לפני שבע שנים הסתיימו צילומי הסדרה המצליחה "איך פגשתי את אמא", ואחד הכוכבים שלה - ג'ייסון סיגל, שהיה אז בן 33 - נתקף במשבר אישי קשה. "אחרי שהסתיימו הצילומים התחלתי לחשוב מה אני רוצה לעשות הלאה, אבל לא הייתה לי תשובה", התוודה סיגל, כשנפגשנו לאחרונה בפסטיבל ברלין. "ניצב מולי דף ריק ולא היה לי מושג איך למלא אותו. הבנתי שלא בדקתי מה קורה איתי כיוצר כבר עשר שנים. חשבתי הרבה על הרעיון הזה של משבר קיומי".
סיגל, איש רב כישרונות (קומיקאי, תסריטאי, סופר ספרי ילדים, כותב שירים) שזכור משלל קומדיות מצליחות כמו "הדייט שתקע אותי", "קח את זה כמו גבר", "עד החתונה זה יעבור" ו"הכל יחסים" בחר להתרחק מהוליווד. "היה לי הרבה יותר אכפת מהאושר שלי מאשר מהעזיבה של לוס אנג'לס, כך שהמהלך הזה הרגיש כמו ההיפך מסיכון - הרגשתי כאילו זו הבחירה הכי טובה שאני יכול לקבל. אני חושב שזה גם קרה בתקופה שבה התחלתי לפקפק ולתהות מה בדיוק אמורים להיות הקריטריונים שלי להצלחה. האם להצליח משמעו להיות מפורסם כמה שיותר זמן? או לחיות חיים מאושרים? בחרתי באפשרות השנייה".
במהלך התקופה שבה נעדר מחיינו, סיגל הרבה לשחות ("אני אוהב לשחות, בגלל שאף אחד לא יכול לדבר איתך, אם הוא ידבר איתי הוא יסתכן בטביעה") ובעיקר עמל על כתיבת הסדרה Dispatches from Elsewhere, אותה ניתן לראות כעת הודות לאמזון פריים.
Dispatches from Elsewhere – טריילר
(אמזון פריים)
סיגל, שגם ביים ומככב בה לצד ריצ'רד אי. גרנט וסאלי פילד, ביסס את התסריט של הסדרה על הסרט התיעודי The Institute מ-2013. "זהו סרט על ארגון סודי, שהיה ההיפך המוחלט ממועדון הקרב שזכור מהסרט של בראד פיט. הארגון הזה נועד לאנשים שלא היו מרוצים מהחיים שלהם והרגישו שיש משהו מעבר. אז הם היו נפגשים באמצע הלילה, ובמקום להרביץ אחד לשני הם היו מנסים לייצר קסם בעיר בה הם גרו. חברי הארגון יצאו כנגד המציאות דרך האמנות והקהילה, ולדעתי זה היה מקסים. עוד פרט שהיה מעניין בעיניי הוא שהארגון הזה שרד במשך שנתיים, ולאט לאט אנשי הארגון התחילו לתהות מי ארגן את המוסד הזה, למה והאם יש משהו זדוני יותר מאחוריו - אם זה ניסוי של הממשלה, או ניסוי חברתי של אוניברסיטת סטנפורד, וכל הסיפור נראה פתאום לקוח מסרט של צ'ארלי קאופמן או דיוויד לינץ'".
גם אתה מאמין בקסם?
"אני חושב שהתכונה הכי טובה שלי היא האמונה הילדותית שיום אחד מישהו יגיד לי שיש קסם מעבר לפינה. עוד לא איבדתי את האמונה הזאת, והיא הכוח המניע מאחורי כל הדברים שאני עושה. ספרי הילדים שכתבתי, למשל, היו הניסיון שלי ללחוש את הרעיון הזה באוזני הצעירים, בתקווה שהוא ימשיך ויחיה בליבם. אני גם מניח שיש גבול לידע ולהבנה שלנו. תדמיין שלט לטלוויזיה לפני מאה שנה - זה קסם, לא? אני חושב שיש עוד הרבה דברים שלא גילינו. אנחנו תמיד חושבים שאנחנו בנקודה שבה ההבנה שלנו שלמה, כשבפועל זה לא נכון".
סיגל סבור שככל שאנחנו מתבגרים אף אחד לא יחפש בשבילנו את הקסם. "לכן האחריות היא שלך להחליט באיזה עולם אתה רוצה לחיות. תאר לעצמך איך יכולים להיראות החיים שלך אם תשנה את הגישה שלך אליהם לחלוטין".
סיגל מגלה שהכתיבה והיצירה של הסדרה היו מבחינתו מסע קשה, "מה גם שאני המבקר הכי גדול של עצמי. אני מאוד קשה עם עצמי. מצד שני, אני אוהב לראות אנשים שמנסים לעשות משהו, כשהם לא יודעים אם הם יהיו טובים בו או לא. אני אוהב ללכת למופעי כישרונות של חובבנים בעיירות קטנות - שם בעוז ובגבורה אנשים עושים את מה שיש להם רק 20 אחוז מהיכולת לעשות. ואני לא צופה במופעים כאלה באופן אירוני - אני באמת מתרשם מהאמירה של 'תראו, אני סוג-של יודע לשיר'. בעיניי זה מקסים.
"אני מרגיש שכל הקריירה שלי בנויה על הדחף הזה שקיים בי לעשות את מה שאני לא יודע לעשות. לא ידעתי איך לכתוב שירים כשכתבתי את Inside of You או את The Dracula Puppet Musical. אמרתי אז לעצמי: 'אני חושב שזה יכול להיות טוב, אבל אני לא יודע בוודאות'. וכך גם לא ידעתי אם אוכל לביים כשביימתי את הפיילוט של הסדרה Dispatches from Elsewhere".
חששת להיכשל?
"אני לא מפחד להיכשל. אני מעדיף לגלות מה יכול לקרות, גם אם במחיר של כישלון. מבחינתי, זה מבחן שכיף לעבור - לצעוד בגאון אל מול הקול בראש שאומר לך שלא תהיה טוב מספיק. אני חושב שזה מה שעוצר את רובנו. אתה שומע את הקול הזה והוא נהיה חזק דיו עד שאתה מפחד להיות מובך. אני גם מפחד יותר לחיות עם טינה בלב. נכשלתי כמה פעמים וזה בסדר. זה כאב והיה מפחיד, אבל התגברתי על זה. אני מעדיף לנסות".
איפה למדת את התפיסה הזאת? מהמשפחה שלך?
"אני חושב שתמיד הרגשתי כמו מישהו שהזמינו אותו בטעות או כמו 'הזר'. במצב כזה אתה מנסה להוכיח משהו. תמיד הרגשתי שאולי יש לי מה להוכיח, או שאולי אני במין מסע כזה במטרה להיפטר מהתחושה הזאת".
מצד שני, סיגל מעיד שהוא רצה לבחון בסדרה את העובדה שהוא לא לוקח סיכונים יצירתיים בקריירה שלו. "הסדרה הזאת היא הסיכון הכי גדול שלקחתי מאז שהופעתי בסצנת העירום הפרונטלי המלא ב'קח את זה כמו גבר'", הוא פורץ בצחוק. "אגב, אמא שלי בכתה אחרי שראתה את הסצנה הזאת וכתבה מייל אזהרה לבני המשפחה: 'ג'ייסון החליט להופיע בסצנת עירום פרונטלית, אבל הסצנה לא מיותרת ואף הכרחית לעלילה'".
וזה המקום לציין שבעקבות מחקר שערך בשנה שעברה אתר הסרטים Mr. Man, על סמך מאגר של סצנות עירום בסרטים, סיגל שובץ במקום השלישי והמכובד במצעד הגברים הכי מצוידים בהוליווד, הודות לנתוניו הפיזיים המרשימים. רק מייקל פאסבנדר (מקום ראשון) וליאם ניסן (מקום שני) קדמו לו.
"אני כבר לא רואה את עצמי במרשל, ולכן קל לי יותר לצפות בו"
סיגל גדל בלוס אנג'לס, בן לעורך דין יהודי ולאם ממוצא אנגלי-סקוטי-אירי. לדברי סיגל הוא גדל כיהודי, למד ב"היברו סקול" ואף חגג את בר המצווה. "הזיכרון הכי משמעותי שלי הוא שהגישו באירוע צלעות חזיר ממסעדת הברביקיו השכונתית - מה שלא ממש עומד בקנה אחד עם היהדות המסורתית", פורץ סיגל בצחוק עז.
בתיכון, בזכות קומתו התמירה (1.93), סיגל הצטיין בנבחרת הכדורסל וזכה לכינוי "דוקטור דאנק", הודות לביצועים וההטבעות שלו. אך לבסוף בחר שלא למנף קריירה על המגרש והעדיף להתמקד במשחק. בגיל 19 הוא הופיע בסדרת הנעורים "פריקים וגיקים" (1999-2000), המתרחשת בבית ספר תיכון בעיירה דמיונית במישיגן בראשית שנות ה-80, בה הוא גילם את ניק אנדופוליס, טינאייג'ר שרוצה להיות מתופף מקצועי כדי שלא יישלח לצבא, ועובר גם מסע מעניין בתחום האהבה.
"פריקים וגיקים" אומנם בוטלה בגלל שיקולי רייטינג אחרי 12 פרקים בלבד, אבל זכתה עם השנים למעמד פולחני ונחשבת לאחת הטובות בכל הזמנים. ההוכחה הכי משמעותית? היא גם השיקה את הקריירה של סיגל, ג'יימס פרנקו וסת' רוגן. השלושה נמנים מאז על הכנופיה הקומית שמסתופפת סביב ג'אד אפאטו, שהפיק את "פריקים וגיקים".
"אני חושב שנוכח הנוף הטלוויזיוני של פעם, 'פריקים וגיקים' בהחלט הקדימה את זמנה", סבור סיגל. "עשינו אותה בתקופה שבה הדלקת את הטלוויזיה בסופו של יום ארוך וקשה כדי להרגיש טוב יותר. לא היה שם את הבידור המתוחכם, שהיה נחלתם של סרטי הקולנוע. אף אחד לא ציפה אז שבעתיד יהיה הרבה יותר נעים לראות משהו בבית - הטלוויזיות היום ענקיות ומערכות הסאונד מעולות, ואפשר לדבר תוך כדי ואפילו לעצור. אני מרגיש שחלק עצום מהבידור המתוחכם של היום עבר מהקולנוע לטלוויזיה, בגלל שעכשיו אפשר לספר סיפורים ולפרוש אותם לטווח ארוך יותר, מבלי להתפשר על האיכות, שזה דבר מאוד מגניב".
ברזומה של סיגל ישנה עוד סדרה פולחנית ונערצת - "איך פגשתי את אמא" (2005-2014) על מעלליהם של חמישה חברים במנהטן. סיגל גילם אחד מהם - מרשל ארקיסון, סטודנט למשפטים שעושה בהמשך קריירה בתחום.
כשאתה נתקל בשידורים חוזרים של "איך פגשתי את אמא", אתה עוצר לצפות או עובר הלאה?
"אני לא נוהג לצפות, אם כי הזיכרונות שלי מהסדרה הופכים ליותר ויותר חמים ככל שאני מתרחק ממנה. אני לא ממש אוהב לצפות בעצמי, אבל עכשיו מרשל מרגיש כמעט כמו אדם אחר. מרשל כבר הפך לאדם שאני לא רואה בו את עצמי, ולכן קל לי יותר לצפות בו".
יש דיבור על איחוד הקאסט של "איך פגשתי את אמא"?
"לא. האמת שאני חושב שמשהו כזה יכול להיות כיפי. לא הייתי עושה את הסדרה הזאת במשך עוד עשר שנים, אבל לגמרי הייתי עושה משהו קצר וכיפי".
בינואר האחרון חגג סיגל יום הולדת 40, והוא נראה מצודד מתמיד. הוא השיל קילוגרמים ניכרים ממשקלו ותספורתו מעוצבת. "ביום הולדתי הזמנתי כמה חברים ובני משפחה הביתה. אנחנו כבר זקנים, אז כמה ילדים התרוצצו ברקע. במסיבה לא קרה יותר מדי, שזה נפלא לדעתי. כשלא קורה הרבה - זה סימן ליום טוב".
האם אפשר לומר שאתה סוף סוף מאושר?
"מבחינתי אושר הוא תחושה כלשהי שכל דבר קורה כפי שהיה אמור, ושאני בתורי איני מתנגד למתרחש. אישית, כל הסבל שחוויתי נבע מהתנגדות. אני חושב שיכול להיות שזה פשוט נכון לכולנו. אני גם מניח שעבורי החיסרון היה ששמתי בתעדוף גבוה יותר את מי שצופה בחיים שלי מאשר את עצמי שחי אותם. עכשיו אני ממוקד יותר בעובדה שאני זה שנוהג ברכב שהוא חיי".
