"חכה לי בשתיים ליד המקלט", נכתב על גבי מטוס מנייר. כמוהו, שתולים מטוסים נוספים בקהל, מחכים להישלח ליעד לא מוכר, או לכל הפחות לנחות על הבמה. עם הידלק האור החשד מתממש: למופע הזה באים לעשות כיף, להשתטות, בסוף גם תעמדו לרקוד.
תחושת הכיף לא פשטנית או מובנת מאליה כשמדובר במופע תרבות ראשון פוסט-קורונה. עבורי, בכל אופן, הייתה זו הפעם הראשונה באולם אמיתי כזה, עם כיסאות, קהל ומאפי אקלר-שוקולד במחיר מופקע בבית הקפה של התיאטרון, מחיר החזרה לשפיות. אי אפשר היה לבחור מופע נכון יותר לקאמבק לעולם התרבות מאשר "מחכים לנסים", העיבוד הרב-תחומי של תזמורת ירושלים מזרח ומערב לספר הילדים המתוק של שירה גפן ואתגר קרת, ובהשתתפותם, שעלה בתיאטרון ירושלים במסגרת פסטיבל ישראל.
האנרגיות על הבמה שובות מן הרגע הראשון, עם כניסתו של המנצח והמנהל האמנותי של המופע, תום כהן. חיוך ממזרי על פניו, ניכר שהוא זומם משהו. בהמשך, כהן יתברר ככוכב המופע, המצליח ליצור הכלאה לא שגרתית בין מנצח בעל תנועות ריקודיות לשחקן קומי משובח.
בפתיחת האוברטורה, לצליליו של חליל נאי, כלי בעל גוון מזרחי הקלאסי, הלב הולם מאווירה וירטואוזית-גרנדיוזית ששורה בכול. זו רק תלך ותתעצם בשעה הקרובה. ליתר דיוק, 55 דקות שנדמות קצרות מדי.
עלילת המופע שביימה מירי לזר, בהלימה לספר הילדים, מגוללת את סיפורו של לב הקטן שמתעקש לחכות לחברו נסים, בזמן שחברות וחברים אחרים מזמינים אותו להצטרף לחוויות צבעוניות. לב (כשמו בחיים של בנם של גפן וקרת) מסרב להצעות מפתות במיוחד: לרכוב על חד קרן, לשחק כדורגל עם רובוט, לשחות בבריכה מלאה במילקשייק בטעם תות. כולן מומחשות על הבמה דרך תלבושות ועזרים ססגוניים שיוצרו בהשראת איורי הספר במקור של עובדיה בנישו.
בעוד שבספר מגוון אנשים עוצרים ומנסים לשכנע את לב להצטרף אליהם, בעיבוד הזה מדובר במנצח התזמורת, שמיואש מהילד היושב על הבמה המעוצבת כרחוב, ובעצם מפריע למהלך המופע. "אנחנו פשוט פה באמצע משהו", מפציר בו כהן בעדינות, בניסיון לסלקו מן המקום. זהו אקט חכם שהופך את התזמורת לשחקן בהצגה, חלק ממשי מן ההתרחשות, ולא רק אינסטרומנטלי. אך הילד בשלו, לא זז – "אני מחכה לנסים".
אותו ילד הוא לא אחר מאתגר קרת, שנכנס בקלילות לנעלי הסניקרס של הדמות, כולל ג'ינס וטי-שירט כחולה. הוא בא להציק למנצח המופע, מחבל בסיפורו שלו בהנאה אינפנטילית טהורה. גם כשבאחד הקטעים הוא לבוש חליפת חלל ועוטה מכסה של מיכל מי עדן על הראש, הוא שומר על קוליות. לקראת סוף המופע גפן מצטרפת אליו בסניקרס וג'ינס משלה, בתפקיד נסים, שסוף סוף הואיל להגיע. יחד, הם יושבים על הברזלים (במלעיל) בצד הבמה, מלווים את התזמורת תוך שהם שורקים במשרוקיות, ובגדול עסוקים בלהיות מאוד חמודים יחד.
קשה להאמין שכל כך הרבה אלמנטים רב תחומיים יכולים לדור במופע אחד, ועם זאת לא ליצור גודש אלא לשמור על אווריריות. עלילה סיפורית משוחקת, לצד פסקול מפואר של תזמורת חיה שכשמה כן היא – שעטנז לוהט ממזרח ומערב, שלוש רקדניות שמגלמות את הפיתויים השונים ומנסות לשכנע את לב להתוות אליהן (נעמה גלבוע, טל נאור ומאי קלמרו), תפאורה ועזרים בעלי נוכחות כמו קש שתייה ענק, טלסקופ ארוך או חדי קרן (נועה אתגר), תאורה שכוללת זרקורים לבנים, צהובים וכדור דיסקו מראות (מאיר אלון) – כל אלה לא רק שלא יוצרים רעש, אלא שכל אחד מהם תורם חיוני לאווירת החיות המתפוצצת על הבמה, ומענגת למבוגרים וילדים כאחד.
מדי פעם, בלהט הדיאלוג ובעודו מנסה לשכנע את נסים לסור מהבמה, יניף כהן את ידיו, וכגיבור-על שאינו שולט בכוחותיו, התזמורת תחשוב זאת לתנועת ניצוח ותתחיל לנגן. בפעם אחרת הוא יישב, לכאורה מיואש, על קדמת הבמה, ויפצח בנגינת מנדולינה נוגה. בתגובה, קרת ישלוף משרוקית שמגעגעת כברווז ויענה לו בשריקה. אלה דוגמאות להומור השזור בטוב-טעם לאורך המופע, כזה שאינו מתבטא באופן מילולי קונבנציונלי, אלא באופן מתוחכם ומרשים יותר - הומור מוזיקלי.
אולי זה העיתוי הייחודי שלאחר שנת בצורת בעולם התרבות, ובעיקר בעולם הבמה, שמייצר סנטימנטליות, אך ראוי לתת לה מקום ולהזכיר את מה שאולי מובן מאליו: האמנות היא רגש. היא מאפשרת לנו לחוות את החיים המבעבעים מעבר לחיי היומיום, משחקת לנו עם הכימיה במוח ומכינה שם שיקוי סרוטונין. האמנים באשר הם – מוזיקאים, שחקנים, רקדנים, במאים – אנשי במה, מתווכים עבורנו את הרגש הזה, בוחשים ומגישים לנו אותו רוטט וטעים. החוויה של צפייה במופע שלא דרך זום או טלוויזיה היא אומנם אישית, אבל לא פחות מכך קולקטיבית ומייצרת אנרגיה אנושית שאין דומה לה. וכן, כל זה היה שווה אפילו את הפקקים הבלתי נסבלים מתל אביב לירושלים. בסוף, לא במקרה, רובנו נצחק מאותם קטעים, נתופף עם היד על רגלנו בביט דומה. כמו לב, כולנו קצת חיכינו לנסים בשנה הזו, אתמול על הבמה הוא הגיע.
