ב-2013, אחרי שהוציאה ארבעה אלבומי סולו מוערכים בארץ, החליטה רונה קינן להתלוות לאסף אבידן לחודש של סיבוב הופעות באירופה על תקן גיטריסטית ומלווה ווקאלית. אבידן, שהיה אז בנקודת הפריצה הבינלאומית שלו, הצליח למלא בקלות אולמות נחשבים אל מול קהל גדול, והציע לקינן להיות המופע הפותח של הטור. לכבוד המאורע נשלפו מהבוידעם שירים ישנים שכתבה באנגלית בתחילת דרכה המקצועית, נוספו חדשים ונוצר מופע לקהל שמעולם לא שמע עליה לפני כן.
"הקהל הגיב למוזיקה בצורה מאוד מחממת לב", היא נזכרת היום בריאיון ל-ynet. "קנו דיסקים אחרי ההופעה וביקשו שאחתום ונהיה עניין שלם. זה נתן איזו תחושה שמשהו במוזיקה שאני עושה באנגלית יכול למצוא שם קהל, ומעבר לכך, זה החזיר לי את המוטיבציה והחשק לכתוב באנגלית ולהשתמש גם בצבע הזה שיש לי בפלטה". בעקבות אותו טור, נקבע לקינן מסע הופעות קטן בצרפת, ששיאו הגיע בהופעה שקיימה בפריז ואירחה בה את המוזיקאי הספרדי פאקו איבנז. "הוא היה חבר טוב של אבא שלי ומוזיקאי אדיר שהיה מאוד גדול בצרפת בשנות ה-60", היא אומרת, "כך שהאירוח שלו שם היה גם ציון דרך מקומי, כיוון שלא הופיע בצרפת שנים". אחרי ההופעה נוצר קשר בין קינן לבין Naïve - חברת תקליטים עצמאית מצרפת, שהחתימה אותה על חוזה. קינן חזרה לארץ ועם יזהר אשדות כמפיק מוזיקלי, החלה ב-2015 לעבוד על אלבום ראשון באנגלית. היעד: קהל בינלאומי.
"גיבשנו הרכב. תמיר מוסקט ואני הקלטנו גיטרה ותופים, אחר כך הצטרף שחם אוחנה ועוד הרבה מוזיקאים מוכשרים, ועבדנו על האלבום במשך שנה או שנתיים", היא נזכרת. אך תוך כדי עבודה, קרה ל-Naïve משהו שקורה ללא מעט חברות תקליטים שלא מצליחות לעשות את המעבר מהעולם הפיזי לעולם הדיגיטלי, והיא נקנתה על ידי חברה ענקית להפצה דיגיטלית. "כל המשא ומתן שהיה לנו איתה, וכל הרעיון שהאלבום הזה יצא תחת הכנפיים שלה, קרס".
מה הרגשת באותו רגע?
"אני לא יכולה להגיד שזה היה קל, למרות שזה סיפור ששמעתי עליו המון. היתרון בלייבל קטן הוא שהאנשים שהחתימו אותי היו מאוד בעניין של המוזיקה וראיתי שיש שם פוטנציאל למערכת יחסים פוריה. אבל זה גם החיסרון, כי הרבה מהחברות הקטנות האלו לא מחזיקות מעמד. יזהר ואני נכנסו לתהליך עבודה אינטנסיבי מאוד, ופתאום כשמשהו שבנית עליו לא קורה, זה לא נעים".
"ניסינו לעשות את האדפטציה ל'מבול' בצורה טבעית. לתת לשיר לחיות עם הזמן ולהשתנות יחד איתו"
אבל קינן ואשדות לא אמרו נואש, ואחרי תקופת צינון שבה הוציאה קינן את האלבום "זמן התפוז", החליטו השניים לחזור לאלבום באנגלית. הם יצרו קשר עם המפיק זוכה הגראמי ג'ון קונגלטון ("סנט וינסט"), שלחו לו את החומרים והוא החזיר אותם ממוקססים. "ואז אמרתי - יאללה קורונה, מה יכול להיות? בוא נוציא את האלבום הזה, גם אם עברו חמש שנים מאז שעבדנו עליו", מספרת קינן, "רציתי לשחרר מוזיקה חדשה לעולם, לא משנה באיזו קונסטלציה ותחת איזה לייבל. לשמחתי, אני עושה את זה עכשיו בארץ עם הלייבל שלי, תקליטי יהלום, ועם אנשים טובים שמקיפים אותי".
רונה קינן - Light Sleeper
(צילום: אסף עיני)
כש"מבול" חזר להיות רעידת אדמה
אחת מאותם "אנשים טובים" היא אחותה הגדולה של קינן, שלומציון, שכתבה איתה חלק מהשירים באלבום החדש, שנקרא Light Sleeper. "האמת שזה היה לי נורא כיף כי זה החזיר אותי לתקופה שרק התחלתי לנגן ולכתוב שירים, כשהייתי בת 11 או 12. כבר אז כתבתי שירים עם אחותי. מעבר לזה שתמיד הערצתי אותה, בזכותה הכרתי את הביטלס ודיוויד בואי ותמיד הלכתי בעקבות הטעם שלה והדרך שהיא סללה לי. מבחינת כתיבה, אני חושבת שהיא אחת הנשים הכי מוכשרות שאני מכירה, כך שהאפשרות לעבוד איתה הפכה את הכל למיוחד יותר. נורא שמחתי שהיא נרתמה, וישבה איתי ועזרה לי. עד הרגע האחרון אני שולחת לה דברים להגהות ומנג'סת לה, ותמיד בכל עניין היא נרתמת ועוזרת לי. אגב, היא זו שציירה את העטיפה לאלבום 'שירים ליואל'".
את האלבום חותם השיר Earthquake, שכתבה קינן כשהייתה בת 19. בזמנו, כשעבדה עם יזהר אשדות על אלבום הבכורה שלה "לנשום בספירה לאחור", היא הביאה את השיר לאולפן, אך אשדות התעקש שתכתוב אותו שוב בעברית. רעידת האדמה שינתה את עצמה כתופעת טבע והפכה ל"מבול" - אחד משיריה המוכרים והמצליחים ביותר של קינן עד היום, אותו גם ביצעה בלווייתה של נחמה ריבלין. הפעם, כשהם עבדו על האלבום באנגלית, אשדות כבר זרם עם השיר המקורי. "עכשיו זה כבר היה קלי קלות איתו. לא היה צורך לדבר על זה, זו הייתה הסכמה שבעיניים", היא צוחקת ומסבירה, "בזמנו, התהליך שעברתי עם יזהר היה מאוד משמעותי. זה נתן לי כלי לארגז הכלים שלי לחיים - ההבנה שאפשר לשנות שיר, ללוש אותו ולשפץ אותו לגמרי, אבל להשאיר משהו מה-DNA המקורי שלו, ומזה להרוויח עוד שיר. גם אז אמרתי לעצמי שהרווחתי את 'מבול' בעברית, אבל יש לי עדיין את 'מבול' באנגלית, וזו הייתה סגירת מעגל מושלמת מבחינתנו להקליט אותו מחדש". על פי קינן, ב"מבול" המקורי, שהוקלט בשנות ה-2000, היה משהו אפי - בלדה כבדה עם כינורות ותופים וגיטרות. הפעם, הם החליטו להקליט בסולם וקצב אחרים עם פריטה פולקית יותר. "ניסינו לעשות את האדפטציה בצורה שהיא טבעית, לתת לשיר לחיות עם הזמן ולהשתנות יחד איתו".
רונה קינן - Earthquake
(צילום: אסף עיני)
על פי קינן, האלבום באנגלית היה הזדמנות עבורה לחזור לשורשים. "ברור שהשורשים שלי הם בעברית והם כאן, אבל חלק גדול ממה שאני תופסת כשורשים זו המוזיקה שגדלתי עליה וששמעתי כשהייתי נערה", היא מספרת, "ובאמת הרבה מהשירים באלבום מדברים על התקופה הזו של הנעורים והולכים אחורה. לפני כן, כמעט ולא עסקתי בשנות ההתבגרות שלי, כי הרגשתי מאוד קרובה אליהן מבחינת שנים. רק לפני רגע סיימתי את תיכון תלמה ילין, מה 40 עכשיו? מה הקשר?", היא צוחקת, "באלבום 'זמן התפוז' מצאתי את עצמי כותבת שיר שנקרא 'בני פרח', שמדבר על איזשהו זיכרון של נשיקה ראשונה בכיתה ח'. משם אני חושבת שמשהו נפתח. עכשיו כשאני מסתכלת על עצמי כנערה אני אומרת 'וואו זה היה דרמטי וסוער'. הרגשתי כל כך בוגרת אז. בחוויה שלי, בכלל לא הבנתי שאני ילדה, זה היה נראה לי כאילו אני עוסקת בעניינים שהם ברומו של עולם".
"מבחינת כתיבה, אני חושבת שאחותי, שלומציון, היא אחת הנשים הכי מוכשרות שאני מכירה. עד הרגע האחרון אני שולחת לה דברים להגהות ומנג'סת לה"
"אני צריכה לעשות פעולות של התקרבות לאדמה"
קינן, 41, נולדה וגדלה בתל אביב. אביה הוא הסופר ואיש הרוח המנוח, עמוס קינן, ואמה היא חוקרת הספרות והתרבות נורית גרץ. כשהייתה בת 18 הצטרפה קינן לערן צור ואלי אברמוב במופע מחווה לשירי יונה וולך, ומאז החלה בקריירה מוזיקלית מצליחה שנמשכת עד היום: בשנת 2000 הוציאה עם המוזיקאית טל גורדון את האלבום "רציתי שזה לא ייגמר" וב-2004 יצא אלבום הסולו הראשון שלה "לנשום בספירה לאחור", מתוכו, כאמור, יצא השיר "מבול". ב-2007 הוציאה את אלבומה השני "עיניים זרות", שכלל את הדואט המפורסם עם גידי גוב "הריקוד המוזר של הלב". ב-2009 הוציאה את אלבום הנושא "שירים ליואל", עליו אמרה בעבר כי הוא מבוסס באופן חלקי על אביה. באותה השנה נבחרה כ"זמרת השנה" במצעד העברי השנתי של גלגלצ. ב-2011 יצא אלבומה השלישי "המראות ונחיתות", ב-2016 הוציאה אלבום אוסף וב-2019 הוציאה את "זמן התפוז", עליו נכתב כי הוא "מרהיב ומבעית, מטריד ומחויך, קודר אך עם פתח צר וקריטי לאופטימיות".
רונה קינן - The Teacher
(צילום: אסף עיני)
בימים אלו היא מתגוררת במרכז תל אביב בבית בו גדלה, יחד עם בת זוגה, שירי, והבן שלהן מתי (מתיאו), בן השנתיים. לאימה של קינן יש דירה מעליהם, אך בשנים האחרונות היא חיה במרחבים של מוצא, שם גם העבירה את תקופת הקורונה. "יש לה עכשיו עצי זית בגודל אמיתי, לא כמו העציצים שיש לנו כאן", קינן צוחקת. בתקופת הסגרים הן כמעט ולא התראו. "היא בת 80, וזה קשה כי לראשונה יש לה נכד שהיא חיכתה לו הרבה מאוד זמן. אנחנו מדברים איתה כל יום בזום ומשתדלים להיפגש בריחוק ועם מסכות, אבל זה צובט בלב. הידיעה שהזמן שיש לנו יחד הוא זמן שאנחנו לא מצליחים להיות בו יחד. אבל מוצאים פתרונות יצירתיים".
קינן מספרת כי בסגר הראשון הייתה בחרדה קיומית של ממש. "הרגשתי שלא יישאר אוכל ולא יהיה איך להאכיל את מתי, אז הייתי הולכת כל יום לסופר להביא שקים של תפוחי אדמה וכל מיני מצרכים שאני בכלל לא משתמשת בהם. הגעתי למצב שעשיתי לעצמי דלקת בגיד כתוצאה מהסחיבות הטיפשיות האלה. עד עכשיו אני סוחבת את הדלקת הזו איתי". בסגר השני זה כבר היה אחרת. "אין את הלחץ של הסופרים ולהזמין חומרי יצירה במאות שקלים שאין לנו באמת מה לעשות איתם. גם מתי כבר בגיל אחר לגמרי, אנחנו כבר עורכים כאלה שיחות עמוקות וממציאים דמויות וסיפורים. ראיתי בזמן הזה שלנו יחד אפשרות להיות הורים במאה אחוז, כמה שזה קלישאתי".
"הוא מתוק מתוק מתוק", היא אומרת על מתי ועיניה נדלקות מאושר. כיאה לבן של רונה קינן, היא משמיעה לו כבר את הביטלס ושרה לו את "היי ג'וד" לפני השינה. "זה נמשך לנצח, אז אני יכולה לשיר את זה בלופ עד שהוא נרדם", היא צוחקת. "אתמול שיחקנו כאילו הוא מרדים אותי, הוא כיסה אותי בשמיכה והתחיל לשיר 'לילה לילה מסתכלת הלבנה'. אמרתי לעצמי שאם הוא כבר שר את 'פזמון ליקינתון' אז אני את שלי עשיתי".
רונה קינן - Your Perfume
(צילום: אסף עיני)
כמו הורים רבים שהופתעו בשבוע שעבר מהחורף שהגיע ברגע אחד בלי חנויות נעליים ובגדים פתוחות, גם קינן ובת זוגה נאלצו להבין איך לשלוח את מתי לגן. "היו איזה יומיים מביכים ששלחנו אותו עם גרביים וסנדלים, עד שהגיעו הנעליים החורפיות", היא אומרת, ומודה שכמו כולם, גם היא לוחצת על כפתור הרענון של אתר הבגדים נקסט כדי לראות אם התחדש המלאי. "אנשים פשוט בוזזים את האתר, לא משאירים כלום".
הקורונה גרמה ללא מעט אנשים לחשוב על לעזוב את תל אביב. זה משהו שעובר לך גם בראש?
"יש לי כל הזמן מחשבות כאלה ולא רק בגלל הקורונה, עוד הרבה לפני. אני מאוד אוהבת את העיר הזו, אבל אני חושבת שאני אוהבת איזשהו רעיון שנקשרתי אליו בתור ילדה, ואני לא יודעת מה ממנו קיים ומה לא. על אחת כמה וכמה בתקופה הזו, כי מה היא עיר בלי בתי הקפה וחיי הלילה שלה ובלי התנועה השוקקת שבה והשווקים? אלו המרקמים שמייצרים עיר. הרי זה לא הבניינים. בתור ילדה טיילתי עם ההורים שלי המון. חרשנו את הארץ. לאבא שלי היה מדור טיולים בתקופה ההיא ב'ידיעות אחרונות' והוא כתב ספר שנקרא 'אל ארצך אל מולדתך' שעוסק בנופים של ארץ ישראל. הוא הכיר את הארץ הזו היכרות מעמיקה וידע את השם של כל צמח וכל קוץ שנתקלת בו בדרך. אני אמנם טיילתי איתם המון, אבל לא הצלחתי לאצור בתוכי את הידע הזה בצורה שאני יכולה להעביר אותה הלאה לבן שלי. הוא שואל אותי 'איך קוראים לציפור הזאת' ואני לא כל כך יודעת. אני צריכה להתקשר לבן הזוג של אמא שלי שהוא זיאולוג ולשאול אותו. אני מרגישה שאני צריכה לעשות פעולות של התקרבות לאדמה איכשהו. אז נראה, זה מבעבע".
אנחנו לבד במערכה
בתקופת הקורונה, קינן, כמו הרבה מוזיקאים אחרים, החלה להופיע בזום ובחצרות בתים. "אני לא בן אדם שקל לו מאוד להופיע, ותמיד חשבתי שיש משהו נורא מוזר בדבר הלא שיוויוני הזה - למה אני עומדת על במה, באור, בעוד שהקהל יושב בחושך", היא שואלת, "למה הם יודעים משהו עליי ואני לא יודעת משהו עליהם? והנה, זה התהפך. פתאום ההופעות האלו מאפשרות לנו להיכנס לבתים של אנשים. בזום אני רואה ילדים רוקדים בסלון, מישהו שמנמנם קלות או מישהי שיושבת ושולפת חליל צד ומתחילה לנגן בזמן שאני שרה. אמנם כולם מושתקים, אבל אני רואה אותם היטב".
באופק, כאמור, אין סימן המבשר על פתיחת מוסדות התרבות וקינן מוטרדת. "המשבר של תעשיית המוזיקה המקומית, וגם לא המקומית, הוא עמוק וחמור יותר ממה שאנשים מצליחים בכלל להבין", היא מסבירה. "מעבר לזה שיש אנשים שהגיעו לפת לחם וזקוקים למשלוחי מזון, יש כאן 180 אלף איש ואישה שהקרקע נשמטה מתחת לרגליים שלהם ביום בהיר אחד, ולא ברור מתי, אם בכלל, יחזרו לעסוק בדבר שהם עוסקים בו.
"בתור ילדה טיילתי המון עם ההורים שלי. אבא שלי הכיר את הארץ הזו היכרות מעמיקה וידע את השם של כל צמח וקוץ שנתקלת בו בדרך"
"אני לוקחת את זה מאוד ברצינות, אני פוחדת מהווירוס וברור שהתקהלויות במקומות סגורים זה דבר מסוכן. אבל ההבדל הוא שבמדינות אחרות מתוקנות, כאלו שאנחנו רוצים להידמות להן ורואים את עצמנו כחלק מהן, הוזרמו לתעשיית המוזיקה סכומי חירום משמעותיים מאוד, באופן מיידי ובלי שאלות, לשם הבראת התעשייה. אצלנו זה לא בראש סדר העדיפויות, זה אפילו לא בעשירייה הפותחת. אגב, אני לא חושבת שזו אשמת הציבור, אלא עניין שבא מלמעלה". היא מסבירה כי אמנם היא וחבריה המוזיקאים מוצאים פתרונות יצירתיים ומצליחים לקושש פה ושם הופעות, אבל אלה חברות הבוקינג והניהול וכן מועדוני ההופעות שנמצאים תחת הגיליוטינה. "אנשים לא מבינים שאם הם לא ישרדו את המשבר הזה - למוזיקאים לא יהיה לאן לחזור. אנחנו לא היחידים, יש המון תעשיות שנפגעו", היא מוסיפה, "יחד איתנו גם חיי הלילה וכל ענף התרבות, אבל ההבדל הוא שמוזיקה פופולרית וחיי לילה אינם מסובסדים. אז אמנם יש לזה צד טוב, אבל יש גם צד שנחשף עכשיו כמאוד בעייתי, כי אנחנו לבד במערכה הזו".
להפגנות, קינן מקפידה להגיע. "אני גאה בכך", היא אומרת, "אני מעריצה ומעריכה את כל מי שלא מוותר בתקופה הזו, אלא יוצא מהבית ומתעקש לממש את הזכות שלו למחות ולהפגין. גדל כאן דור של אנשים שיוצאים לראשונה להפגנות, וגם אם התוצאות לא ייראו בטווח הקרוב, זה יהיה אירוע מכונן בהתבגרות שלהם. הם אלה שבסופו של דבר ינהיגו את המקום הזה, כך שלמרות הרעל והאקלים הבאמת מזוהם מבחינה פוליטית והתדרדרות השיח, יש בי בכל זאת שביב של אופטימיות".
