"תמיד רציתי לשיר במקהלה בכנסייה או בבית הספר אבל לא הצלחתי באודיציות. כשהייתי בן 14 גיליתי את חדר המוזיקה, במבנה נפרד מבניין בית הספר. זה היה מעולה, כי היה שם פסנתר כנף ויכולתי להסתתר שם". כך מתחיל הרומן של מייקל ווקי, איש הכלים הקטנים, עם הפסנתר. "שם, באמצעות אלתורים מוזרים, צלילים אקראיים, הפקתי רעשים שאין בהם כל חוקיות מוזיקלית. זו לא בדיוק מוזיקה, זה הפיוט שבסאונד. ככלל מוזיקה לא נוצרת יש מאין בחלל ריק מתוכן, אתה תמיד מגיב למשהו".
ווקי מנגן על כלים לא סטנדרטיים - כלי צעצוע ומתמחה בפסנתר. ראיתי אותו לראשונה בהופעתו באילת, בפסטיבל למוזיקה קאמרית, לצד הזמרת הצרפתייה פולין דיפוי. היא שרה שירים של ז'ורז' ברסאנס והוא ניגן על מגוון צעצועים, נע בלי הרף לאורך הבמה. השנה הוא שב לאותו פסטיבל ומצא בתל אביב אהבה חדשה. כששב לפגוש את החברה במרץ, מצא את עצמו בלב סגר הקורונה ונאלץ להישאר בישראל.
"אני כאן בינתיים עד אוגוסט עם האישה שהתאהבתי בה. התאהבות בזמן קורונה היא חוויה מסוג אחר - זו חוויה פראית לגמרי. התמקדות הדדית מוחלטת ללא כל השפעות חיצוניות. קרה לי עוד משהו בגלל שאין מופעים, ההיכרות שלי עם האמנות בישראל הייתה מוגבלת למעט היציאות ולרדיו. דווקא בתוך הצמצום הזה חשתי שהתאהבתי בחברה שלי ובארץ - היום אני חש שאני רוצה לחיות כאן".
"עוד יכולתי לחזור לצרפת", הוא מסביר, "אבל בשביל מה? היו לי כ-30 הופעות מתוכננות לתקופה הזאת אבל האולמות נסגרו, והם יישארו סגורים עד ספטמבר. וגם אז לא ברור כמה אנשים יגיעו למופעים. עצוב לי שדווקא צרפת שידעה תמיד את חשיבותה של האמנות תהיה אחת הארצות שתאפשר מופעים כל כך מאוחר. בתוך תוכי אני חש שברגע שהאולמות ייפתחו והקונצרטים יתחדשו, אנשים יגיעו. המוזיקה תעשה להם דברים טובים אחרי תקופה כל כך ממושכת של ניתוק".
זו לא הפעם הראשונה שווקי מתאהב ומעתיק את חייו למקום שבו חיה אהבתו. אותו הדבר קרה לו בפריז, אליה הגיע כדי ללמוד ולהופיע ונשאר עם האישה שהתאהבה בו ובמוזיקה שלו. הוא נולד בסאות’המפטון, "משם הפליגה הטיטאניק," הוא טורח לציין. "עיר של מעמדות נמוכים, פועלים בנמל ובבית החרושת למטוסים. בסופי השבוע מגיעים העשירים שמבלים על הספינות שלהם. איש בבית שלי לא היה מוזיקאי. בגיל 16 החלטתי שזה יהיה הכיוון שלי. למדתי קומפוזיציה בבורנמות', בהדרכת מורה אמריקני מצוין ועם סיום הלימודים נסעתי לצרפת".
הוא התניע את הקריירה שלו דרך פלטפורמת "מיי ספייס" שהייתה אז בשיאה, ומסתבר שהיו בה לא מעט אנשים שחיפשו נגן פסנתר צעצוע. אבל תרבות פסנתרי הצעצוע אינה תוצר של המאה ה-21. היא החלה לפרוח כתוצר לוואי של העלייה בצריכת המוזיקה הביתית באמצע המאה ה-19, בהתחלה עם פסנתרים זקופים ואחר כך פסנתרי כנף - מכאן ועד ליצירת תזמורות שמבוססות על כלי צעצוע הדרך הייתה קצרה.
איכות הצליל החדשה גירתה מלחינים ובאירופה נוצרו מוקדים של תזמורות צעצוע שלא כוונו לילדים כלל. לאורך השנים מלחינים ידועים חיברו יצירות לכלי הצעצוע, אחריהם באו כצפוי העיבודים לפסנתרי צעצוע ליצירות מוכרות מבטהובן ועד לביטלס. מייקל ווקי התאהב בסאונד המיוחד בין היתר דרך מרגרט לנג טאן מסינגפור, אמנית כלי צעצוע אליה התוודע בגיל 14. "חשובי המלחינים חיברו לה יצירות - ג'והן קייג', גורג' קראם. היא נהדרת. כשראיתי אותה ואת התשוקה שיש לה לנגן בכלי הזה, העוצמה והרצון שלי הלכו והתגברו".
ווקי עבר ממולדתו אנגליה לצרפת שהייתה מרכז לכלי צעצוע וחיבר לכלי שלו מוזיקה ומלים, ליתר דיוק מוזיקה תמימה ומלים נוראיות – שילוב שקסם לו ומושך היום אלפי מעריצים. "פסנתר צעצוע זה כלי שנמצא בהרבה בתים, בעיקר אצל חברים שיש להם ילדים. כל מי שהיו לו צעצועים מוזיקליים לילדים יודע שההנאה מן הנגינה היא מידית".
האם קיים רפרטואר לפסנתרי צעצוע או לצעצועי מוזיקה - אני לא מדבר כמובן על "סימפוניית הצעצועים" של מוצרט?
"כלי צעצוע מעולם לא היו במרכז ולכן אי אפשר לדבר על רפרטואר. הם קיימים בעיקר במוזיקה עכשווית. מוזיקה שרוב המאזינים מתקשים מאד לעכל. אפילו ליצירה החכמה והמבריקה של ג'והן קייג', קשה להקשיב".
מי צורך את המוזיקה שלך?
"בשירים שלי אני מחבר גם את המלים ואלו בדרך כלל טקסטים אפלים. שהולכים מצוין עם מוזיקה קלילה, ילדית. ובצרפת יש הרבה מאד קהל לסוג המוזיקה, בדרך כלל אנשים שמאזינים לפופ. הניגוד הזה פונה לחוש ההומור של המאזינים".
כשמלחין חושב על יצירה חדשה הוא יכול להעלות בדמיונו את כלי התזמורת המקובלים. על אילו כלים אתה חושב כשאתה בונה יצירה חדשה?
"על פסנתר צעצוע, פעמונים. אבל לא רק צעצועים אלא גם על חפצים שנתקלתי בהם. פעם היינו באולפן הקלטות והמתופף חלה ולא בא. חיפשתי פתרון ומצאתי שרשראות ששימשו לקשור ספינות לזקיפים שברציף הנמל. הפתרון המאולתר והאלטרנטיבי הפך לסאונד האמיתי".
אף שווקי משתמש גם בפתרון אלטרנטיביים הוא לא משתייך לז'אנר מוזיקה הקונקרטית שפרחה בצרפת בשעתו והתמקדה בחפצי יומיום. "המוזיקה הזו הייתה קשה למאזין. את המוזיקה שלי קל לבלוע וקל לעכל. היא נשמעת כמו מוזיקת פופ, אבל אז אתה מקשיב שוב ואתה מגלה שאת המוזיקה משמיעים כלים שונים בהרמוניות מורכבות. החשוב ביותר שהמוזיקה יוצרת אווירה, אווירה של יַלדוּת. תחשוב על מרקם חלומי, ילדותי. לאיכות הזאת אני מתכוון". ווקי מעיד על עצמו שהוא מחובר מאוד לצד הילדי שבו, שב וקורא את "הנסיך הקטן", אפילו שם המשפחה שלו מגיע משמה של מכשפה מפחידה מאגדות אנגליות. "לפעמים אנשים בוכים במופע. הניגוד בין שיר תמים וילדי לשיר על אהבה עצובה, על לבבות שבורים עושה להם את זה".
אתה מנגן גם מוזיקה קלאסית על הכלים שלך?
"לא בדיוק. אבל חיברתי סימפוניה לכל הכלים בתזמורת שלי והקדשתי אותה למרגרט לנג טאן - 'קוני איילנד מתחת למים', כתבתי אותה בעקבות סופת ההוריקן סנדי שהרסה את המקום. כתבתי גם קונצ'רטו לשני פסנתרי צעצוע ותזמורת קאמרית – כינורות צ'לות, קלרינט, חליל במבנה נאמן למסורת הקלאסית. הבעיה עם כלי הצעצוע היא שהם נוטים להישמע נחמדים. אני לא רוצה שהם יישמעו נחמד, אני רוצה להתקדם. ישנו יסוד ילדי וחלומי שיכול להיות מאד רציני. יש לי הרבה צעצועים מוזיקליים שנשכחו. למשל קסילומאטיק שהוא קסילופון אוטומטי".
איזו מוזיקה אתה הכי אוהב?
"את ה'רפסודי אין בלו' של גרשווין כי היא מוזיקה מאד חזותית, את המוזיקה של רדיוהד שמשתנה לחלוטין בכל אלבום, את טום וייטס. בסך הכל אני חושב שיש בכולם משהו מעניין מוזיקלית אבל יש בו גם נשמה ולב. יצירות שמצליחות להישמע יפהפיות גם בנגינה על פסנתר".
הוא הספיק להופיע בצרפת, באנגליה, באיסלנד, בפולין, בארצות הברית וכמובן בישראל. כעת הוא שוקל ברצינות להישאר בתל אביב. "אני סקרן. תל אביב היא לא מה שציפיתי. יש בה אווירה חיונית ואנשים אדיבים ואני שומע הרבה מוזיקה. אני בדיוק באמצע של חיבור אלבום חדש ואין לי ספק שהשהות הממושכת כאן תבוא לידי ביטוי. דברים שבעבר ייחסתי להם חשיבות השתנו, דברים אחרים באו במקומם. אבל כמו שאמרתי לך בתחילת השיחה, אני שוקל לגור כאן. אני מקווה להשתלב בעשייה המוזיקלית כאן. זאת תהיה הפעם הראשונה בחיי שאהיה שייך למיעוט אבל בה בעת אני משוכנע שהקהל כאן יקבל אותי ויאהב את המוזיקה שלי".
לא קשה להבחין שאתה עונד טבעת נישואין?
"זו אכן טבעת נישואין אבל לא שלי אלא של סבתא שלי. זמן קצר לפני שהיא מתה אצבעותיה התנפחו והיא כבר לא יכלה לענוד אותה. סבא הזמין טבעת חדשה שתתאים לאצבעותיה. הטבעת הייתה חשובה לשניהם. כשסבתא מתה הוא נתן לי את טבעת וביקש שאשמור אותה ומאז היא על האצבע שלי. סבא וסבתא נמצאים אתי, שומרים עליי ומדריכים אותי".
