ג'ון לנון היה צריך להיות היום (ו') בן 80. לולא היה פוגש את מארק צ'פמן והאקדח שלו ב-8 בדצמבר 1980, יכול להיות שהוא היה חוגג כרגע את יום ההולדת בקרב המשפחה הגרעינית. כמי שהיה נחשב לקבוצת סיכון, יכול להיות שהוא היה מעלה לרשת איזה סרטון מחויך על ריחוק מתבקש בימי הקורונה. אבל חמשת הכדורים שירה בו צ'פמן מטווח אפס השיגו אותו בפתח בניין הדקוטה שבו התגורר במנהטן והמיתוס סביב דמותו של לנון, שהיה גדול גם ככה, הועצם בלילה אחד. למרות שעשה מיליונים רבים בזכותו, והודות למעריצים הרבים שרכשו את אלבומי הביטלס (אחד מהם היה גם האיש ששם קץ לחייו), הוא ביקש לאורך כל קריירת הסולו שלו לנפץ את אותו המיתוס. לא כל כך בטוח שהוא הצליח.
קצת כמו הדמות שסטינג תיאר בשיר הידוע שלו, לנון מאוד נהנה להיות אנגלי בניו-יורק. בחמשת השנים האחרונות לחייו הוא לא יצא לסיבובי הופעות ואחרי שנים של הוללות הוא התנקה מסמים ומאלכוהול. הוא גם מיעט לכתוב ולא טרח להגיע לאולפן כדי להקליט חומר חדש. הוא הקדיש את הזמן שלו בטיפול בבנו הצעיר שון, כמעין פיצוי על כך שהפסיד את הילדות של בכורו ג'וליאן, שנולד בשיא ימי הביטלס.
קריירת הסולו של לנון הייתה קצרה – ולא רק בגלל הרצח. היא גם לא נפתחה בסערה. כשפול מקרטני הוציא את אלבום הסולו הראשון שלו, העיתונות הבריטית החליטה שהוא עוזב את הביטלס - מהלך שלנון עשה כבר כמה חודשים לפניו, אבל בשקט. ג'ורג' האריסון התפוצץ עם אלבום משולש כתגובת-נגד מהדהדת לצמצום כוחו בימי הביטלס וגם רינגו סטאר הוציא אחד משלו, חביב בדרכו. ב-Plastic Ono Band מ-1969, האלבום הראשון שלנון הוציא ללא פול, ג'ורג' ורינגו, הוא הציג את איך שהוא עומד להישמע מאותו הרגע, נטול חיפושיות ומגובה ביוקו אונו. האלבום לא מכר הרבה, אבל גם 51 שנים אחרי שיצא, הוא נותר היצירה השלמה והמרשימה ביותר של לנון ככותב וכמבצע. היו שם לא מעט שירים טובים, בהם God, Mother ו-I Found out, אבל מעל כולם בלט שיר אחד שהיטיב לתאר את מה שלנון ניסה להיות – גיבור מעמד הפועלים. ניסה? בטוח. הצליח? כאן התשובה קצת יותר מורכבת.
לנון היה המון דברים: מצחיק, ציני, רומנטיקן (הוא באמת אהב את יוקו אונו, למרות כל מה שמעריצי הביטלס חשבו) ומוזיקאי מוכשר שכתב לא מעט שירים נפלאים, עם מקרטני ובלעדיו. אבל הוא גם היה איש פוליטי שהאמין שהוא יכול לשנות את העולם דרך המוזיקה, או לפחות לגרום לאנשים לחשוב קצת אחרת בזמן שהם מאזינים לה. Imagine הפך ללהיט עצום, וייתכן שאפילו כמה ראשי ממשלות נהנו להקשיב לטקסט הנאיבי שלו, אבל הוא לא באמת שכנע אותם לדמיין עולם בלי מדינות או אלימות. גם Give Peace A Chance לא בדיוק האט את שליחת הכוחות האמריקנים למעמקי הג'ונגלים של וייטנאם. נהדר ככל שיהיה, Imagine הוא בעיקר מניפסט ניו-אייג'י מלא בחשיבות עצמית – כפי שהדגים פורסט גאמפ במפגש הטלוויזיוני שלו עם כותב השיר. לנון, שנרצח 14 שנה לפני שהסרט יצא, לא צפה בסצנה הזו, אבל יש מצב שהוא דווקא היה נהנה ממנה. הומור היה לו בשפע.
לעומת זאת, השיר Working Class Hero לא ביקש לשנות את העולם, אלא אותך. השיר היה כמו משאלה של לנון – כוכב ענק ואיש עשיר מאוד שהאמין שהוא גם יכול להיות גיבור מעמד הפועלים, או יותר מכך – אחד מהם. זה אותו אחד שביקש ב-Imagine לדמיין עולם שאין בו רכוש פרטי - בעוד שהוא עצמו התגורר באחוזה. ב-Working Class Hero, שנכתב כשנה לפני כן, היומרות של לנון היו ריאליות יותר, וכמעט כל אחד יכול היה למצוא בו את עצמו ולהפוך לגיבור שכזה, אם הוא רק יקשיב קצת ללנון בדרך לשם.
בראיון שנתן בדצמבר 1970 ל"רולינג סטון", הצהיר לנון שזהו שיר מהפכני והוא רואה בו המשך ישיר למסר שהוא ביקש להעביר ב-Give Peace a Chance. "אני חושב שהוא מיועד לאנשים כמוני, שהם מעמד הפועלים ומשועבדים למעמד הביניים או למכונות". בדומה לשיר השלום שלו, גם Working Class Hero מנסה להיות המנון. רק שכאן המוזיקה מאוד מינימליסטית – מבנה האקורדים פשוט והוא הוקלט רק גם עם גיטרה אקוסטית.
אחד מרגעי השיא בתולדות הרוק היה המפגש בין הביטלס לבוב דילן. הוא לימד אותם שאפשר לכתוב שירים רציניים, הם הראו לו שזה עובד יותר טוב כשמחברים את הגיטרה לחשמל. האריסון עבד עם דילן בהמשך הקריירה שלו, אבל גם לנון הושפע ממנו לא מעט, במיוחד כאן. ב-Working Class Hero אפשר לראות המשך ישיר או סוג של מכתב תשובה ל-Masters of War ו-North Country Blues של משורר הרוק היהודי. לנון חצי שר-חצי נואם כאן והטון שלו מאשים וכועס. כדי שיהיה ברור עד כמה, הוא גם מסנן את המילה Fucking יותר מפעם אחת. למרות הפשטות של השיר, לקח ללנון לא פחות מ-100 ניסיונות הקלטה עד שהגיע לתוצאה שהשביעה את רצונו, וגם היא מורכבת למעשה משני טייקים שחוברו להם יחד.
7 צפייה בגלריה
ניסה לשנות את העולם. לנון עם אונו ב-1971
(צילום: Frank Barrett/Keystone/Hulton Archive/Getty Images)
Working Class Hero הוא אמנם רגע השיא באלבום הסולו הראשון שלנון הוציא אחרי הביטלס, אבל הוא בעיקר חלק מהתזה שהוא ביקש להציג לעולם אחרי פירוק הלהקה. לא המשך אלא לידה מחדש. האלבום נכתב בעקבות הטיפול שעבר לנון אצל הפסיכולוג היהודי-אמריקני ארתור ג'אנוב שדגל בשיטת "הצעקה הראשונית". היא נשמעת היטב ב-Well Well Well, אבל היא מהדהדת לכל אורך 39 דקות ו-37 השניות של האלבום – כמעט כאורכה של פגישה ממוצעת אצל פסיכולוג, מינוס המה נשמע שלפני.
בשיר Mother לנון מתחשבן עם אימו ובשיר God עם כל העולם, אבל בעיקר עם עצמו. "החלום נגמר" מודה לנון ב-God ומציע במקומו להתחיל להתחבר למציאות החדשה. לאור מה שקרה איתו בשנים שבאו לאחר מכן – ובעיקר בתקופת ההוללות שלו בלוס-אנג'לס, שכונתה "סוף השבוע האבוד" (למרות שנמשכה 16 חודשים), לא בטוח שהטיפול הפסיכולוגי הביא לו את השקט שכה חיפש. אבל הוא לפחות הוליד אלבום מופת אחד. יש טיפולים שעלו יותר והניבו הרבה פחות.
לעיתים הקאנון סביב שיר מועצם דווקא לאחר שמישהו אחר בוחר לבצע אותו. Working Class Hero נהנה מאחד מהמרשימים שבהם. תשע שנים אחרי שלנון שר אותו, מריאן פיית'פול נכנסה לאולפן והפכה את השיר על פניו, עם ביצוע סדוק והפקת ניו-וייב אפלה שהחייתה מחדש את הקריירה שלה. שני הביצועים ההפוכים וגם המצב של המבצעים שלהם באותה עת, כמו משלימים זה את זה: לנון כתב ושר אותו ככוכב עשיר שהיה חבר בלהקה המצליחה בעולם, פיית'פול הייתה אחרי שנים של חיים ברחובות והתמכרות קשה להרואין. היא גם לא היחידה שחידשה אותו. עשור אחריה, דיוויד בואי הקליט את השיר ביחד עם טין מאשין, הלהקה שהקים בשלהי שנות השמונים, והעניק לו גרסה זועמת וכבדה אף יותר.
בואי לא היה האחרון. ב-2007, במסגרת אלבום מחווה ללנון, הקליטו חברי להקת גרין דיי את השיר. למרות שבילי ג'ו ארמסטרונג וחבריו מזוהים עם פאנק-פופ מהיר ושטוף הורמונים, הגרסה המוצלחת שלהם נפתחת בדומה למקור - עם גיטרה אקוסטית בלבד ובהמשך מתווספת ההרעשה החשמלית המתבקשת עם קירות של גיטרות, בס רפטטיבי ותופים רועמים. לקראת הסוף, מפלי הדציבלים משתתקים והשיר מסתיים עם קטעון מהגרסה המקורית של לנון. גרין דיי, שהיו אז בשיא הצלחתם, היטיבו לתרגם את המחאה של תחילת הסבנטיז גם למילניאלים שאהדו אותם, וגם אם לא - הצליחו לצמצם את פער המעמדות שבו עוסק השיר ולקרב קצת בין הדורות.
קשה לחשוב על שני אלבומים כל כך שונים אחד מהשני כמו Abbey Road של הביטלס (ובמיוחד הצד השני שלו) שיצא ב-1969 ו-Plastic Ono Band, שיצא שנה אחריו. הראשון נהנה מתזמור עשיר והציג להקה בשיא יצירתה, גם אם חבריה מסוכסכים קשות ביניהם. השני היה מינימליסטי, וכלל, לצד לנון, רק את קלאוס פורמן בבס (חבר משותף מימי הביטלס) ואת התופים של רינגו. הצלע הרביעית בלהקה הייתה יוקו אונו, שלא עשתה הרבה, אך זכתה לקרדיט.
בעוד שעל העטיפה האייקונית של Abbey Road חברי הביטלס יוצאים מהאולפן בפעם האחרונה וחוצים את מעבר החצייה רגע לפני שכל אחד פונה לדרכו, העטיפה של Plastic Ono Band מציגה את לנון ואונו נחים ומחובקים בצל עץ גדול. למרות שמפיק האלבום היה פיל ספקטור, שהתמחה דווקא בחומת צליל מרובת כלים, הוא שמר כאן על מבנה השירים הגולמי של לנון ויצר סאונד שהוא כמעט לואו-פיי. הנה עוד דוגמה לחברות והשותפות העצומה עם מקרטני שהפכה בהדרגה ליריבות גדולה: הראשון שנא את מה שספקטור עשה לשירי Let It Be, השני המשיך לעבוד איתו גם אחרי פירוק הרביעייה, וגם האריסון.
Plastic Ono Band הוא לא האלבום הכי טוב שאחד מחברי הביטלס הוציא לאחר פירוקה, אך הוא כנראה האינטימי והאמיץ שבהם. בעשר השנים שבאו לאחר מכן, לנון הוציא עוד שני אלבומים יפים (Imagine ו-Double Fantasy), שניים בינוניים פלוס (Mind Games ו-Walls and Bridges), אחד סתמי (Rock N' Roll) ואחד גרוע במיוחד (Sometime in New York City). מאז מותו יצאו ללנון לא מעט אוספים. עכשיו נוסף אחד חדש וכפול – Gimme Some Truth, שבוודאי ישמח את המעריצים הוותיקים ואולי יחשוף כמה חדשים לשירים שהאיש עם המשקפיים חיבר לאורך שנות ה-70.
בגלל חמשת הכדורים האלו של צ'פמן ב-1980, לא נדע האם לנון היה מצליח לשרוד את האייטיז, שהפילו את מרבית גיבורי שנות ה-70 וה-80. לא נשמע חומרים חדשים שלו או ניחשף לשיתופי פעולה מפתיעים וכל מה שנשאר לנו זה לדמיין איך העולם היה נשמע אם לנון היה ממשיך להסתובב בו.
7 צפייה בגלריה
הידיעה על מותו של לנון בשער "ידיעות אחרונות", בסוף הסתבר שהיו אלו חמש יריות שהרגו אותו
(מתוך ארכיון "ידיעות אחרונות")
