מיה סלע מציעה להוציא רק ספר אחד בשנה (בכל המדינה)
לעתים יש לי פנטזיות הלאמה. אני אומרת לעצמי בלב "להלאים!", בקול ניחר, מתלהמת בלבי פנימה לנוכח ג'ונגל המציאות. אל-על, אוצרות הגז, דואר ישראל, מחירי המוצרים בסופרמרקט: להלאים! כאילו שיש פה מדינה מסודרת, מתוקנת, הגונה, שתדע מה לעשות עם כל זה. אבל "כאילו" היא מילת מפתח בכל פנטזיה. מצב שוק הספרים (קוראים לו "שוק"! עד כדי כך מצבו רע) ועם הספר? להלאים! התרבות העברית אינה אוצר שראוי לשמור עליו מכל משמר? הלאימו את מכונות הדפוס!
מעתה ייצא לאור רק ספר אחד בשנה. לא נמנה ועדה מסדרת שתחליט מה מוציאים. כבר יש לנו אלרגיה לוועדות מסדרות. זאת תהיה הלאמה דיקטטורית להבראת הספרות. בכל שנה יהיה מותר להוציא ספר אחד בלבד. אדם אחד יחליט בכל שנה איזה ספר יראה אור, תוארו: מנהיג הספר, והוא יוחלף בכל שנה. מי יחליט על מנהיג הספר? אני אחליט. כבר יש לי רשימה. המנהיגים הנבחרים לא יוכלו לסרב, כך יהיה כתוב בחוק יסוד: הספרות שיחוקק. מנהיג הספר יקבל משכורת שנתית. שקל אחד יותר ממשכורת של חבר כנסת או מנכ"ל במשרד ממשלתי. המנהיגות המחליטות של השנים הראשונות תהיינה ננו שבתאי, אנה הרמן, חדווה הרכבי, שלומי חתוכה ואורלי קסטל בלום. יהיה עניין גדול סביב הבחירה, ויכוח ציבורי סוער, נוקב ומתלהם! שהרי מדובר בספר האחד והיחיד שיראה אור באותה שנה, מדובר בספר שנבחר בקפידה. כעת יתנהלו דיונים אודות הספר והסופרת שנבחרה, יהפכו בו כל אבן, מוספי הספרות יפרסמו בכל שבוע ביקורות ומסות אודותיו. בבתי הספר ילמדו את הטקסט, חנויות הספרים יציעו את המרכולת האחת הזאת בשלל דרכים יצירתיות, המדינה תשקיע בתרגום הספר האחד לשלל שפות. הוא יהיה ספר יקר מפז.
מיה סלע היא כתבת ומבקרת ספרות, מגישת התכנית "מה שכרוך" עם יובל אביבי ב"כאן תרבות"
אלעד בר-נוי מציע לתרגם את כל הספרים לערבית
הרשו להציג את החוק להגנת הספרות הערבית (על שם אמיל חביבי). המתווה פשוט מאוד: מהיום כל ספר שמתפרסם בעברית בהוצאת ספרים בארץ, בין אם זה מקור ובין אם תרגום, יודפס גם בערבית. זה כנראה המקום לצאת בנאום נוקב ולוהב על גשרים תרבותיים שיעזרו לקרב בין העמים, או על יצירת שיח ספרותי משותף לדוברי העברית והערבית, אבל אנחנו הרי באנו לדבר על דבר אחד בלבד: כסף. ובכן, תשמחו לשמוע שהחוק להגנת הספרות הערבית (על שם אמיל חביבי) יעורר תגובת שרשרת דרמטית שתיטיב עם תעשיית הספרות הישראלית.
הרווח המידי והברור הוא כמובן העלאת המכירות באמצעות קהלים חדשים, שכרגע מתקשים למצוא ספרים בשפת אימם ברוב החנויות בארץ. אבל זו רק ההתחלה. בהמשך, כל הוצאות הספרים ייאלצו לפתוח מחלקות ערבית, ויספקו הזדמנויות העסקה חדשות למתרגמים, עורכות ומגיהות בציבור הערבי; הרשתות יפתחו חנויות חדשות באזורים שעד עכשיו לא נחשבו אטרקטיביים, מה שיגדיל את רווחיהן ויספק מקומות עבודה לצעירים באזור המגורים שלהם; המציאות החדשה תאלץ את ההוצאות והרשתות לקחת את ציבור קוראי הערבית בחשבון בתוך סל השיקולים לגבי אילו ספרים כדאי לתרגם גם לעברית, וכך ייפתח צוהר גם לקוראי העברית, שיוכלו לקרוא לראשונה ספרות ממקומות אחרים בעולם, ספרות שבאופן מסורתי נחשבה לנישתית או לא משתלמת.
המדינה אמנם תשלח חבילות סיוע להוצאות על מנת שיצליחו לשאת בנטל, אולם אלה תיאלצנה לחשב מסלול מחדש ולהדפיס פחות ספרים, מה שישים סוף גם לתופעת הספרים בתשלום. דהיינו, כל יוצא סיירת או משפטנית בדימוס שירצו לכתוב ממואר ולקבל חותמת של הוצאה מוערכת, ייאלצו לשאת גם בעלויות של התרגום לערבית, מה שיוביל את רובם להדפיס את הספר באופן עצמאי, ולהשיב מעט את כבודן האבוד של הוצאות הספרים. וכך, רבותיי וגבירותיי, יציל החוק להגנת הספרות הערבית (על שם אמיל חביבי) גם את הספרות העברית. פשוט, לא?
אלעד בר-נוי הוא כתב ומבקר ספרות ב"ידיעות אחרונות", עורך ומגיש ב"כאן תרבות"
נסים קלדרון מציע להשקיע בחינוך אמיתי ולהפסיק לחלק ציונים
יש רעות חולות בחייה של הספרות בארץ. רעות חולות של כסף, של דרך הוצאתם והפצתם של ספרים, של פעילות הספריות - ובעיקר של דמוקרטיה מותקפת, שנחוצה מאד לחייה של הספרות. כדאי לטפל בכל רעה חולה כזאת וגם להיאבק בה. אבל אני לא דואג לספרות. היא גברת זקנה שכבר ראתה הכל, ויודעת איך להיוולד מחדש - בתולית ופוקחת עיניים חדשות מול הנעשה בעולם. היא עברה בתוך אש של מלחמות, עוני צנזורים או סתם ועדות אפורות - וניצחה את כולם. את הספרות לא צריך להציל, אבל את החינוך לספרות צריך להציל.
כי חינוך גרוע הוא נזק גדול. גם אם הוא לא פוגע בספרות עצמה, הוא פוגע בסיכוי של אדם להיחשף לספרות, ומשאיר אחריו צעירים שלא יידעו כיצד ליהנות מספרים. 12 השנים שבהן כל אדם צעיר מבלה - או סובל- בבית הספר ובתיכון הן זמן רב שבו אפשר לגלות להם מה מבטיח להם ספר, או במצב הנוכחי, להרגיל אותם לשנוא את השעמום שמופיע ברגע שמורים, שמשלמים להם רע ומצפים מהם למעט, מדברים על ספרים.
לא צריך להרחיב את הדיבור על מערכת החינוך הכושלת שלנו. כולם מכירים את ההטיה שיש בה בעד מקצועות כמו מתמטיקה ואנגלית ונגד מדעי הרוח, ואת הצמצום הרווח של הידע לטובת רדיפה אחרי ציונים. אבל צריך לעשות משהו בנידון. ויש מי שיודעים מה לעשות, ואפילו מצליחים לעשות: אנשי החינוך סיגל פרלמן-נאור וליאור פרלמן, שיזמו את פרויקט "דרך רוח". השניים הקימו שישה מסלולים בשש ערים, בשיתוף עם אוניברסיטאות ועיריות, ועד כה הגיעו אליהם כבר כ-450 תלמידים, שלומדים אצל מיטב המורים. המסגרות פועלות אחרי הצהריים, ואין בהן משמעת של בית ספר. מלמדים בהן רק ספרות, פילוסופיה והיסטוריה (לא טוב כשהספרות נשארת לבדה, בלי תחומי הרוח האחרים), ומשתתפים רק מי שרוצים לפתוח את הראש לספרים. מי שרוצה לגשת לבגרות מורחבת עם מה שלמד- ייגש; מי שרוצה להקשיב- יקשיב; ואם מישהו לכתוב- יש מי שיקרא את מה שכתב. ואגב, ברוב הערים זה עובד בשיתוף המועצה המקומית ובחינם. בשורה התחתונה, העיקרון הוא שלא מחפשים הישגים מדידים, אלא מדברים על ספרים. זה מצליח כי ספרות היא דבר מרתק, וצריך רק לא להטביע אותה בשעמום.
פרופ' נסים קלדרון הוא חוקר ספרות, מחברם ועורכם של סופרים רבים
ניר ברעם מציע להקים ועד של סופרים למען סופרים
זה לא ממש סוד שהאווירה בעולם הספרות גרועה בתקופה הזו. לא קל להתעסק בדמיון, בכתיבה, בתרגום - דברים שדורשים מעין יציאה מהעולם היומיומי - כאשר כל וודאויות החיים עומדות בסימן שאלה. בנוסף, כל המפגשים בין הסופרים והקהל מתרחשים בזום, אם בכלל - דבר נוסף שמרחיק אפשרות לדיאלוג.
אחד הדברים שנדרשים כעת יותר מכל הוא עבודה משותפת בין האנשים שמעורבים בעולם הספרות. בימים רגילים, כל סופר נמצא בעולמו וקשה ליצור סולידריות מרחוק. אבל כעת למדנו שללא ערבות הדדית ודאגה לכל אלה העושים במלאכה - כולל מתרגמים ועורכים - הזכויות של כולם נפגעות. ראינו זאת למשל בפרשת התשלום לסופרים על השאלת ספריהם בספריות. במשך שנים הדבר לא טופל באמת, וכעת סופרים וסופרות רבים רצו לברר את זכויותיהם - וגילו ששום דבר לא ברור.
איך מייצרים סולידריות בקהילה שבה העבודה לרוב נעשית לבד? אפשר להרהר בכל מיני אפשרויות: יצירת פרויקטים משותפים בתחום הספרות, כמו סדנאות כתיבה ועריכה, וכן - הקמת ועד רשמי ומתפקד שיסייע לאנשי הספרות ויאגד את כל העושים במלאכה. ובנוסף, שיפור הקשר בין הקהל הקורא ספרות ובין אנשי התוכן, בין היתר בעזרת גופים פרטיים וציבורים, באמצעות מפגשים רבים ככל האפשר בין אנשי ספרות והקהל שאוהב ספרים.
משבר הקורונה מאיים על האנרגיה, היצירתיות והפרנסה של אנשים רבים בעולם הספרות. בשביל שלא נשקע בייאוש (שפוקד רבים בתחום הזה ומחוצה לו) - ייתכן שסולידריות ועבודה משותפת יוכלו להחזיר את התקווה לעולם הספרות הישראלי.
ניר ברעם הוא סופר ופובליציסט, שיצירותיו תורגמו לשפות רבות. ספריו "מחזיר החלומות", "אנשים טובים" ו"יקיצה" היו מועמדים לפרס ספיר לספרות
ענת עינהר מציעה לרענן את רשימות הקריאה עם סיפורים מפוצצי-מוח
הבת שלי, בת 16, ביקשה שנקרא יחד את החומר לבחינה באנגלית. כשאני אומרת "חומר" אני מתכוונת לשני סיפורים קצרים מאת סומרסט מוהאם וברנרד מלמוד. קריאת הקצרים האלה הייתה פגישה מחודשת עם שני דודים בלים, צפודי ידיים וארוכי זקן, שכן אני עצמי, דודה לא רעה בפני עצמי, כבר למדתי אותם במנומנם באותה מערכת חינוך בשלהי שנות ה-80.
כמה סיפורים מפוצצי מוח נכתבו מאז צמד הסיפורים האלה! סיפורים שהעוצמה הגרעינית שלהם יכולה לאדות תחתיה כל יצירה קולנועית וטלוויזיונית ואפילו כמה יצירות טיקטוק מסוימות. אבל התיכוניסטיות והתיכוניסטים לא שמעו עליהם מעולם. הם לועסים ויורקים אותו מסטיק ספרותי נטול סוכר, גם אם המורים והמורות עצמם מלאי תשוקה. הייתי מנקה את האבק וממטירה עליהם קונפטי רענן של מירנדה ג'ולי, אפרת דנון ונעה ידלין. בינתיים אני מנסה את זה רק על הבת שלי, גם אם בהצלחה חלקית בינתיים.
ענת עינהר היא סופרת, מבקרת ספרות ומאיירת. ספרה "תמונות עירום" נכלל ברשימה הקצרה של המועמדים לפרס ספיר
עודד כרמלי מציע לסופרים להתחיל לחשוב כמו אלוהים
אם יש חייזרים - אין בעיה. אם יש חיים בעלי תודעה מחוץ לכדור הארץ, מן הסתם יש להם זרם תודעה בסגנון וירג'יניה וולף. מן הסתם יש להם, או הייתה להם, ביורוקרטיה, ולכן מן הסתם היה להם מעין קפקא כזה, שהצביע על האבסורד הביורוקרטי. אם יש חייזרים, סביר להניח שהם כבר חשבו על הכול. אם יש חייזרים, אין בעיה. יש אבא בשמיים, או לפחות אח בכור, ואנחנו יכולים להמשיך לחיות חיים חסרי משמעות.
אבל אם אין חייזרים, פירושו של דבר שכל ההרפתקה הגדולה ששמה מרחב-זמן, וקיום במרחב ובזמן, נופלת על כתפינו. פירושו של דבר שבכל רגע נתון שוקעות שקיעות על מיליארד עולמות, ורק על הגולה הכחולה שלנו יש אמנות שתגאל אותן מהסתמיות. אני לא יודע אם יש חייזרים, אבל אני יודע שכל זמן שלא מצאנו חייזרים, אנחנו אלוהים בפועל. אנחנו העין האחת הפקוחה ביקום. ועלינו מוטלת האחריות למצוא משמעות לכל זה. ועוד אני יודע, שהספרות העברית הולכת ומשתמטת מאחריותה למשמעות. ברובה הגדול, הספרות העברית חדלה להיות אמנות והפכה לתרבות. אבל לתרבות אין עניין במשמעות, באמת, בגילוי. תרבות זה כדי שלא נרצח אחד את השני ברחוב. וזה חשוב. אבל זה לא חשוב כמו להיות אלוהים.
התוצאה היא ספרות מגויסת ודידקטית. ספרות משעממת כמו שיעור חברה בתיכון: המשורר המזרחי כותב על אפליית המזרחים, הסופרת הטבעונית - על תעשיית הבשר. הם לא יפתיעו לא את עצמם ולא את קוראיהם. הם לא יחשפו אף אמת שלא הייתה חשופה לפניהם. שוב, אם יש חייזרים - אין בעיה. אולי לא מתפקידנו ולא ביכולתנו לחשוף את האמיתות העמוקות על מצבנו. אבל עלינו לצאת מנקודת הנחה שאף אחד לא יעשה עבורנו את העבודה המלוכלכת והמרתקת של אלוהים.
הספרות העברית הפסיקה לכתוב כמו אלוהים והפסיקה לחשוב כמו חייזרים והרי כולנו חייזרים כאן. אף אחד לא קם בבוקר כאישה, כימני או כערבי. כולנו קמים בבוקר ולא זוכרים מי אנחנו או איך הגענו לפה. מוזר לנו שיש משהו במקום לא-כלום. אנחנו מרגישים אחדות מסוימת עם כל דברים, ובד בבד ניתוק גמור מכל דבר. אנחנו מרגישים שאנחנו רצף ברור, עם תוכניות ומשאלות-לב, ובמקביל אנחנו מקוטעים, מדהימים אפילו את עצמנו בפעולותינו. היינו רוצים ליישב כמה מהסתירות האלה. היינו רוצים להבין מה מקומנו או לכונן לנו מקום. היינו רוצים לרדת לעומקם של דברים, לעומקה של נפשנו. לכן אנו קוראים ספרות. אבל כשאנו קוראים ספרות מקור עכשווית, אנחנו שוב מוצאים את עצמנו קוראים מאמרי דעה ארוכים, זה בעד וזה נגד. אנחנו שוב מוצאים את עצמנו גוללים על הפיד בפייסבוק. זה צודק וגם זה צודק. אנחנו שוב אבודים, חייזרים אפילו לעצמנו.
עודד כרמלי הוא משורר, סופר ומייסדם של כתב העת "הבה להבא" ופסטיבל תל-אביב לשירה. בשנה שעברה ראה אור ספרו "הכלום מנצח: כשאנשים חכמים עושים מדיטציה"
אהרן שבתאי מציע לכונן סדר חברתי חדש, שוויוני ותרבותי
ברור שספרות פורחת בתקופות של מהפכה ואקטיביות, כמו באתונה של פריקלס, ברנסנאס, בתקופת הנאורות, לאחר המהפכה הצרפתית והתעשייתית, במודרניזם של סוף המאה ה-19 ועד לשנות הניו דיל. והיו גם תקופות של עקרות וסטגנציה. לעתים ספרות ואמנות מתקיימות רק בזכות קומץ משכילים ואניני טעם, כמו בימי הביניים. היום נראה שאנחנו נסחפים "על הטיטניק", ולדור הצעיר (ברובו) נראה שאין עתיד. הקצב הקודח של חברה שנתונה בסחרחורת של קונסומריזם ובלחץ לשרוד אינו מאפשר פנאי שהכרחי לחשיבה, להבדיל מלייקים. ואולי הקורונה, המשבר הכלכלי הכרוני, והאסון האקולוגי יעצרו את האינרציה: אנשים יתאגדו לשם שינוי השיטה הפוליטית-כלכלית, וייווצר אתוס חברתי ותרבותי חיובי, שיצמיח מחדש את התרבות והספרות.
בשורה התחתונה, יהיה הכרח קיומי ליצור סדר חברתי חסכוני, ירוק ושיתופי יותר. בלי פערי הכנסה איומים כמו שיש היום, עם השקעה ציבורית חיונית בסביבה, בחינוך, בבריאות ובתרבות. יש צורך בהשקעה שתספק עבודה בכבוד למיליונים שנפלטים עכשיו מתוך שברי כלכלת ההון, ואולי התמורה ברמת החיים, בחינוך, ובמעורבות הפעילה בקהילה ובפוליטיקה, תיצור קהל קוראים שלא ייסתפק בג'אנק פוד.
ד"ר אהרן שבתאי הוא משורר, מתרגם וחוקר ספרות. בעשור האחרון תרגם מיוונית עתיקה את האודיסיאה והאיליאדה. השנה ראה אור ספרו "פתחתי דלת, ועמדת שם"
איסנה גולדין מציעה תרגיל בפסיכולוגיה הפוכה
הספרות מגלה לנו מי אנחנו. אבל יותר מכול היא מלמדת אותנו איך זה להיות מישהו אחר שהוא לא אנחנו. היא הדבק החברתי האולטימטיבי, המכנה המשותף הבין-דורי; היא מקור הידע ומקור האסתטיקה הגדול ביותר שיש. הספרות היא הגשר אל הארכאי, ועם זאת היא גם המפתח שלנו לעתיד. עבור חלקנו - הספרות היא דת. וביכולתה להושיע. הטקסט הכתוב מורכב ממערכת של סימנים סמנטיים הנעים ברצף של זמן ומרחב. לסימנים האלה יש מטרה - הם מעלים כל העת את השאלות הנצחיות ביותר שהאנושות כל כך כמהה לקבל עליהן מענה; אולם כדי לעבד את מערכת הסימנים הזאת לתוכן ולהשתית אותה על חיינו - לשם כך צריך זמן. וזמן הוא מה שחסר לדור הצעיר, שרוצה הכול מהר ורוצה אותו עכשיו. וואטסאפ, סנאפ-צ'אט, טיק-טוק ואינסטה ממלאים את חיינו ומותירים אותם בסופו של דבר עם רִיק שחייבים למלאו.
הפילוסופים הגדולים ביוון העתיקה לא הכריחו ילדים לקרוא, אולם משחר הילדות היו מספרים להם סיפורים. היוונים האמינו כי הנפש האנושית תקלוט את התבניות המיתולוגיות, וכי בבוא היום מסרים אלה יתעוררו לחיים בנפש האדם ויעשו את שלהם. לשמחתנו, הנפש האנושית לא השתנתה מאז והיא מגיבה, כפי שאנו יודעים, לחסרים ולאיסורים. לפיכך, בפעם הבאה שתרצו שחברכם או ילדכם יתוודע אל יצירה מספרות העולם – די בכך שתבקשו ממנו לא לעשות כן. רק אִמרו לו בפשטות: אנא, אל תקרא את אנה קארנינה – פשוט לא כדאי. אני חושבת שהתוצאה עשויה להפתיע.
ד"ר איסנה גולדין היא חוקרת ספרות ומו"לית הוצאת קדימה. ספרה "התרבות שקודדה מחדש" ראה אור השנה
