בשנת 1926, לפני מאה שנים כמעט, מי שהתהלך ברחובות תל אביב היה עשוי להיתקל במודעה משונה מאוד. הזמנה לחתונה, אבל לא בין בני זוג מאוהבים, אלא בין "הקהל" לבחירת לבו, "הזריקה". המודעה הבטיחה שמשתה הנישואין "יימשך בכל חודש אוקטובר" וכי "יהיו ריקודים מטיפוס מיוחד בלווית דקירות מחטים ויללות ילדים. התלבושות: חשופי זרוע בלי שרוולים".
ייתכן שפספסתם את משחק המילים, אבל לא לשווא מופיעה ומובלטת בכרזה המילה טיפוס. הכרזה הזו הייתה חלק מקמפיין שקרא לתושבי ארץ ישראל להתחסן מפני מגפת טיפוס המעיים האימתנית, וניצחה עליו ועדת ההרכבה (כלומר, הגוף הוולונטרי שהיה אחראי על הרכבת החיסונים והפצתם). הקורונה היממה אותנו כה חזק והשתלטה על כל היבט בחיינו, עד שקשה לזכור שקדמה לה היסטוריה ארוכה של מגפות וחיסונים גם בארץ הקודש. אך שיטוט בארכיונים של הספרייה הלאומית מציף מחדש את ההתמודדות הסבוכות עמן נאלץ להתמודד היישוב היהודי בתקופת המנדט וגם לאחר מכן, בשנותיה הראשונות של המדינה הצעירה.
בשנות ה-20 של המאה הקודמת היישוב היהודי בישראל נאלץ להתמודד עם שתי מגפות לפחות - טיפוס המעיים והמלריה. לראשונה מבין המחלות כבר היה אז חיסון. "העניין הוא שבשביל שתהיה לך מערכת בריאות ציבורית ברמה גבוהה, אתה צריך מנגנונים מסודרים, ושנות ה-20 היו שנים של משבר גדול מאוד בארץ", מסביר ד"ר חזי עמיאור, אוצר אוסף ישראל בספרייה הלאומית. "אלו היו הימים של סוף העלייה הרביעית והיישוב התמודד עם שלוש שנים רצופות של גידול אדיר, אקספוננציאלי כמעט, באוכלוסייה. אלה השנים שתל אביב הפכה מאיזו עיירה קטנה לעיר של ממש, ופתאום היה צריך לחסן כמה שיותר אנשים. לשמור על בריאות הציבור במובן הרחב".
עמיאור מזכיר כי רוב האוכלוסייה היהודית בארץ ישראל אז הייתה ענייה, והורכבה בחלקה הגדול מאנשים שתפסו את חפציהם בידיהם ונסו ממזרח אירופה. "היישוב נאלץ להסתדר עם המוסדות העלובים שלו יחסית. באירופה היו מיליונים על גבי מיליונים של יהודים, ובאופן יחסי היישוב היה כמו איזו שערה על הגב של הסוס של פולין". ובכל זאת, היישוב הסתדר. "ברקע פעלה ממשלת המנדט, שהבינה שהיהודים יודעים לטפל בעצמם טוב יותר משהיא יכולה, והתמקדה בפיתוח התשתיות ובטיפול באוכלוסייה הערבית. הערבים עצמם לא יכלו לעשות מבצעי חיסון כאלה - לא היו להם את התשתית, את ההון ואת היכולת הארגונית. אצל היהודים אפשר לראות שכבר היה ממש מיקרוקוסמוס של המדינה שבדרך".
בין המסמכים השונים שאפשר למצוא בספרייה הלאומית בהקשרים האלה: חוברת הדרכה למלחמה במלריה, כרזות ופרסומים המלמדים כיצד לשמור על היגיינה ועל בריאות, הזמנות לכנסים בענייני בריאות, מודעות המבקשות מאנשים להתחסן לטיפוס ומאלה שכבר התחסנו, להפציר גם בקרוביהם לעשות כמוהם (תחת הכותרת "ואהבת לרעך כמוך"). כל אלה ממחישים את היקף המאמץ הלאומי.
"היתרון של מדינת ישראל היה שבקום המדינה, המעבר מ'אין מדינה' ל'יש מדינה' היה כמו לסגור כפתור בחולצה", אומר עמיאור. "כמעט כל כבר המוסדות היו קיימים. ככל שעברו השנים החמיר הנתק עם הבריטים והיישוב גדל ופיתח לעצמו מנגנונים מקבילים לממשלת המנדט. זו הייתה כאילו ממשלת צללים, ממשלה וולונטרית שהיהודים קיבלו את סמכותה, למרות שאף חוק לא אילץ אותם. זה כמובן נבע מהרוח הציונית. כולם הבינו שיש מטרה שצריך לשתף בשבילה פעולה. הם פיתחו את כל התחומים, כולל הבריאות. היה למשל את הדסה, ארגון רפואי שיש לו בתי חולים, והיו את קופות החולים של ההסתדרות. זה בעצם היה מצב של ריבונות בלי חוק".
הקורונה היא עניין היסטורי אבל לא לגמרי חסר תקדים.
"נכון. אנחנו רואים שכל עשור או שניים יש מגפה שצריך להיאבק בה, בהיערכות לאומית כלל ארצית. ואפשר לראות איך זה מתפתח ממגפה למגפה".
רבים מהחומרים האלה נקלטו בספרייה הלאומית כבר בזמן אמת. היא נוסדה ב-1892, ובזמן המלחמה בטיפוס כבר הייתה מבוססת ומוכרת. "זה לא כמו בשנים האחרונות כשאתה הולך ברחוב ורואה מיליון פליירים. בזמנו, אנשים, מו"לים ועיריות שלחו לספרייה הלאומית כל מה שהתפרסם אצלם. כך נוצר אוסף של מאות אלפי פריטים כאלה, שמתפרשים על פני שנים", מסביר האוצר. בשנים האחרונות, החומרים עוברים סריקה והאוסף האנלוגי זוכה למקבילה דיגיטלית.
הספרייה המפורסמת של אלכסנדריה נשרפה ולא נותר ממנה זכר. זה לא היה קורה אם היה לה ארכיון דיגיטלי.
"זה נכון, אבל יש עוד הבדל: הספרייה באלכסנדריה הייתה מוסד שפתוח רק למלומדים, עם רף כניסה גבוה. לעומת זאת, אנחנו אומרים היום - אין רף כניסה. מי שרוצה שיבוא, ואפשר להסתכל גם באתר האינטרנט. כל הגישה שלנו לקהל היא שונה, ובהתאם לכך הדברים שאנחנו אוספים. הספרייה הלאומית שייכת לציבור".
"איך נוכל לדעת אם החומר המחסן בטוח?"
באמצע שנות ה-50 נפל על ישראל סיוט מסוג חדש. לא רק המלחמות בחזיתות השונים של המדינה הפחידו את הציבור, אלא גם מגפת הפוליו, שאיימה לשתק ילדים ולהפוך אותם לנכים. "אין כל ספק שאפשר להכין בארץ תרכיב נגד שיתוק ילדים, ונעשים כל הסידורים להכנתו בארץ לאחר שנתקבלה הידיעה כי השנה ואולי אף בשנה הבאה לא נקבל תרכיבים מחו"ל", ציטט העיתון "חירות" ב-1955 את סגן אלוף ד"ר נ. גולדנבלום, מנהל מחלקה אפידמיולוגית במכון לחקר רפואה צבאית. "המרצה עמד על תופעת המחלה בצורה מגפתית. בהתחלה חלו במחלה בודדים, ולפני 20 שנה בארצות הברית, 10 שנים באנגליה וכ-5 שנים בארץ, נהפכה המחלה לאפידמית". העיתונים הרחיבו: "לא ידוע בדיוק למה השיתוק פוגע בילד מסוים. היחס המספרי בין המקרים סמויים וגלויים במגיפות מסוימות הוא שונה. על כל 100 ילדים נדבקים, רק ילד אחד לוקה בשיתוק".
התקווה הגיעה בדמות החיסונים שפיתח הרופא היהודי-אמריקני ד"ר יונה סאלק, אשר נתנו אופק לסוף המגפה. עם זאת, תוך זמן קצר הגיעה גם הבהלה מפניהם, באופן המזכיר מאוד את הבהלה של ימינו. "ימים מספר לאחר התפרצות ההתלהבות, שסימנה את התחלת מכירת תרכיב הפוליו של הד"ר יונה סאלק, חיו מאה אלף הורים אמריקאיים בפחד", נכתב בעיתון "שערים" במאי 1955, "כמעט 40 ילדים, שלהם הוזרק התרכיב, נפגעו על ידי המחלה האיומה. שניים מביניהם מתו (...) אין להניח שזה היה מקרה גרידא, מאחר שכמעט כל הילדים החולים חוסנו בתרכיב שיוצר במעברת קוטר שבקליפורניה".
אחר כך הגיעו גם ניסיונות ההרגעה. במאי 1956, רופאת הילדים ד"ר אוה לנדסברג לוין כתבה ב"הארץ": "איך נוכל לדעת אם החומר המחסן בטוח? כל שלושת הנגיפים משמשים להפקת החומר. הנגיפים מומתים והוראות בינלאומיות מדויקות מחייבות מספר ניסויים מעבדתיים כדי להוכיח, מעבר לכל ספק, שאין כל נגיפים או חיידקים חיים בחומר המוכן (תאונה שקרתה בשנת 1954 בארצות הברית בייצור כמות מסוימת של חומר מחסן גררה להוראות מבחן חמורות מאוד". ולאחר דיון ביעילות של החיסון, הוסיפה הכותבת: "כמה זמן יהיה תוקף לחיסון? מתי יהיה צורך לתת זריקה מגברת? עד לאיזה גיל יהיה צורך לחסן את האנשים? - כל השאלות הללו ימצאו את תשובותיהן בעתיד".
כתבות אלה ונוספות מופיעות באוסף העיתונות היהודית ההיסטורית של הספרייה הלאומית, בניהולו של אייל מילר. באוסף הדיגיטלי שמורים כשלושה מיליון עמודים, מתוך כ-300 אלף גיליונות של עיתונים יהודיים מרחבי העולם ב-17 שפות יהודיות שונות, והוא פתוח לציבור. האתר מהווה פרויקט משותף של הספרייה עם אוניברסיטת תל אביב, תחת ניהולו האקדמי של המייסד, פרופ' ירון צור.
מה היעד הסופי של הספרייה, מבחינת איסוף?
"זה כמו שהמטרה של מישהו תהיה לתקן את העולם. אתה כנראה לא תגיע לעולם מתוקן, אבל אתה יכול לעשות את חלקך. ההגדרה של מהי עיתונות יהודית היא רחבה מאוד, אנחנו מתקדמים בעיתונות יחסית מרכזית, כמה שאנחנו יכולים. יש לנו חומרים מהמאה ה-18, דרך המאות ה-19 וה-20 בעיקר, ואנחנו אוספים באופן דיגיטלי גם עיתונים מהמאה הנוכחית".
"זה פרויקט מאוד פופולרי שפונה לכל הציבור, לא רק לחוקרים ואקדמאיים", מוסיף מילר. "אתה יכול לשבת עם הקפה בבוקר ולקרוא כתבות על מלריה מלפני 100 שנים, כמו שאתה קורא את העיתון של היום".
