עו"ד תומר ורשה יושב במשרד שלו ברחוב ריב"ל בתל אביב. על הקיר גלריה נאה של תמונות, ובהן מוחמד עלי מדגמן אגרוף מתחת למים, בריכת גורדון בשחור לבן, אולם קונצרטים – מנקודת המבט של הנגנים – ואיור סאטירי צרפתי, מהמאה שקדמה למאה שעברה, ובו שופט מרושע חוכך ידיו בסיפוק בעוד אדם חף מפשע מוצא להורג בבית המשפט. על השולחן – קפה שחור רותח, מאפי קינמון מהפטיסרי וצילומים משפחתיים. הראש של עו"ד ורשה ("בינתיים אני עוד לא מעז לקרוא לעצמי סופר, אולי אחרי הספר השני") נע בין שני עולמות מקבילים: מלון "מוטל בייטס" של היצ'קוק והתחנה המרכזית החדשה בתל אביב.
בגיל 40, כשגברים רבים נבהלים מהחיים הרגועים, רגועים מדי, שבנו לעצמם ומתחדשים ביאכטה, אופנוע או קעקוע, ורשה תיעל את האנרגיות למקום אחר. הוא חזר למותחן שהתחיל לכתוב 20 שנים לפני כן, והחליט להשלים אותו. הפעם עד שיסיים. למרות שהוא הבעלים של משרד פרטי עסוק, עם עשרה עורכי דין ופעילות בלתי פוסקת, הוא פינה לעצמו יום בכל שבוע, ושקד על הכתיבה. העלילה של "כשהמוזיקה נגמרת" (הוצאת ספרי ניב) ליוותה אותו אפילו כשיצא לנפוש. "נסענו לחודש לקופנגן ואמרתי לאשתי – 'אין מצב שחודש אני לא כותב', והצבתי לעצמי מטרה לכתוב 50 עמודים בחודש הזה. זה בול מה שעשיתי. אני יושב על אי בתאילנד - קוקוסים, מסאז'ים, ים, וכותב משתים עשרה עד שתיים כל יום". כך, אחרי כחמש שנים, נולד ספרו הראשון של ורשה. בשעה טובה.
בטוח שזה לא משבר אמצע החיים?
"לא. לשמחתי את המשבר שלי חוויתי בגיל 24, מוקדם. שם קיבלתי את הכאפה והתחלתי לשאול איך אני חי בתוך העולם. מי אני, לאן אני הולך, עם מי אתחתן, במה אעבוד, איך אגשים את עצמי. אז את גיל 40 הצלחתי לעבור בלי משבר. מבחינתי הספר הזה שיצא הוא פסגת חיי".
"כשהמוזיקה נגמרת" הוא מותחן שעומד בקצב הנמרץ ובטוויסטים האפקטיביים של ספרי מתח מצליחים מהעולם. אבל הטוויסט הגדול שלו מופיע כבר בראשיתו: בעוד שרוב ספרי המתח עוסקים ברצח, חטיפה, היעלמות או גנבה, ספרו של ורשה מציב במרכזו תעלומה מסוג אחר, בתחום הכי נפיץ שיש: מקרה אונס. כך הרומן נטען בעוד משמעות, מטרידה ופוליטית, שלצד הקריאה הקולחת, מאלצת את הקורא להתמודד גם עם תהיות על מוסר, נורמות חברתיות - ומה לא. במרכז הספר ניצב רומן אנדרסון, פרופסור בעל שם שצעירה בשם איימי רוג'רס מאשימה אותו באונס. הבלש בדימוס הארי מיטשל, בנו ועוזרו נאלצים להכריע בסוגיה הקשה. כל פרט נוסף הוא בגדר ספוילר.
איך הספר נולד? ולמה העלילה ממוקמת דווקא בארצות הברית?
"זה התחיל לפני 20 שנה, כתסריט, כשהייתי סטודנט לקולנוע. כתבתי תקציר של 30 עמודים, ובאותם ימים הייתי בהתמחות מאוד דרמטית - מתמחה של ראש הרכב פשע חמור בבית משפט מחוזי בתל אביב, שאלה התיקים הכי כבדים וקשים שיש. רק אונס ורצח. ישבתי בתור מתמחה באולם, ושמעתי את המתלוננות מעידות, את הסנגורים חוקרים אותן, את הנאשמים מנסים להסביר את עצמם - זה הותיר עליי חותם רציני. אבל מכיוון שחייתי אז בראש של ארצות הברית, עם כל ספרי הבלש הגדולים שקראתי, היה לי טבעי למקם את זה שם. זה היה נראה לי סיפור שהוא גדול על ישראל, משהו שדורש מרחב גדול יותר. אבל לאחרונה שאלתי את עצמי עוד פעם את השאלה הזו, ואני חושב שבתת מודע הרחקתי את הסיפור ממני ומישראל".
יש קשר בין העיסוק שלך במשפט למשיכה לספרי מתח?
"קודם כל, אני אוהב מתח - ואהבה אי אפשר להסביר. זו המציאות. אני אוהב את האקשן, את האינטליגנציה שיש בזה, את זה שאתה פונה למכנה משותף מאוד פופולרי ועדיין יכול להעביר מסרים ונושאים מורכבים - וזה בדיוק מה שעשיתי כאן. יכולתי לכאורה לכתוב ספר שהוא בידורי נטו, שאין בו שום דבר מעבר, וחלק מהקוראים גם יקראו את זה ככה וזה מעולה. אבל היה לי חשוב לעסוק בסוגיות חברתיות. לקחת איזושהי אמירה למקום שמונגש לכל קורא, שזה משהו שאני לא יכול לעשות כעורך דין. בעבודה אני מספר סיפורים כל הזמן, וככה אני מנצח - אני יודע מה להדגיש, מה לספר ומה לא לספר. אז הכתיבה בוודאי מתכתבת עם העבודה שלי. אבל כשאתה מייצג לקוח, אתה מחויב מאוד לצד אחד, ובכוונה לא רוצה לראות את הצד השני. בתור סופר, יש הזדמנות לברוא עולם שמראה את הכל, ומטרת העל שלי בכתיבה היא בגדול לקדם סובלנות. וסובלנות מושגת על ידי זה שאתה כבן אדם עם תפיסה וחשיבה מסוימת פתאום נחשף לפיסות ולנקודות מבט נוספות, שאתה לא חי אותן ביומיום".
חששת לפני שפרסמת ספר על אונס? זה כנראה הנושא הכי טעון שאפשר להעלות על הדעת ב-2020.
"מה שמצחיק זה שהתחלתי לכתוב אותו לפני עידן ה-MeToo ותוך כדי זה הגיע. אז זה לא מופיע באופן מפורש בספר, אבל הוא עוסק בדיוק במה שנמצא בלב התנועה הזו. היה לי גם חשוב להראות את מערכת היחסים בין המשפט לתקשורת. איך התקשורת חורצת גורלות. בספר לא מדובר בקורבן חסרת קול, שזה מה שקורה בדרך כלל, אלא במישהי חזקה ברמת התהודה התקשורתית שלה – היא עובדת במשרד יחסי ציבור שמתגייס להגן עליה ומתכנן קמפיין אסטרטגי כדי להפיל את הפרופסור תוך כדי המשפט. זה בעצם נותן לקורבן את הכוח הכי עוצמתי שיש בעולם של היום".
ובכל זאת, אם היית מתחיל לכתוב את הספר היום, היית נזהר יותר?
"לא, כי אני חושב שהספר גם עכשיו מייצג מאוד את הרוח של MeToo. אתה צודק שעבירת אונס היא דבר מאוד מורכב, אבל בשמחה צללתי לתוך זה. קודם כל כי יש לי מה להגיד וחשוב לי להגיד אותו. אני גם אבא לשתי בנות מתבגרות ואני חושב שרכשתי לי את הזכות להשמיע את קולי בעולם הזה".
"אני חושב ששנת ההתמחות שעשיתי נתנה לי היכרות, ידע וכלים שלמעט מאוד אנשים יש. לקרוא תיקי אונס עם כל הראיות ולשמוע מתלוננות בבית המשפט זו חוויה שמעט מאוד אנשי חווים. זה מכניס אותך להזדהות מאוד גדולה עם הקורבנות. אני חושב שכל מי שיקרא את הספר עד הסוף, יגיד לעצמו שני דברים: א', שהוא מבין עכשיו את את הטרגיות שיש בכל תקיפה מינית. וב', שהוא מבין שבאמת העולם הזה מאוד מורכב משנדמה".
אתה יכול להרחיב על המורכבות הזו?
"עבירת אונס היא דבר מורכב כי מבחינת הגבר התוקף, ברוב המקרים, זה לא אונס. כאן נכנס המקום של הסטטיסטיקה, שמראה לנו נתון סופר דרמטי: 30 אחוזים מהנשים עברו תקיפות מיניות, ו-20 אחוזים מהנשים עברו אונס. העובדה היא שגבר שלעולם לא ירשה לעצמו לבצע עבירה פלילית אחרת כמו פריצה לבית או תקיפה אלימה, יכול למצוא את עצמו מבצע עבירה של אונס, פשוט כי הוא לא רואה את עצמו כאנס. עשו מחקר אצל סטודנטים בארצות הברית, כדי לבדוק אם הם רואים את עצמם כאנסים ובניסוח ששאלו אותם – 'האם יצא לכם לקיים יחסי מין בצורה שלא כללה הסכמה מלאה' – 30 אחוזים הודו באונס".
"מלבד זאת, ההגדרה של אונס הייתה 'הבועל אישה נגד רצונה', ואחר כך זה הפך ל'הבועל אישה שלא בהסכמתה'. אז אתה חייב ממש הסכמה. איפה הבעיה? היא כפולה. בשביל שאישה תוכיח שהיא נאנסה, היא חייבת לעבור את מבחן החוק הפלילי, שזה מעבר לספק סביר. הרף הזה לעולם לא ישתנה, כי תמיד נעדיף לשחרר עבריין מאשר לכלוא חף מפשע. ולעבור את הרף שמעבר לספק סביר ביחסים של גבר ואישה כשהם לבד בחדר, זה משהו קשה מאוד לעשות - אלא אם יש ראיות חיצוניות, שבדרך כלל אין - להוכיח שמשהו נעשה לא בהסכמה זה כמעט בלתי אפשרי, ולכן כמעט אי אפשר להרשיע בתיקי אונס. זו הסיבה שמלכתחילה 95 אחוזים מהנשים לא מתלוננות בכלל, ומתוך חמשת האחוזים שמתלוננות, 95 אחוז מהתיקים לא מגיעים לכתב אישום. אז רוב כתבי האישום מסתיימים בהרשעה בזכות הסינון המוקדם, אבל זה עדיין אומר שרק אחת מ-400 זוכה לצדק על ידי החוק".
אתה אומר שהחוק לבדו לא מספיק, ויש צורך גם בשינוי תרבותי.
"לדעתי 70 עד 80 אחוזים זה על ידי משפחה, חברים או דייט רייפ. וזה בדיוק המקום שהופך את כל הדרמה הזו לבעיה שחייבים לנסות לפתור אותה דרך פעולה חברתית. לכן מה שתנועת MeToo עושה חשוב. היא הולכת לצד הקיצוני, בשביל שמתישהו נוכל לחזור לאמצע. אני חושב שאנחנו כבר במשך אלפי שנים בשליטה גברית פטריארכלית ברורה. השוויון הנשי הגיע בעשרות שנים האחרונות על הנייר, אבל השינוי התודעתי הגנטי אצל גברים זה דבר שחייב לקחת יותר זמן".
מסיבה זו, ורשה החליט שאת כל ההכנסות מהספר – מהשקל הראשון, לדבריו – הוא יתרום למאבק באלימות מינית. כרגע הוא עובד מול "הלובי למאבק באלימות מינית", שעוסק בקידום מהלכים פרלמנטריים בכנסת לקידום ויישום חוקים לטובת נפגעות ונפגעי תקיפה מינית, וארגון "אסל"י" של גברים נגד אלימות כלפי נשים".
מייצג את מבקשי המקלט - ואת נטפליקס
כאמור, כשהוא לא כותב, כלומר ברוב הזמן, עו"ד ורשה הוא אחד מעורכי הדין המובילים בארץ בתחום הזרים, הגירה וגבולות. "אני בקלות יכול להצטייר כשמאלן. אני מייצג זרים ועושה תיקים עקרוניים של מבקשי מקלט. יש בג"ץ שהגשתי באופן אישי כמשרד, לטובת הענקת מעמד לדרפורים בישראל", הוא אומר. "אבל מבחינתי אין פה שום דבר פוליטי, של ימין או שמאל. אני כעורך דין קודם כל פועל במסגרת החוק, שהוא כבר כתוב. ואני טוען שכל מה שצריך לעשות זה ליישם אותו. זה אינטרס של כולנו שהתיקים יקוימו אני מייצג את כבוד האדם וחירותו. וארגוני ימין יכולים להמשיך לתקוף אותי".
בין הישגיו הבולטים בתחום אפשר למנות את ביטול "חוק ההסתננות" – ורשה היה עורך הדין הפרטי היחיד שהשתתף בעתירה לצד ארגוני זכויות אדם – והלכות משפטיות נוספות שקשורות בהסדרת מעמד לתנאים הומניטריים בישראל. "התחלתי ב-2002, כשהרדיפה התחילה, וכמעט לא היו אז חוק ופסיקה. אז הרבה מהפעולות שלי היו טענות תקדימיות שיצרו הלכות. היום נעזרים בהן ומתבססים עליהן. אבל מצד שני, אני מייצג גם את נטפליקס ומכבי תל אביב".
מה הקשר נטפליקס?
"כל מה שקשור בהגירה וכניסת זרים. בפברואר הבאתי להם את כל הצוות לצלם בארץ סדרה, בפעם הראשונה בישראל, בהיקף שמעולם לא היה כאן. הבאנו לפה כ-40 אנשי צוות כולל הבמאי של 'סיפורה של שפחה' ואנשי צוות מ'קזינו רויאל'. יש מלא חברות גדולות שאני מייצג, זה חלק מהפרקטיקה שלי. וזה מה שמאפשר לי גם לעסוק בכל מיני תיקי פרו-בונו".
אגב, יש טיעונים של מתנגדי הגירה שאתה מבין?
"אני מאוד מבין. התמונה מורכבת. והרשה לי לחשוף בפניך שהספר הבא שלי יהיה בדיוק על זה, מסתננים, פליטים, מבקשי מקלט. יש פה דרמה ולכל ישראלי-יהודי יש לגיטימציה להחזיק בתפיסה שצריך לשמור על רוב יהודי. מצד אחד קיבלנו על עצמנו את אמנת הפליטים, ומצד שני זה לא אומר שאנחנו יכולים להרשות למיליון מבקשי מקלט להיכנס. יש פה קונפליקט אדיר, וקשה להגיד מי צודק. הכל תלוי מאיפה אתה מתבונן. זו הפילוסופיה שלי. להבין שאין לנו בעלות על האמת, ולכן אסור לנו להיות דוגמטים וקיצונים במחשבה. כל קיצוני - שמאלני, ימני, דתי או חילוני - בהכרח שוגה".
