שבועות ארוכים עמלה להקת הרקדנים של הכוריאוגרף והרקדן הבריטי, אכרם חאן, על המופע שלה בבנגלדש. חאן, בן למשפחת מהגרים מבנגלדש שגדל בבריטניה, לא יכול היה להגיע למופע מסיבה המוכרת לכולנו: קורונה. לא רק הוא, אגב. גם כל הקהל של האירוע העצום – חגיגת המאה להיוולדו של אב האומה הבנגלדשית - נאלץ להישאר בבית. הלהקה של חאן הופיעה בהרכב מלא עם תלבושות, מוזיקה והכל, מול יציע עצום וריק. חוויה סוריאליסטית לכל הדעות, אפילו לאמנות סוריאליסטית כמו ריקוד. כשנטפליקס החלה בצילומים שליוו את ההכנות למופע, לאיש לא היה מושג שהקורונה תשנה את העולם. זה היה רק עוד פרק בסדרה התיעודית החדשה שלה "בתנועה" (MOVE), העוסקת בכוריאוגרפים ברחבי העולם, וחאן היה אחד מהם.
ריקוד הוא אחת האמנויות התובעניות, אם לא התובענית שבהם. היא נראית גם מאוד מתגמלת – האקסטזה, השליטה בגוף וכמובן היופי הדינמי שמושג על ידי ההתמזגות הטוטאלית של שתיהן יחד. כוריאוגרפים, שבוראים את היופי הזה ומרכיבים אותו כמו פאזל של אינסוף חלקים, גם נושאים באחריות שמגיעה עם טייטל הניהול האמנותי. העמקה אל המשמעות של מופע ריקוד בהכרח תוביל אל הכוריאוגרף שעומד מאחוריה, בין אם הוא רוקד במופע שלו ובין אם אלה רקדנים שמתווכים בינו ובין הקהל. "בתנועה" עוקבת אחרי חמישה כוריאוגרפים ומנסה לחבר בין קורות החיים שלהם לרקורד היצירתי ולמשמעות הנפשית של הריקוד עבורם. כל פרק מוקדש לכוריאוגרף אחר – ליל באק וג'ון בוגז, רקדני רחוב בארה"ב שגדלו במציאות קשת יום; אוהד נהרין, לשעבר המנהל האמנותי של להקת בת שבע והיום כוריאוגרף הבית; ישראל גלבאן, רקדן פלמנקו עכשווי; קימיקו מג'מייקה שאימצה סגנון ריקוד שמזוהה עם גברים; וכאמור, חאן הבריטי.
רקדנים, אגב, הם לא בהכרח אנשים וורבליים במיוחד. הלויאליות והנחישות שלהם לא תמיד מבטיחים שמדובר בהוגי דעות גדולים. הם אנשים פיזיים, שעובדים הרבה על אינסטינקטים ותחושות. זה מאוד יפה להביט בהם, אבל לא תמיד מעניין באותה מידה להקשיב להם. פערי האיכות בין חמשת הפרקים נובעים בעיקר מהיכולת של הגיבורים לבטא את עצמם ולתרגם את עבודת הגוף למילים, ולא רק לתנועה. ריקוד הרחוב, למשל, מהפנט ביופיו, אבל באק ובוגז מתקשים להעביר את התחושות שלהם לצופה, וגם הניסיון של הבמאי להעביר אותם לאורך שדרת זכרונות הילדות שלהם לא מניבה את הקסם המבוקש. הפרק עם אוהד נהרין דומה מאוד לסרט התיעודי של תומר היימן עליו, "מיסטר גאגא". נהרין אמנם רהוט וכריזמטי, אבל מרוחק, וההגיגים המופשטים שלו מותכים בשלב מסוים לצבר מחשבות שקשה לעקוב אחריו.
הפרק המתקשר והמעוגן מבין החמישה הוא זה שעוקב אחרי חאן. יש לו ציר כרונולוגי – העבודה על המופע – נרטיב שקל להיאחז בו, והוא גם רלוונטי ליקום שאנחנו חיים בו עכשיו. חאן מצליח לחבר בין הריקוד הפנימי שלו לעולם החיצוני. נדמה כאילו נטפליקס התחילה בו והחליטה להרחיב את הסרט לסדרה. כמובן שמעבר לחלקי המלל, קטעי הריקוד בכל חמשת הפרקים יפהפיים ומצולמים היטב, והם חוויה אסתטית מרגשת לכל מי שאוהב ריקוד. גם ההחלטה להביא לא מעט מהמאבקים והאתגרים שעומדים בפני רקדנים והחיים שבחרו לעצמם, פותחת חרך הצצה לעולם מעניין. כל אלה הופכים את "בתנועה" לסוג של תרפיה מסכית, אם יש דבר כזה, בעיקר לאנשים שאוהבים לרקוד, לצפות בריקוד ולקבל דגימה מעולם קתרטי, מלא אדרנלין וזיעה.
