סרטיו של רומן פולנסקי, למין המוקדמים שבהם, עסקו בחוויית הרדיפה. זו, מין הסתם, הייתה תוצאה של הטראומה של השואה, שנוכחת באופן עקיף בסרטים כ"תינוקה של רוזמרי" ו"הדייר", ובצורה ישירה בסרט שזיכה אותו באוסקר ובדקל הזהב, "הפסנתרן", שהביא את סיפורו של שורד גטו ורשה, ולדיסלב שפילמן. מבחינה זו, בחירתו של הבמאי לעסוק בסרטו החדש, "קצין ומרגל" (An Officer and a Spy), בסיפורו ההיסטורי של הקצין היהודי אלפרד דרייפוס לא אמורה להפתיע.
קצין ומרגל - טריילר
קשה, כמובן, להתעלם אגב כך מהטענות שהושמעו נגד פולנסקי ערב הקרנת הבכורה העולמית של הסרט בפסטיבל ונציה האחרון (משם יצא עם פרס חבר השופטים, אריה הכסף), ולפיהן הוא מזהה עצמו עם דרייפוס. אבל מה לעשות שזיהוי כזה, בין פולנסקי ובין הנרדף, ניכר היה באופן ממשי הרבה יותר כבר לפני 40 שנה, עת ביים את יצירת המופת שלו, "הדייר" (1976), שבה הופיע הוא עצמו בתפקיד מהגר, כנראה יהודי, המאמין ששכניו לבית דירות פריזאי מטונף רוקמים נגדו מזימה שטנית.
יתר-על-כן, בעיבודו הנפלא והמעט נשכח למחזהו של אריאל דורפמן, "העלמה והמוות" (1994), שבו כולאת אישה שחוותה עינויים ואונס בכלא במדינה דרום-אמריקאית טוטליטרית את האיש שלטענתה עשה זאת – פולנסקי דן, באופן כמעט ישיר ופרובוקטיבי, בהאשמות הרודפות אותו מאז 1977. בחירתו ללהק לתפקיד הגבר את בן קינגסלי הצנום ומולו, כאישה הרדופה, את סיגורני וויבר השרירית – לא הותירה מקום לספק באשר לתפיסתו המעוותת את יחסי הכוח שבין השניים. סיפור המסגרת שהעניק לכל ההתרחשות מראית-עין של פנטזיה נשית אף הוא סיפק פרשנות קיצונית למה שהוא, פולנסקי, הואשם בו, 17 שנה לפני הסרט ההוא.
עוד ביקורות קולנוע:
אם להגיע, סופסוף, אל הסרט שלשמו התכנסנו, "קצין ומרגל" אינו תגובה וגם לא כתב-הגנה. גם אם קשה לשמוט טענות אלה לחלוטין, זהו סרט שמתייחס למצב רחב יותר המתקיים באירופה של היום, ובמיוחד בצרפת שונאת הזרים. זה גם סרט שנושא הדים ל"תינוקה של רוזמרי" ו"צ'יינטאון", במיוחד באופן שבו הוא מציג את מוקדי הכוח המדינתיים והצבאיים ככאלה שטומנים מלכודת שטנית לקצין היהודי, ולא פחות ממנו – לקולונל פיקאר (בגילומו של ז'אן דוז'רדן המצוין) שיוצא להגנתו.
הסיפור מוכר, גם אם למרבה הצער לפחות ופחות אנשים כיום. בשנת 1894 מועמד איש המטה הכללי הצרפתי, אלפרד דרייפוס (לואי גארל), לדין באשמת בגידה. הוא מואשם שהעביר מסמכים מודיעיניים חסויים לשגרירות הגרמנית. דרייפוס מורשע, דרגותיו נשללות ממנו בטקס משפיל הכולל גם את ניפוץ חרבו, והוא מועבר לכלא באי השדים הידוע לשמצה השוכן בסמוך לגיאנה הצרפתית. סרטו של פולנסקי, לפי ספר ותסריט של רוברט האריס ("סופר הצללים"), אינו מתמקד בדמותו של דרייפוס, שמופיעה למשך זמן קצר ביותר – עובדה ששומטת את הטענה לפיה פולנסקי מזדהה עמו. גיבורו של הסרט הוא פיקאר, שמתמנה במקביל לראש המודיעין הצבאי, משתכנע בחפותו של דרייפוס, וכן – בעובדה שהרשעתו נבעה אך ורק משום היותו יהודי.
דמותו של פיקאר מרתקת משום שהיא נעה בין הציניות של הבלש הפרטי גיטיס ב"צ'יינטאון" לאידיאליזם מרוחק שלגמרי לא הופך אותה להרואית. הוא אף מנהל רומן עם אישה נשואה (עמנואל סנייה), שנוכחותה אמורה להעניק לדמותו מידה מסוימת של רגש. מבחינה זו, מעניינת הבחירה דווקא בו לגיבור הסרט ולא, כצפוי, בסופר אמיל זולא, שנתן ביטוי לתיעוב שעוררה בו הפרשה במאמרו המפורסם "אני מאשים!" (J’accuse), שהוא גם שמו הצרפתי של הסרט. סיפורה של הפרשה מבעד לעיניו של זולא הובא כבר ב"חייו של אמיל זולא" של וויליאם דיטרלה מ-1937, וכן בסרטו של חוזה פרר, "אני מאשים" (1958), שסיפקו גרסאות שמרניות ודידקטיות של הסיפור. הסיבה לכך מובנת מאליה – "קצין ומרגל" הוא מותחן ריגול על אדם נרדף, שחושף את האינטריגות הפוליטיות, הצבאיות והמשפטיות שהובילו להאשמתו של דרייפוס. אדם המגלה שהוא חבר בכת קונספירטיבית שעל עוצמתה וסיאובה הוא למד רק עתה.
נדמה כאילו האיש דרייפוס עצמו לא באמת מעניין את פיקאר. "קצין ומרגל", מבחינה זו, אינו עוד סרט חינוכי שנועד לספק תחמושת דידקטית למורים בבתי-הספר שילמדו על הפרשה. אם כבר, זהו סרט על האופן שבו אומה שלמה, נאורה לכאורה, נשטפת בשנאת זרים, והדימויים של כתובות "מוות ליהודים" הנצבעות על חלונות ראווה, וספריו של זולא הנשרפים בכיכרות מזכירים מראות היסטוריים מתקופה לא הרבה יותר מאוחרת. האם "קצין ומרגל" עוסק, דרך סיפורו של פיקאר, גם ברגש אחריות נוצרי ביחס לרדיפת היהודים? הסרט בהחלט מצביע על כך.
פולנסקי מפגין בסרט עשייה קולנועית מסורתית מאוד, כזו שמכוונת לגמרי ל-storytelling. סביר להניח שמי שייפנו לספרי ההיסטוריה ימצאו בו אי-דיוקים או מניפולציות, אך זה לגמרי לא משנה. זהו הלוא טבעו של כל עיבוד, ספרותי או קולנועי, לסיפור ההיסטורי שהוא עיבוד בפני עצמו. המתח האמיתי בסרט מצוי בדיונים המשפטיים, העדויות, והחיטוט בפיסות נייר קרועות שמובילות את פיקאר אל זהותו של הבוגד האמיתי. נדמה אף שלראשונה בפרשה זו נעשה שימוש במצלמות על-מנת להביא עדויות חותכות. זו, אולי, הסיבה שאנו עוקבים בעניין רב אחר מהלכי העלילה, שברובד מאוד משמעותי שלה עוסקת בראשית ההתפתחות של דרכי חקירה מודרניות.
מובן שאי אפשר לנתק את הסרט מהאופן שבו צפה ועולה "פרשת פולנסקי" עתה. אבל "קצין ומרגל" הוא ממש לא כתב אישום של הבמאי כלפי מי שהוא תופס כרודפיו ומשמיציו. אם כבר, זהו סרט שהרלוונטיות שלו למה שקורה היום באירופה, לרדיפה ושנאת הזרים – מהותית. אבל גם את הנקודה הזו פולנסקי והאריס מעלים באופן שאינו דידקטי כלל ועיקר. זהו סרט סוחף ומרתק שההנאה ממנו נובעת מהצפייה בבמאי בן 86, מגדולי יוצרי הסרטים בכל הזמנים, כשהוא בשליטה מוחלטת באמנותו.
