"במקום, דרוך. שמאל, ימין, שמאל, מחלקה... עמוד! אם לא תשירו בכזו עוצמה שישמעו אתכם גם במגורי הבנות ושהרס"ר אפללו יצא לראות מי זו מחלקה 3, אתם תעמדו כך עד מחר. ברור? לא שומע!". "כן", ענינו פה אחד. "מה כן?". "כן המפקד!".
1967. מחנה 80, בסיס הטירונים של הנח"ל. השעה שש בערב ואנחנו בדרך לחדר האוכל. על הכביש הראשי תנועה רוחשת, כמו נמלים בתהלוכה על השביל. מחלקות מתרגלות ת"ס, הולכות ובאות. עשרות חיילים במאורגן או בתפזורת. השק"ם (מצופה ואורנג'דה) מכיל התקהלות תוססת. בכיכר ליד משאיות צבאיות עושות סיבוב, משאירות פיח שחור מסולר ונוסעות לדרכן. ברקע, בליל רעשים כאוטי: שירה, פקודות, טרטורי מנוע (אל תנסה לדבר, אין סיכוי, אפילו את המחשבות שלך לא תוכל לשמוע). שטיין הסמל תקע אותנו עם המסטינגים ליד מצבור אשפה שנשרף על אש קטנה. עשן סמיך שמפרפר ברוח מכניס לנחיריים ריח עלי אקליפטוס וגומי שרוף. העיניים צורבות. הגרון מתייבש.
"המפקד (תוך כדי שיעול ) - אפשר לזוז כמה צעדים?". "מי צייץ שם?". איש לא עונה. המחלקה שותקת. הרעש הסביבתי בפול ווליום. "מי צייץ שם?", חזר שטיין והרים את קולו כששרירי פניו מתוחים וסמוקים מכעס. "אני!" צעקתי והצבעתי. שטיין, הסמל, נעץ בי את אחד ממבטיו הקשוחים. "אז תתחיל לשיר!". "אני?", עניתי. "אלא מי, אני? בוודאי שאתה!". לשבריר שנייה עברו לי בראש כמה שירים שבאים בחשבון, אבל החלטתי על שיר אהבה חיילי של "התרנגולים", הפעם במילים ששטיין עצמו היה חוזר עליהם הלוך ושוב: "נוגע לי ל.... שיש לכם בנות בגרעין וכו'..." התחלתי ומיד כל המחלקה הצטרפה ספונטנית. איזו אחידות, איזה קולות גבריים, איזו מקהלה. מקהלת הצבא האדום ילדים לעומתנו. אפילו הקשנו עם הסכו"ם על המסטינגים לפי קצב ההליכה. שמאל, ימין, שמאל. שטיין היה בן קיבוץ, כלומר אחד משלנו, אולי משום כך, או אף על פי כן, הוא לא עשה לנו שום הנחות. הקפיד על ההליכה כמו גם על העמידה ("עמוד זקוף חייל!"), ועכשיו כשהקשיב לתרומתו הפואטית בגרסה שלנו ל"תרנגולים", כבר לא היה יכול להתאפק יותר, הסתובב הצידה, הרים את צווארון הבטלדרס כדי שלא נבחין, ופרץ בצחוק מתגלגל. כשנדבקנו בצחוק שלו, החזיר באחת את פניו הרציניות ושוב שיחק את הסמל הקשוח.
תוך כדי צעידה, הבחנתי בתוך ההמון הצה"לי בצביקה (ארבל) מצוות ההווי של הנח"ל הולך במרץ בכיוון הנגדי. חבריו, יואב (נטע) הגיטריסט, ראובן (צומן) האקורדיוניסט וליאור (עמירן) חזרו איתו מחדר האוכל. דרכתי במקום ורמזתי לחברי שמאחור לעקוף אותי, בעוד אני חותך לכיוון המדרכה. עוד שנייה והנה צביקה מולי. "פסס... פסס.. צביקה, צביק...", צעקתי בלחש. לא היה שום סיכוי שצביקה ישמע, והוא חלף על פניי. לעומת זאת, שטיין, שעמד מרחוק ופקד על קצב ההליכה, קלט אותי בעיני הנץ שלו ומיד הגיב בגערה: "זיגמן, מסטינג בהינף ואתה מקיף את המחלקה". "אבל המפקד", ניסיתי להתגונן, "עוד מילה אחת", הוא אמר, "ואתה גם יורד ל-50 שכיבות סמיכה, ברור?! שתיים, שלוש, זוז".
טורים נוספים של אברהם זיגמן:
כשהחשיך, לפני שעליתי לשמירה, הלכתי לחפש את צוות ההווי של הנח"ל. בסך הכל היו שתי אפשרויות: או באולם הגדול או במדרשה. על אפשרות שלישית, שאין בכלל הופעה והחבר'ה הגיחו רק לארוחת ערב, לא חשבתי בכלל. אז ביצעתי התגנבות יחידים למדרשה. ומה היא אותה מדרשה בכלל? ובכן, היא הייתה כינוי למבנה ובו מספר כיתות לימוד בהן נערכו קורסים להעשרת עולמם של הנחלאים. כמעט כל קורס שעולה על הדעת ניתן היה ללמוד במדרשה, החל מקורס מות (מרכזי ועדת תרבות) וכלה בקורס נטיעת ייחורי נשירים. בתוך המנעד הרחב הזה יכול היה הגרעין לשלוח את החבר לקורס ממק (מנצחי מקהלות) או לקורס קריאה בהטעמה, קורס אידוי ירקות, קורס חליבת פרות והרשימה ארוכה. נדמה שקורס למילוי בקבוקי פלסטיק עדיין לא אושר, ובאשר לקורס מחיצת יתושים בכף יד אחת, הקורס הזה קרס מעודף ביקוש.
כנראה שבאותו הלילה בו התגנבתי למוסד החינוכי הזה נחתתי על מסיבת סיום קורס "נוסטלגיה ומשמרי זיכרונות". זו הייתה מסקנה הגיונית שעלתה בי משמיעת כמות שירי נח"ל ישנים שהדהדו מהמבנה. התקרבתי בזהירות בחושך מוחלט, על קצות סוליות עבות וקשיחות לעבר החלון המואר. המראה שהתגלה היה חדר קטן בו ישבו צפופים נחלאים על כל דבר המשיק לישבן - על הרצפה, על סירים הפוכים, על כיסאות, על שולחנות שהוצמדו לצידי הקירות ומה לא, ושרו עם כל הלב והנשמה.
לאחר השירה בציבור (שהמשיכה גם לאחר ההופעה) הגיע תורו של צוות ההווי. במרכז החדר עמדו בשורה הראשונה ארבע הבנות: צילה (דגן), כרמלה (שטרן), רותי (בן אברהם) ואופירה (גלוסקא), הבנים בשורה מאחוריהן, ואני, מאחורי החלון הסגור העמום, משתוקק להיות בפנים. ניסיתי להקיש קלות בציפורן האצבע על החלון, אבל הנחלאי שישב צמוד אליו היה שקוע כמו בטרנס כך שלא היה שום צ'אנס לפתיחת צוהר, אפילו לא לסדק צר מאוד. ואז החלה צילה: "כשאימא באה הנה יפה וצעירה אז אבא על גבעה בנה לה בית...". כל הצוות המשיך את הבית ואופירה טיפסה בפזמון לצלילים הגבוהים בסופרן הכי יפה ששמעתי. "חורשת האקליפטוס הגשר הסירה וריח המלוח על המים...". לו ידעתי איזה לחש קסם שבאמצעותו ניתן היה לעבור בתוך הקיר הייתי לוחש אותו אפילו 100 פעמים. ופתאום, בעודי מרותק לשיר, נשמע מאחורי קול מאיים אך מוכר: "חייל, מה אתה עושה כאן?". הצטמררתי, הסתובבתי, ולפניי - צלליתו הגדולה של רס"ר אפללו האימתני. עוד שנייה והוא כהרגלו נועץ בחזי את שתי אצבעותיו הזקורות. גמגמתי משהו כמו "עברתי... ו...", "לאיזה פלוגה אתה שייך?", שאל אותי, "לפלוגה ה'", עניתי, "אז עוף מיד לשם!". אני חושב שבאותו הרגע אכן פרשתי כנפיים, כי המהירות בה הגעתי למאהל הייתה כפולה ממהירות הקול של הרס"ר. וכך נפגשתי לראשונה בשירה של נעמי שמר, "חורשת האקליפטוס".
זכות הראשונים על השיר: כיתה ח' מקבוצת כנרת
שיריה של שמר תפסו מקום נכבד בתוכניותיי ברדיו. מכיוון שרוב שיריה היו ידועים ומשודרים תכופות, ניסיתי לגוון על ידי ביצועים לא מוכרים או גרסאות ישנות, וכך עליתי על "על חוף הירדן", הלוא זהו שמו המקורי של "חורשת האקליפטוס". השיר בוצע לראשונה ב-1962 במחזמר בקבוצת כנרת במסגרת פרויקט שיזמה תלמה אביגדורי, לימים תלמה ענר (רעייתו של זאב ענר עמיתינו בקול ישראל). תלמה הייתה מורה למחול ולתנועה וחשבה שעבור סיום בית הספר היסודי של ילדי כיתה ח', ילידי 48 שכונו ילדי "מחזור העשור", נכון יהיה לבצע מחזה שיכלול מלל, מוזיקה והעמדה של הפזמונים, וכך ישולבו ויופעלו כל התלמידים. לצורך זה היא פנתה למכר הוותיק שאול ביבר שכתב את הטקסט, פזמונים היא ביקשה מעוזבת הקיבוץ נעמי שמר, על העיבודים היה אחראי המורה למוזיקה יקותיאל שור, ואת הכוריאוגרפיה והבימוי יצרו תלמה עצמה יחד עם מחנכת הכיתה, ניצה שפרירי.
עלילת המחזמר עסקה בקבוצת ילדים שרצתה להמציא משהו מקורי כדי להפתיע ולשמח את ההורים. הרעיון היה יצירת "מתקן משוכלל... ההופך כל דבר רע לטוב, מר למתוק, עצב לשמחה, עייפות לרעננות, ובעיקר שרב חמסיני לרוח ערבית צחה" (ומי כחלוצי עמק הירדן שעלו מאירופה יודעים חמסין מהו). רעיון מקורי לחלוטין. הייתה רק בעיה קטנה אחת - איך מכניסים מתקן שכזה לחדר האוכל מבלי שחברי הקיבוץ יבחינו בו? לכן בוצעה פעולת הסחה על ידי קבוצת ילדים אחת שהתחפשה לפיראטים וקבוצה שנייה שהתחפשה לדייגים. לבסוף ההמצאה הוכנסה לחדר האוכל, הופעלה, והחום המעיק בוטל. שם ההצגה במקור היה "ואולי לא היו הדברים מעולם" (ציטוט משיר של רחל), אך למעשה השם שהתקבל היה "כיצד שוברים חמסין" (על שם אחד השירים בהצגה). 11 שירים היו במחזה ורובם מצאו את דרכם לרפרטואר הזמר העברי. כמו לדוגמה "כיצד שוברים חמסין" (נעמי שמר וילדים) "שיר הכזבים" (חיים צינוביץ ומיקי קם, בני אמדורסקי ורבקה מיכאלי ועוד) ו"חליל מקנה סוף" (נתנאלה). אגב, בהצגה המקורית שרה את השיר ילדה מהכנרת בקול סופרן גבוה וצלול ושמה עמית חדש, שלה מגיעה גם זכות הראשונים על ביצוע השיר "על חוף הירדן", שכעבור שנים, כאמור, יהיה מוכר בשם "חורשת האקליפטוס".
ההופעה המוצלחת של ילדי כיתה ח' הרשימה מאד את עורכי קול ישראל, כך שהקלטת פזמוני ההצגה באולפני הרדיו בתל אביב היה דבר שהתבקש. כל השירים שהוקלטו בוצעו על יד ילדי כנרת, מלבד שני שירים שבוצעו על ידי זמרים מקצועיים. האחד היה גדעון זינגר ששר "כיצד שוברים חמסין" והשנייה, אילנה רובינא, שהייתה אז מאד פופולרית, ושרה את "על חוף הירדן". את שניהם ליוו הילדים. ברדיו נוגנו השירים מפעם לפעם, אך מכיוון שהיו מצויים על סרט הקלטה ולא על גבי תקליט, ההשמעות היו נדירות ולא נכנסו לתודעת המאזינים.
נעמי שמר לא ויתרה. הגלגול השלישי של "על חוף ירדן" נולד בחברתן של האחיות שמר בשנת 1966. הפעם שונה שם השיר ל"חורשת האקליפטוס" והבית השני ירד. האם זה שינה את מזלו? לא. שירתן של האחיות שמר הייתה אמנם אמנותית ונעימה מאוד, אבל בגלל סיבות שונות ומגוונות, הלהקה הנשית כשלה ואיתה שיריה.
במקביל, תרגמה שמר את פזמוני המחזמר "המלך ואני" לתאטרון גיורא גודיק. השחקנית הראשית וזמרת הסופרן הייתה רבקה רז, וכאן התוודעו השתיים זו לזו. ייתכן שזו הייתה הסיבה שרז כללה את "חורשת האקליפטוס" בסדרת ההקלטות שערכה בתחילת 1967 לקול ישראל. אולם השיר לא צלח, בקושי הושמע ומנוחתו כבוד בסרטייה. היה זה גלגולו הרביעי.
רק בגלגולו החמישי, זכה השיר לתהילת עולם
מסורת הייתה בנח"ל שלצד הלהקה הופעל גם צוות הווי. היה זה צוות קומפקטי של שניים-שלושה אנשים שעברו מהיאחזות להיאחזות ללא כלי תחבורה משלהם, נתונים לחסדי קצין הרכב או לטרמפ שמגיע באקראי, ובכל זאת הגיעו למקומות נידחים ועשו שמח. הצוות כלל מרקידה, אקורדיוניסט ומישהו שממונה על השירה בציבור. אם נחזור שנים אחורה נגלה שרן אלירן, שייקה פייקוב, נחצ'ה היימן, נעמי שמר ועוד טובים ורבים אחרים היו חברי צוות ההווי (כל אחד בתקופתו) והפיצו את שירי הנח"ל בהצלחה רבה. ב-1967 שונה במעט הפורמט. בנוסף למרקידה, נגן ומלמד שירים גיבש קצין החינוך של הנח"ל דאז, איצ'ה גולן, חבורת זמר ששרה שירים חדשים וישנים ברמה מוזיקלית גבוהה למדי. בשונה מהלהקה, שהיו לה מערכונים והעמדת פזמונים, הסתפק הצוות בשירה יפה "בל קנטו". לאיצ'ה, נחלאי ותיק, היה חוש טבעי לקבוע למי מתאים שיר כזה או אחר ואם תהיה לשיר הצלחה. כשנודע לו כי תוכניתן של האחיות שמר נכשלה והקבוצה פורקה, מיהר לשלוח לנעמי שמר את יואל רפל, ששירת אז בחינוך הנח"ל, כדי ללקט מתוך ה"פלופ" שירים לצוות וללהקה. וכך הלהקה זכתה ב"ואלס להגנת הצומח" שנכתב במיוחד לאחיות שמר, ואילו צוות ההווי קיבל את "חורשת האקליפטוס" בגלגולו החמישי.
קשה לדעת למה דווקא הביצוע הזה הכניס את השיר לפנתיאון הזמר העברי. יש האומרים שהעיבוד של צביקה ארבל וקולות הצוות המיוחדים (צילה ואופירה) בשירה התמימה עשו את שלהם. יש משערים שהתקופה (מלחמת ששת הימים) הייתה זרז. על כל פנים, שמר מאד אהבה את הביצוע הזה וציינה שהוא הטוב ביותר. אך משום מה התנגדה להקלטת הבית השני. כזכור, כבר בגרסה של האחיות שמר הושמט הבית האמצעי, אולם בזכות אופירה גלוסקא, שמצאה בשירון ישן את הבית האובד, הוקלטה הגרסה כפי שאנו מכירים היום. בדיעבד, הודתה נעמי לצוות על אי הציות. לימים סיפרה שהסתייגה מחלק ב' כי החריזה לא הייתה מושלמת, לכן חשבה לוותר על היופי ש"בשביל הנה יורדת עדת התינוקות". בינתיים, נוספו עשרות ביצועים ובשפות שונות, ומה שהתחיל כקוריוז בקבוצת כנרת הפך לאחד השגרירים המושרים של עמק הירדן ברחבי העולם.
כששירתתי בגדוד הנח"ל 902, שבסיס האם שלו היה בכנרת, עברתי לא פעם בסמוך לחורשת האקליפטוס. החורשה תמיד נראתה לי קצת לא רלוונטית. תמהתי האם קבוצת העצים הבודדים הזו עשתה את השיר. ואז הבנתי את דבריה של שמר, שהודתה שלא אחת היא צובעת מחדש את המציאות ונותנת את הפירוש שלה למה שעיניה רואות. ואז הנוף, במקרה זה - חורשת האקליפטוס, מקבל משמעות אחרת - משמעות המעלה אותנו מעבר לחולין היומיומי.
אברהם זיגמן היה חבר קיבוץ נחשון, עורך ושדרן ברשת ג' ובתחנות רשות השידור, וכיום אספן ומשמר של הקלטות נדירות.