השנה היא 1919. מרסל דושאן, אמן צרפתי ששנתיים לפני כן כבר העז להציב משתנה במוזיאון, לקרוא לה "מזרקה" ולהכריז עליה כיצירת אמנות, בוחר את הקורבן הבא שלו: המונה ליזה. הוא לוקח גלויה של אותו ציור אלמותי של ליאונרדו דה וינצ'י, אחת מיצירות האמנות הידועות בעולם, מצייר לדמות שפם וזקן וכותב מתחתיה את האותיות L.H.O.O.Q, שהגייתן ברצף מזכירה את המשפט "חם לה בתחת" בצרפתית. עולם האמנות כמרקחה. דושאן עשה זאת שוב: כיאה לתנועת הדאדא שאליה השתייך, הוא חתר תחת יסודות האמנות, ניתץ פרות קדושות וגרם לכולם לעסוק בשאלה: מה ראוי להיקרא אמנות?
סיור וירטואלי במוזיאון ינקו דאדא
(צילום: נדב אריאל)
100 שנה אחר כך, 18 אמנים ישראלים התבקשו להגיב ביצירתם ל-L.H.O.O.Q, שנותרה עד היום אחת מנקודות הציון המשמעותיות בתולדות האמנות. התוצרים מוצגים בתערוכת "ק.ר.ל.ה.ב.ת.ח.ת." במוזיאון ינקו דאדא בעין הוד, כחלק ממקבץ התערוכות "שעשועי דושאן". נראה כי המהלך של דושאן היה כה מהפכני ומהדהד, שכל אמן ששאב ממנו השראה לקח את יצירתו למקום אחר. מעבר לדיון המושגי באמנות, התערוכה מתמקדת בנזילות מגדרית.
לדברי רעיה זומר-טל, אוצרת התערוכה, העבודות מפעילות את המבקרים – ולא תמיד באופן הרצוי. "יש כאן הרבה יצירות פרובוקטיביות, שמערערות על מוסכמות חברתיות, אמנותיות ומגדריות. יותר מאשר בתערוכות אחרות, אנשים רוצים לגעת, לבדוק, למשש, וזה יכול לגרום נזק", היא מספרת ומוסיפה כי במקום מוצבת תורנית לשמור על שלמות האובייקטים המוצגים. "שמנו שלטים גדולים וביקשנו, אז אני פונה גם מכאן לציבור – בואו, אבל אל תגעו", היא אומרת.
זומר-טל מספרת שרוב הקהל נהנה ומקבל בהומור את התערוכה, אבל שיש גם הרבה תגובות כועסות שמגיעות אליה ואל הדיילות. "כמו דושאן והדאדא, שהרגיזו אנשים אז, גם היום - אנשים מתעצבנים מהמיניות הבוטה ומהאלמנטים מעוררי המחלוקת". היא אומרת שרוב הנזק נעשה דווקא לעבודות הממוכנות, כנראה משום שהקהל לא רואה בהן יצירות אמנות. מעניין מה דושאן היה אומר על זה.
בין האמנים הידועים שמשתתפים בתערוכה ניתן למצוא את המשורר רוני סומק, שיצר שיר מחווה לדושאן וכתב אותו על תצלום העבודה.
עבודה נוספת היא "לילה במוזיאון" של איגור קפלונוביץ, שמאפשרת למבקר להיכנס לתוך מעין תיבה ולצפות במונה ליזה, אך לאחר כניסתו כבה האור ומופיעות עליה השפם והזקן של דושאן וגם תוספת של קפלונוביץ: הכיתוב "רק 100 שקל ללילה". מעבר לרמיזה לגבי עיסוקה המפוקפק של המונה ליזה, נראה שהאמן בחר להעלות לדיון גם את השיח על מסחור האמנות, שרלוונטי לתקופתנו לא פחות מבימי הדאדא.
לוסי - עבודתה של אורנה ורסנו מלכי
(צילום: אורנה ורסנו מלכי)
לא כל האמנים המציגים בתערוכה בחרו להתייחס באופן ישיר ליצירה שחוגגת 100. אורנה ורסנו מלכי, למשל, בחרה לעסוק ביצירה אחרת של דה וינצ'י, האדם הוויטרובי, ויצרה מאוורר תקרה בדמותו. כפל הדמויות מיוצג כשילוב של גבר ואישה וקורץ לנזילות המגדרית של המונה ליזה המעוטרת בשפם. ורסנו מלכי התחברה לדושאן גם דרך מושג ה"רדימייד" שטבע - שימוש בחפצים יומיומיים, הוצאתם מההקשר המקורי שלהם והפיכתם לאמנות שראויה להיות מוצגת במוזיאון.
נוי שחר בחרה גם היא להתייחס לערעור תפקידי המגדר של דושאן, והציגה אישה שמבצעת פעולות גבריות לכאורה. בעבודות שלה אין ציטוט חזותי של המקור – של דושאן או של דה וינצ'י – אלא רק התייחסות למהלך ולשאלות שהוא מעלה על החברה.
אחת העבודות יוצאות הדופן בתערוכה היא זו של מיכה לורי, ש"העלים" את המונה ליזה מהעבודה של דושאן ויצר רק את הזקן, השפם והאותיות שהוסיף באמצעות ניאון. התוספות של דושאן הפכו את הדמות לגברית, אך הצגתן בנפרד מגלה שדווקא ניתן לראות אותן כאיברים נקביים.
האמנית אלא היתם רקמה סיכה זעירה בדמות המונה ליזה של דושאן. מלאכת הרקמה היא עבודה עמלנית מסורתית של נשים ערביות, וכך הדיון במושג הזהות מקבל כאן ביטוי שאינו מגדרי בלבד.
אחרי שהיה סגור כל תקופת הקורונה, מוזיאון ינקו דאדא בעין הוד ייפתח בימים חמישי, שישי ושבת בשעות 14:00-11:00. מלבד התערוכה המדוברת, מוצגות במוזיאון תערוכה קבוצתית ושתי תערוכות יחיד כחלק ממקבץ "שעשועי דושאן". בנוסף, התערוכה הקבועה של המוזיאון מציינת 125 שנה להולדת מרסל ינקו.
