יום אחד דפיקה בדלת. את הולכת לפתוח, ופתאום מוצאת עצמך עומדת מול אהובך המת. בחדר השינה מחכה לך בן הזוג הנוכחי - מה לעשות, עברת הלאה - והוא ניגש לבדוק מי זה בדלת. את עושה היכרות קצרה, והם לוחצים ידיים. לא נעים, הא?
(צילום ועריכה: רותם פלדנר)
התמונה הזאת, הלקוחה מתוך "שיר של אמונה וכפירה" בתיאטרון האינקובטור, מעלה מחשבה על כל מה שאנחנו מבטיחים למתים שלנו. אנחנו מספרים להם דברים שירגיעו אותם, אבל במקביל מנסים להרגיע את עצמנו, למצוא משמעות בתוך חיים מתנדנדים, ברי חלוף, שהם מנת חלקנו. במה שהם מגדירים כ"מחזה נונסנס מוזיקלי", שואלים השחקנים את השאלות האלה בקול רם: הם רוקדים אותן, שרים אותן, משחקים עם תהיות ותשובות פוטנציאליות. ב"שיר של אמונה וכפירה" שאלות קיומיות הופכות לקרנבל.
הצפייה בהצגה שכתב, הלחין וביים עמית אולמן, היא קודם כל חוויה. רצף אסוציאטיבי של מושגים, רעיונות וקלישאות שהפכו לכמעט אמיתות. דת, הגיון, משמעות, התחלה וסוף, הלכה, אוטופיה ודיסטופיה, תשוקה, אלוהות, אמונה וכפירה – כל אלה נשזרים בתפירה גסה. אין בהצגה הזאת סדר (כמו החיים עצמם, אומרים השחקנים), היא לא כרונולוגית; היא פשוט מה שהיא. כך עובר הקהל מנושא לנושא, נזרק מספינה טובעת בלב ים לסיור סליחות שהשתבש, משעשועון עם משתתף אחד בלבד, לגיהינום שהוא הזולת (או הלבד, או גם וגם?) הצופה מיטלטל עם השחקנים, מכאן ולשם. זה מצחיק, זה מוזר, זה בוטה - וזה עובד.
זה לא פשוט להצליח עם מחזה שחרת על דגלו את הנונסנס. חוסר ההיגיון כקו מנחה הוא מתכון לבלבול, והקהל עשוי ללכת לאיבוד בנבכי מוחו הקודח של היוצר. אבל אולמן, שבין יצירותיו הקודמות בולטים מחזות הזמר "העיר הזאת" ו"תיכון מגשימים", שניהם על טהרת הראפ - כנראה ידע מה הוא עושה: כשאתה נשען על קאסט שחקנים-יוצרים נהדר, שחי את הרעיונות שכתבת – הנונסנס נעשה יותר נוח. הוא כאוטי, אבל לא מבלבל. הוא חוויתי וחי, ולרגעים אפילו מענג. "שיר של אמונה וכפירה" מקפיד לזגזג בין סוגות מוזיקליות, אך שומר על הקצב המאפיין את יצירותיו של אולמן. כששרי עציץ פותחת את הפה, או כשרני אלון דופק איזו עליה באוקטבה – נדמה שהכל יכול לקרות. יחד איתם, אוריה ג'ורג'י, אילון פרבר, עידו גולן ועמרי הכהן מייצרים הרמוניה קבוצתית מופלאה: לרגעים הם נדמים לגוף אחד, יחידה מזוקקת של תנועה וקול. האחידות זוהרת עוד יותר דווקא על רקע ההטרוגניות של השחקנים, שנדמה כאילו שונותם נבחרה בקפידה. השחקנים הם לב ההצגה הזאת, והם שומרים על חיות ווירטואוזית מרשימה.
אבל כשהתפירה גסה כקונספט, ברגע שיוצא איזה שוונץ, רואים הכל. ובמילים אחרות, ברגעים שבהם הרמה מעט יורדת – טקסטואלית או ביצועית – פתאום עולה התהייה: מה אני רואה כאן? ממה אני צוחקת בכלל? קשה לשמור על קרנבליות מדויקת במשך 100 אחוז מהזמן. ויש רגעים כאלה, פה ושם, שדורשים שיוף של פאנץ' שחוק מדי או וויסות של קול זועק מדי. גם במהלכם, אפשר להתחבר מחדש, ולהניח לבדיחה הפחות-מוצלחת או לזעקה הקצת-יותר-מדי-רמה. לתת לעצמך להיסחף בזרם שייעדו היוצרים.
כדי להפוך את חוויית הצפייה למקסימלית, להלן שתי המלצות לצופים: ראשית, השמיטו את המילה "מחזה" מהראש. אל תחפש רצף מאורגן של תמונות. בואו לראות נונסנס מוזיקלי. ואם אתם ממש צריכים להחליף את המילה "מחזה" באיזו הגדרה אחרת, קראו לזה "מופע", ותקבלו כל מה שהוא נותן. שנית, בואו משוחררים. דברים מפתיעים יקרו על הבמה, גם אם אתם לא מחובבי הז'אנר. זאת הצגה צעירה ברוחה, הכתובה מתוך עיני דור הדוגרי.
עוד לפני שנכנס הקהל אל האולם, ניתנת לו הזכות לבחור מה יהיה הסיום של ההצגה. גם כאן היוצרים משחקים משחק רב-משמעות: זוהי בדיוק השליטה שאיננה כלולה בעסקת החיים שלנו - לבחור את הסוף. כולנו היינו רוצים להחליט איך זה ייראה: שיהיה כמה שפחות כואב וכמה שיותר "משמעותי". כולנו מנהלים משא ומתן עם אלוהים או נשענים על סימנים כאלה ואחרים מהיקום. לפני הכל, ובסיכומו של דבר, ב"שיר של אמונה וכפירה" מקבל הקהל את האופציה והזכות להתמודד עם הפחד והאובדן בדרך שקל לשכוח שהיא קיימת: פשוט לצחוק על זה.
