באולפני זאזא בקריית שאול, שנת 2000, 20 שנה אחורה, הקלטתי את אלבומי "יומן מסע" והזמנתי את אריק לשיר איתי את שיר הנושא. אריק עמד מול המיקרופון, סיים טייק שני וחזר לשבת איתי על הספה באולפן.
אני: "נראה לי שתעשה עוד טייק ותנסה לשיר יותר קרוב בפזמון כי קצת התרחקת מהמיקרופון".
אריק: "מה פתאום, אחרי טייק כזה? אחרי טייק כזה אני תולה את הנעליים".
אני: "מה?"
אריק: "תולה את הנעליים, נו, כמו בספורט. אני תולה את מיתרי הקול שלי כאילו, זה טייק מעולה, לא צריך לגעת".
אני: "ב'לבכות לך' גם לא רצית ובגלל שהתעקשתי הקלטת טייק יותר יפה".
אריק: "שם אתה צודק, כי אחרי ששרתי הוספת מלא כינורות ופתאום נשמעתי קטן כזה כשמסביבי 'העיירה בוערת'".
אני: "נו, אז מה אומר? נעשה עוד טייק?"
אריק: "אני הולך הביתה, אגיע בערב עם האופנוע".
מובן שאריק מעולם לא חזר על האופנוע (שלא היה לו) לאולפן, ונשארנו עם הטייק האחרון והמופלא שלו. במבט לאחור אני מבין יותר ויותר איזו זכות הייתה לי לשיר, לדבר ולצחוק איתו. כמו איזה אלמוני שהיה לו מזל להיתקע במעלית בלאס-וגאס עם פרנק סינטרה ולחזור ולספר לילדים. אני זוכר היטב את היום שבו אריק הלך לעולמו, עקבתי עם משפחתי בדאגה כשמצבו הבריאותי הידרדר, זוכר את הטלפון מחדשות 2 ואת הראיון המבולבל שנתתי כשהודיעו על פטירתו. בשנייה עברו לי כל הרגעים שהייתה לי זכות לחוות איתו. אם זה כילד, להירדם לקולו כשהוא יושב על כיסא מול המיטה שלי באיזה ערב ושר א-קפלה, כאילו שירת מלאכים מבקרת בחדרי, ועד ההזדמנות שהוא נתן לי לכתוב לו שירים.
אריק פעל פה לפני ה"ביביזציה" בתרבות. כמעט כמו ההבדל בין בן-גוריון לביבי, אריק עשה הכל בחן, בצניעות ובפשטות כובשת. הוא התרחק מאור הזרקורים, ואנחנו אימצנו את העיניים כדי לעקוב אחריו גם בחושך. הוא פעל מעל תארים ופרסים. בכינו איתו כשהוא שר, וצחקנו עד דמעות בסרטים כששיחק. בשבילי הוא נשאר כמו גלויה מוונציה, פיסת גן עדן שמוצפת במים ומי שביקר בה בשיא תפארתה יזכור לנצח את הרחובות הקטנים ותעלות המים.
אוהב ומתגעגע, אביב גפן.
