".
